"עד מות הכֹהן הגדול"

אחת ההלכות התמוהות המופיעות בפרשת מסעי מתייחסת לעונשו של הרוצח בשוגג, הנידון לישיבה בעיר מקלט "עד מות הכֹהן הגדול". התורה איננה קובעת זמן קבוע לעונש אלא תולה את העונש במותו של הכוהן הגדול. פרשני המקרא, החל מחז"ל התמודדו עם הקושי בהצמדתו של העונש למות הכוהן ודרשו את הקשר בין אורך העונש לבין אירוע שלכאורה איננו תלוי במעשיו של הרוצח, באופנים שונים.

רש"י מביא שני הסברים, הלקוחים מספרות חז"ל:

"עד מות הכהן הגדול: א. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול.

ב. דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו."

(רש"י במדבר לה , כה)

הסיבה הראשונה מתייחסת לרמתו הרוחנית הירודה של הרוצח בשוגג שיש להרחיקו מהכוהן הגדול, דוגמת האיסור להניף חרב על המזבח כי "אין להניף את המקצר (החרב) על המאריך (המזבח)". הכוהן הגדול, שתפקידו להשרות שכינה ולהאריך חיים אינו יכול לסבול בקרבתו אדם שקיצר חייו של אדם (צלם אל-הים) ועל-ידי כך מסלק את השכינה מהעולם.

הסיבה השניה מייחסת לכהן הגדול אחריות עקיפה למעשיהם של ישראל. אם רמתו הרוחנית של הכהן היתה גבוהה יותר, השפעתו על בני דורו היתה מונעת מצבים בהם בני אדם היו נהרגים על-ידי רשלנות ולכן מקשרת התורה בין עונשו של הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול.

רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ה"ספורנו" אינו תולה הדבר ברמתו הרוחנית של הכהן או של הרוצח אלא רואה בהלכה זו את האפשרות להשאיר לקדוש ברוך הוא, "בוחן כליות ולב" את קביעת אורכו של העונש, וזו לשונו:

"עד מות הכהן הגדול: כבר באר שהגלות היא על השוגג ובהיות מיני השגגות בלתי שוות, כי מהם קרובות לאונס ומהן קרובות אל המזיד, נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן, וזה במשפט האל יתברך היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'." (ספורנו במדבר לה , כה)

בעל "דעת זקנים מבעלי התוספות" רואה כאן הגנה על הכהן הגדול מפני דעת קהל לוחצת וזו לשונו:

"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול: פשט כדי שלא יהיו העולם מרננין על הכהן הגדול כשיראו הרוצח יוצא חוץ לעיר מקלטו ואומרים ראו זה שהרג הנפש ואין כהן גדול עושה בו נקמה, ועליו הדבר חל כדכתיב 'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם' אבל כשמת הכהן הגדול, אין לחוש על הכהן הבא אחריו כי מה ירננו עליו אחרי שלא נעשה בימיו.

(דעת זקנים מבעה"ת במדבר לה , כח)

המדרש (שיר השירים רבה ד) רואה במותו של הכהן הגדול כפרה (אולי סימן לכפרה?)

"וההורג בשגגה לא היה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה זו מיתת כהן גדול שנא' (במדבר ל"ה) 'וישב בה עד מות הכהן הגדול' ."

מעניין לציין שהתורה עצמה אולי רומזת לנו דבר מה על המשמעות שיש לתת למותו של הכהן הגדול. התורה מאזכרת בקצרה (במדבר לג, לז-לח) את מותו של אהרון, הכהן הגדול הראשון וזו לשון התורה בפרשתנו:

"ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום. ויעל אהרן הכהן אל הֹר ההר על פי ה' וימת שם, בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש. (בעצם ראש חודש אב)"

אזכור קצר זה מרמז שהדבר אירע אחרי שבני ישראל נסעו מ"קדֵש" ובפרשת חוקת, בה מתוארת פטירתו של אהרון בצורה דרמטית, נאמר:

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם." (במדבר כ , יב)

וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר:

"ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר: יֵאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה." (שם, שם, כב-כד)

ייתכן שיש קשר בין התביעה מאהרון וממשה "להקדישני" לבין הנסיעה מקדש, מקום בו התרחשה פרשת מי מריבה.

תפקידה של המנהיגות הרוחנית היא לקדֵש שם שמים ולכן, כאשר העם עומד בפני הכניסה לארץ, על המנהיגות שלא עשתה זאת בצורה מספקת לפַנות את מקומה.

אהרון הוא אם-כן הכוהן הגדול הראשון שהיה צריך למות כי "לא התפלל על דורו" ולכן מכפרת מיתתו על עוון בני דורו.

חז"ל מתארים את מותם של משה, אהרן ומרים כ"מיתת נשיקה", שהיא מיתתם של צדיקים "על פי ה'" ומפרשים את סמיכות הפרשיות בין פרשת "פרה אדומה" לפרשת מיתתה של מרים ואת סמיכות הפרשיות בין מיתתו של אהרון לבגדי כהונה בגלל האופי המכפר והמטהר של מיתת צדיקים, וזו לשונם:

אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת . (בבלי מועד קטן כח, ע"א)

מוטיב הכפרה של הפרה האדומה שהיא גזֵרה "על פי ה'" מזכיר במובן מסוים את מוטיב הכפרה של מיתת צדיקים "על פי ה'": הצדיקים מתים מכיוון שכך היה רצונו של הא-ל. כמו-כן, גם הפרה האדומה "אשר לא עלה עליה עול" מטהרת מטומאת מת ומכפרת -על לא עוול בכפיה- על חטא העגל, כי כך רצונו של הא-ל והמשמעות שאנחנו יכולים לתת להיטהרות זו קשורה לאחריות שה"גדולים" צריכים לקחת על ה"קטנים" וכלשון המדרש "תבוא אמו ותקנח את הצואה ".

לא קל לעתים להבין את רצונו של הקדוש ברוך הוא. מותם ללא עת של אנשים חפים מפשע במלחמות, באסונות או במחלות מציב בפנינו שאלות אמוניות מורכבות . ואולי מה שנאמר לגבי מצוות פרה אדומה "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי" מלמד אותנו שאין ביכולתנו להבין את כוונותיו ואת רצונותיו של הקב"ה במקרים אלו. דברים אלו קורים לרוב למורת רוחנו ואין לנו כל שליטה על עצם התרחשותם. אך שומה עלינו "לדרוש ולקבל שכר", כלומר לתת גם לאירועים קשים בחיינו את המשמעות המאפשרת לנו להיטהר להתעלות ולקחת אחריות על המשמעות שאנחנו רוצים להעניק לחיינו. איננו שולטים בהתרחשותם של חלק מהאירועים בחיינו, איננו מסוגלים תמיד להבין אותם, אך יש באפשרותנו לבחור את המשמעות שאנחנו רוצים להעניק להם.

מעשה פינחס ושבירת הלוחות.

בתרבות היהודית העממית יש לכוהנים שם של "כעסנים"; אינני בטוח שיש מקור לדבר בספרות חז"ל; חז"ל מכנים אותם 'זריזים'. אך אם נתבונן בכמה מהאירועים הקשורים לבני שבט לוי, נגלה שלפחות לגבי שלושה מהם, נוכל לאפיין אותם, לפחות במבט ראשון, כמעשים אימפולסיביים, הנעשים לעתים מתוך להט דתי.

הסיפור הראשון המוכר לנו הוא סיפורם של שמעון ולוי הנוקמים את אונס אחותם דינה ומבצעים טבח באנשי שכם. טבח זה זוכה לגינוי מצדו של יעקב אביהם "בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי" "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". משה רבנו אינו כולל את שבט שמעון בברכותיו, אך שבט לוי זוכה לרהביליטציה.

הסיפור השני הוא הריגת המצרי על ידי משה רבנו : 'וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו...ויך את המצרי ויטמנהו בחול'.

הסיפור השלישי הוא שבירת הלוחות על ידי משה רבנו, ברדתו מהר סיני.

הסיפור הרביעי הוא הכאת הסלע על ידי משה ואהרון.

והסיפור החמישי הוא הריגת זמרי בן סלוא (נשיא בית אב בשבט שמעון) וכזבי בת צור (בת נשיא מדין) על-ידי פינחס.

ניתן אולי להוסיף גם את סיפורם הטראגי של נדב ואביהוא, בני אהרון, שהקריבו אש זרה, מתוך להט דתי ספונטני, למרות שלא היתה בפעולה זו שום אלימות.

בכל אחד מסיפורים אלו, הגיבור הוא בן שבט לוי.

נתייחס הפעם לשנים מסיפורים אלו: הריגתם של כזבי וזמרי על ידי פנחס ושבירת הלוחות, שהוא מענייני דיומא (אחד מחמישה דברים שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז)

פרק כה מתאר את אשר ארע לבני ישראל בשיטים, את מעשהו הפרובוקטיבי של "איש מבני ישראל", הלא הוא זמרי בן סלוא ואת תגובתו הספונטנית של פינחס. פשוטו של מקרא כמעט ואינו מאפשר קריאה שאיננה רואה במעשהו של פינחס פעולה מבורכת, הרי היא עצרה את המגפה!

גם ברית השלום הניתנת לו מתפרשת, לפי קריאה זו, כתגמול על מעשה הגבורה. פינחס עשה מעשה בשעת ליקוי מאורות והציל את ישראל.

לעומת פשוטו של מקרא, מוצאים אנו בספרות חז"ל ובפרשנים מאוחרים התייחסות מורכבת יותר לפעולה הקנאית של פינחס.

מחד גיסא, הופך המעשה בעיני חז"ל מתגובה ספונטנית של קנאי דתי ליישום הלכה בה נזכר פינחס לנוכח "מעשה זמרי", וכך לשון הגמרא (ירושלמי סנהדרין פרק ט , הלכה ז):

"כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן".תני : שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו , אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

אך מאידך גיסא, בניתוח הלכתי, מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל כך; יש מעין הצדקה או הבנה בדיעבד למעשהו של פינחס, אך יש גם בעייתיות רבה במעשה זה, וכך לשון הגמרא(בבלי סנהדרין פב ע" א):

"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך (להתייעץ) - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא."

במאמר זה, המובא בשם רבי יוחנן, יש הדגשה של כלל הלכתי ברור וחד-משמעי; אין אדם עושה דין מתוך פעולה קנאית. הספונטניות של המעשה והסיטואציה הייחודית הוציאו את פינחס "זכאי" במעשהו הקנאי.

פרשנים מאוחרים מצביעים גם על הבעייתיות שבהריגת אדם מתוך קנאות.

רבי ברוך אפשטיין, בעל פירוש "תורה תמימה" כותב:

"דכיוון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן, מי יודע? אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש…"

ר' ברוך אפשטיין מניח שאי אפשר להיות בטוח בטוהר מניעיו של הקנאי, וקיימת סכנה של פגיעה בהליכי משפט תקינים.

הנצי"ב מפרש את ברית השלום הניתנת לפינחס לא כ"פרס" אלא כברכה שכל קנאי, כולל פנחס, זקוק לה, מכיוון שהריגת אדם פוגעת בנפשו של אדם ועל אף כוונותיו הטהורות של פינחס, אין "תעודת ביטוח" לקנאי; הריגתו של אדם פוגעת בנפשו של ההורג, אפילו אם ההריגה היתה מוצדקת לכאורה. וכך לשון הנצי"ב ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כ"ה, י"ב)

"בשכר שהניח (פינחס) כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב. "

לעומת מעשהו הקנאי של פינחס, שהיה כרוך בשפיכות דמים ללא משפט, נתפסת שבירת הלוחות הראשונות , מעשה אלוהים , על ידי משה לנוכח "העגל והמחולות", על ידי חז"ל וגם על ידי הפרשנים, כמעשה של גבורה עילאית.

למשל, פירושו של רש"י על הפסוק האחרון בתורה (רש"י דברים לד , יב):

"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת."

פינחס וגם משה מגיבים כאשר הם רואים מעשה ומזדעזעים ממנו.

בפרק כה, ז נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו"

בפרשת העגל (שמות לב, יט) נאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלֻחֹת, וישבר אותם תחת ההר."

את מעשהו של משה מצדיקים; ההתייחסות למעשהו של פינחס היא מורכבת יותר.

ואולי טמון ההבדל בין שני הסיפורים לא בלהט הדתי וההרגשה שיש צורך באמירה חזקה כדי להפסיק הידרדרות; אולי ההבדל הוא בין שבירת לוחות (מעשה אלוהים) לבין הריגת אדם (צלם אלוהים). בחפצים, אפילו אם הם מעשה אלוהים, אין קדושה; רק האדם יכול לשואף לקדושה על יד מעשיו:

וכותב זאת רבי מאיר שמחה, בעל פירוש "משך חכמה" על התורה:

"כל הקדושות; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה; ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה, הלוחות מכתב-אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם; וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולא נאווה תהילה ועבודה...כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממו, עלו בו צאן ובקר."

והמדרש (איכה רבה פרשה ד) מבטא את ההבדל בין הריסת אבנים (אפילו אבני המקדש) לבין הריגת בני אדם:

"כתיב (תהלים ע"ט) 'מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך', לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר 'מזמור לאסף'?! אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואת יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ' ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'."

האם גם בדורנו יופנם העיקרון החשוב שחיי אדם עדיפים על אבנים ואדמה ושאין כל קדושה מהותית בעצמים ושהקדושה תלויה במעשיהם של בני אדם השואפים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש?

Tomorrow we'll read about a donkey/ass speaking and about Bil'aam who doesn't assume responsibility about his words; he claims consistently: "the word that G-d putteth in my mouth, that shall I speak.'

Ironically, the ass is described as having an authentic, free, responsible voice, after G!d "opens " her mouth; her "mouth" as described by our Sages is part of the Creation, like other "openings" or opportunities manifestated in future events.

Maybe it teaches us that you can perceive life and yourself as being controlled entirely by "Fate", "Destiny" or "G!d's Will", and not assume any responsibilty,like Bil'aam, or understanding that there are options, "openings", that are unpredictable sometimes.

Shabbat Shalom to all,

Tomorrow we'll read about the Red Heifer (Para Aduma) as the ultimate purifier and about the Copper Snake as the ultimate "antidote" against snake bites.

At first reading we could believe that he Red Heifer and the Copper Snake have magic qualities of purification and healing.

Our Sages were aware of this superstitious inclination and taught us to read these sections in a different way;

All depends on the Moral and Spiritual attitude of the person who wants to be purified or healed.

Maybe this teaches us that purity and health are manifestations of freedom and human dignity.

Shabbat Shalom to all,