Just before lighting Shabbat Candles today, we are lighting 8 candles of Hanukkah. We follow the opinion of Beth Hillel, and we are adding every night one candle. Nevertheless, according to Beth Shammai, we should light today only 1 candle and so, every day there would have been less light and more darkness.
Maybe this approach teaches us that even when it gets darker and darker and sometimes we have that experience, we should never stop believing that there will be light again.
Listening to his mother's advice, Yaacov runs away, being afraid that his brother Esav, out of resentment and jealousy, will kill him. A straight reading of the Torah tells us that he left Beer Sheva and on his way to
Maybe this teaches us that we have the choice of redefining the meaning of events and decisions, if the original reason doesn't fit our values.
.
Shabbat Shalom to all,
Last week we read about Avraham sending Hagar and Yishmael away, upon Sarah's request.
After the Akedah, Yitzhak disappeared and didn’t live with his parents.
Rashi, quoting a Midrash reads in the words "Beer LaHay Roei" an allusion to the place where we last met Hagar and Yishmael and says that after his mother Sarah died, he brought Hagar back to his father, which is identified with Keturah; we'll also read that Yitzhak and Yishmael are burying their common father together.
Does that teach us that after each episode of hatred and rivalry, people are (or should be) able to overcome fear, to reestablish harmony and peaceful coexistence after repairing injustice?
Dear Family and Friends,
Lot's wife (no name is mentioned) looked backwards after the destruction of Sedom, the Evil City, and petrified ; her daughters, surviving that trauma with Lot, their father, looked towards the future, but, believing they were the only survivors in the world (they never left Sedom and probably didn’t know something else existed…) made him drink, and alike Noach, he became drunk (maybe this was – and sometimes still – a way people react to traumata) ; they had intercourse with him while he was drunk and asleep and gave birth to Amon and Moav. Our Tradition tells us a lot about Amon and Moav, namely that David, and the Messiah are descendants of Ruth, the Moabite.
Maybe this teaches us that sometimes looking towards the future involves very unusual decisions and behavior (are they other options in such circumstances?), but also that in order to be part of the process of redemption some personal transformation is required.
.Shabbat Shalom to all,
Tomorrow, we start again with a new cycle of Torah reading. We'll read about the origins of mankind, the initial 'idyllic' stage in Gan Eden, the Tree of Knowledge and the story of Cain and Hevel. Somehow, although the fact that human beings are mortal by Divine Decision, the first death we meet is caused by a man; Does that mean that Men are responsible of death and destruction? Does that mean that the Divine means Life and taking away a human life, as our Sages claim, affects the Dvine Image and Divinity in the world altogether.
Shabbat Shalom to all
בשמחת תורה, נקרא את הפסוקים האחרונים של התורה בהם מסופר על מותו של משה. התורה מספרת לנו "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה". אולי דבר זה בא ללמדנו שראוי לזכור את פעלו של אדם בעולם ולא להפוך קברים למקום עלייה לרגל ואולי גם שבירת הלוחות הנרמזת בפסוק האחרון באה ללמדנו שאין קדושה בעצמים, אפילו אם "המכתב מכתב אלהים הוא".
שבת שלום, חג שמח ושנה טובה לכולכם.
Dear Family and Friends,
On Simchat Torah we'll read the last verses of the Torah, where the Torah tells us about Moshe's death and about the fact that nobody knew about the location of his grave; maybe this teaches us that Man's impact on the world is important and not his grave, and maybe the fact that Moshe broke the "Tables of the Law", as alluded in the last verse teaches us that there is no Holiness whatsoever in objects.
Shabbat Shalom, Chag Sameach and Shana Tova to all
יום הכיפורים שלי – יומן מסע מן הפנים לחוץ ובחזרה.
לפני 27 שנים, במוצאי שבת שובה-ערב יום כיפור, נוכחתי באחת ההפגנות הגדולות ביותר שהתקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, שהפכה 13 שנים לאחר מכן ל"כיכר רבין".
הפגנה המונית זו ביטאה את הזעזוע המוסרי של העם מהטבח שנעשה על ידי הפלנגות הנוצריות במחנות פליטים בלבנון ובניגוד למה שקורה בדרך כלל, להפגנה זו היה הד; ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין החליטה על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית שהובילה בסופו של דבר לסילוקו של אריק שרון ממשרד הביטחון.
כאשר שאל אותי חבר אם אני חושב שאחרי הופעתו של לאונרד כהן בשבוע שעבר יאמרו סליחות, עניתי לא: אולי ההופעה עצמה היא בגדר "סליחות". הבנתי שההכנסותיו של כהן נתרמו למשפחות שכולות ושהוא סיים את הופעתו בברכת כהנים, ברכה של אהבה ושלום.
דומני ש"הפגנת ה-300000" בערב יום הכיפורים תשמ"ג יכלה להיחשב כאירוע "סליחות" עממי בו החלק המוסרי של עם ישראל תבע חשבון נפש על אחריותנו העקיפה לרצח המוני.
27 שנים לאחר מכן: כמה אנשים אפשר היה לגייס להפגנה כדי להביע זעזוע מהריגת עזתים שאינם לוחמים ע"י כוחותינו וכדי לדרוש חשבון נפש וחקירה עצמאית?
אינני סבור שבדיקה זו סותרת או מפחיתה את האמפתיה לתושבי דרום הארץ שספגו קסאמים במשך שנים או את הצורך להגן עליהם בצורה מרבית. לגבי יעקב אבינו, לפני פגישתו המחודשת עם עשיו אחיו, נאמר: ויירא- שמא יֵהָרֵג; ויֵצֶר לו – אם יהרוג הוא את אחרים. (רש"י בעקבות חז"ל)
קורה משהו בארץ הזאת, בחברה הישראלית המעורר מחשבות נוגות.
לעומת זאת, ב"מעגלים קטנים", ב"בית פנימה", קורים גם דברים מעודדים; קבוצה נפלאה של צעירים הקימה לפני כמה שנים קהילה הלכתית שוויונית המתכנסת מדי שבת במתנ"ס בקעה.
השנה, בערב יום הכיפורים שחל במוצאי שבת, לא היתה הפגנה המונית ולכן אמרתי 'סליחות' בשעה 11 בלילה עם חבורה נפלאה המשתייכת לקהילה זו. הקהילה אימצה נוסח 'משולב' שחובר על ידי רבני ישיבת הקיבוץ הדתי. נוסח זה מכיל את הטוב והיפה במסורות האשכנזיות והספרדיות וכוללם יחד; תקיעת השופר בעת אמירת י"ג מידות נשמעת ראויה ומתאימה. הנעימות הספרדיות מרעננות את הפיוטים ומוסיפות "ניחוח" מיוחד לתחינות העלולות לעתים להיאמר בחופזה כאילו כדי "לצאת" ידי חובה, העיקר: לצאת...במקום בעצם להיכנס ולהתכנס פנימה בימים מיוחדים אלו.
למחרת, שלא כהרגלי, "בזכות" החלטתה המטופשת של מוסדות המדינה לעבור ל"שעון חורף" בשיא הקיץ, הצלחתי להגיע לתפילת שחרית בשעה 6.30 בבוקר בקהילתי היקרה והאהובה "ידידיה" (אין רע בלי טוב...). לאחר התפילה, שימשתי, לצד 2 חברים יקרים, כדיין בבית דין מאולתר של "הדיוטות" ואמרתי 3 פעמים: "הכל מותרים לכם..." – מה בדיוק "התרתי" כאן? אמנם "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ולכן לעתים, כדי לצאת מ"פלונטר", יש צורך ב"אחר" ואולי עצם העמידה מול האחר עשויה לפתוח שער ופתח להתרת סיבוכים ופלונטרים...
אגב פלונטרים ושחרור מהרגלים (גם נדרים הם במובן מסוים התחייבות לשמֵר הרגלים), כבר הייתי "נקי" מקפאין במשך 60 שעות לפחות, אך עדיין שומר על הרגלי אכילה: גרנולה עם פירות ויוגורט בבוקר וכך נהגתי, כמצוות היום גם בבוקרו של ערב יום הכיפורים.
כבר שנים, מאז שהרגשתי שהטבילה במקווה לא נותנת לי שום תחושה של היטהרות, אני משתעשע ברעיון של טבילה באחד המעיינות; בשנה שעברה – או שמא היה זה לפני שנתיים – אפילו כמעט עשיתי זאת, אך ברגע האחרון נרתעתי מהמים העכורים. גם השנה "פינטזתי" למצוא מעיין נעים ויפה בקרבת מקום, אך כנראה, בגלל כוחם של הרגלים, לא הסתייע הדבר.
כל מי שמכיר אותי יודע שאינני חסיד – בלשון המעטה – של ביקור ב"קברי צדיקים"; הרי – אם להיתלות באילן גבוה – הרמב"ם בפירוש פוסק שאין להשקיע במצבות זיכרון לצדיקים, כי "דבריהם ומעשיהם הם זכרונם", אך ביום זה, החלטתי לנסוע להר המנוחות ולבקר ב'קברי צדיקים', דהיינו: בקברו של חברי הטוב ג'רלד שהלך לעולמו לפני שנה וחצי, ולחם ללא חת וללא לאות למען הצדק והשלום, ואולי צדיק הוא בעצם אדם שהצדק נר לרגלו; בסביבתו של ג'רלד קבורים גם שני חברים נוספים, אנשי צדק, חסד ושלום: יהודית ובן הולנדר ז"ל.
גם את קברם של הוריי היקרים – אנשי אמת ואמונה, חסד וצדק – פקדתי באותו בוקר והמסע הקצר הזה, שארך כשעתיים, מפאת העומס בכבישים, איפשר לי להתבונן במשמעות אחרת של ביקור בקברי צדיקים: כשמדובר במקום מנוחתו האחרונה של אדם אהוב ומוערך, במקום בו נפרדתי מאותו אדם, מאפשר ביקור באותו מקום התחברות לזכרונות של אותו אדם בחייו. הגעגועים מאפשרים החייאה מחדש של אותם זכרונות משמעותיים: ניגונים, מילים, חיוכים, מגע מחבק ודרך משותפת. והחייאת הזכרונות מאפשרת לקחת איתנו זכרונות אלו לחיי היום יום, ואולי זוהי כוונת חז"ל באמרם: צדיקים במיתתם קרואים חיים.
עם שובי הביתה, המשכנו במצוות היום: אכילה של מאכלים קלים, תפילת מנחה והכנות לסעודה המפסקת, אך גם ציפייה להגעתו של הדור הצעיר: כל ילדינו ונכדתנו אליענה בת 3 חודשים, וכשעה לפני שהתיישבנו לסעודה המפסקת, התמלא הבית אורה ושמחה ורוח צעירה וקולות עדיין לא ברורים לגמרי של נציגת דור ההמשך, אליענה שרה בת יעל ועמרי מקיבוץ מצובה, בגליל המערבי.
בסעודה המפסקת, בה היתה רוממות רוח ושמחה –ואף אליענה שיתפה פעולה, למרות עייפותה – שיתפתי את בני משפחתנו בתובנה שהתעוררה אצלי במהלך תפילת מנחה; נהוג שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם ואף מתפללים לפני החופה מנחה של ערב יום הכיפורים. חשבתי שבעצם ניתן לדרוש מנהג זה בכיוון הפוך: בערב יום הכיפורים, כולנו נמצאים לפני "יום חתונתו ושמחת לבו" של הקב"ה איתנו וכדי להתכונן לאותה "חתונה", לאותו חיבור, עלינו להתפלל תפילת מנחה עם ווידוי. אמנם, ידועה הסיבה המובאת ברמב"ם "שמא יחנק בסעודתו ולא יספיק להתוודות ביום הכיפורים", אך אולי משמעות הדבר היא שלעתים ההתכוננות לחיבור אל האלוהי שבתוכנו והכמיהה, גם בתפילת המנחה, בהתנקות ע"י ווידוי והתבוננות, ובסעודה המפסקת הן חלק מהדרך, מהמסע לקראת ההתפייסות.
הדלקנו נרות, ברכנו את ילדינו ואת נכדתנו והלכנו לבית הכנסת המוכר והידוע. בעיקר בהתקדש החג, לפני אמירת "כל נדרי", מתגברים אצלי, אצל בני משפחתי ואצל חברים רבים, הגעגועים לחברנו היקר ג'רלד, שעוד לפני שנתיים, עבר לפני התיבה בתפילת 'כל נדרי' מידי שנה בשנה. לפני שנה, התבקשתי להיות שליח ציבור גם בתפילת 'כל נדרי' ובלב חצוי וכבד, אחרי התייעצות והתלבטות, הסכמתי לכבודו ולזכרו של ג'רלד, כאשר ה'שחרור' הסמלי מהנדרים המחיש לי בצורה ברורה את העובדה שבעצם, עלינו לבקש 'שחרור' כי אין לנו אפשרות בלתי מוגבלת לעמוד בהתחייבותנו, מכיוון שאין לנו שליטה מוחלטת על חיינו.
השנה, השתתפנו, גם משפחתי ואני וגם חברים רבים בתפילת 'כל נדרי' כשחברנו ארטור, הניחן בקול ערב, גם הוא מחבריו הקרובים של ג'רלד, עבר לפני התיבה והקדיש את התפילה לזכרו. בתלמוד מסופר על מצב בו האמורא הארץ ישראלי רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא וניהל איתו שיחה על ימות המשיח ועולם הבא ובשלב מסוים, הוא אומר: 'שנים ראיתי וקול שלושה שמעתי'. ברור לי שאני וכמדומני שלא רק אני, שמענו במהלך התפילה גם את קולו של ג'רלד וכנראה קולו יישמע במשך שנים רבות בליל יום הכיפורים.
אחרי סיום התפילה, שמנו את פעמינו לעבר בית כנסת רמב"ן, שגם הוא הפך להיות מוקד משיכה בזכותו של הרב בני לאו. כבר מספר שנים מתקיים שם מעין "חשבון נפש ישראלי" כאשר "הרב בני" מזמין שני דוברים נוספים להציג בפני הציבור הרהורים על מצבה של החברה הישראלית. השנה הציגה יוכי ברנדס קריאה אישית בספר יונה וראתה ביונה מודל לתשובה חלקית, הדרגתית, עם הרבה עליות וירידות, בעצם תשובה אנושית מאד. אחריה דיבר העיתונאי הותיק נחום ברנע על מצבה עגום של החילוניות נטולת השורשים.
"הרב בני" סיכם את הערב בנימה של תקווה ואופטימיות ושיתף את הקהל בניסיון שלו להכניס לבית הכנסת ציבורים מגוונים על ידי תכניות המתאימות לאנשים בעלי השקפות עולם שונות. הוא הודיע בין היתר שהשנה ייפתח בית מדרש "בשני קולות" בו הוא ינחה לימוד בשיתוף עם ארי אלון בסוגיות תלמודיות רלוונטיות לחברה הישראלית. כמדומני שאם מחפשים את פינות האור במחוזותינו, הרי יש כאן מגדלור של ממש, המפיץ אור בכל השכונה. מעניין לראות איך בית כנסת שכונתי חביב שעד לפני כמה שנים היה מאוכלס בעולים ותיקים מארצות מרכז ומזרח אירופה הפך להיות מקום תוסס וחי, בעיקר בזכות "הרב בני".
באווירה אופטימית זו חזרנו לביתנו. לפני שכולנו נפרדנו לשנת הלילה, עוד הקדשתי זמן ומחשבה על התאמת הניגון והכוונה למילים (חיבור נוסף) של תפילת נעילה, האהובה עליי במיוחד ועל זה עוד ארחיב קמעה בהמשך.
שנת הלילה ערבה לי במיוחד; אמנם לכהן הגדול לא איפשרו לישון לפני עבודת יום הכיפורים, אבל אולי מושגי הטומאה והטהרה מצריכים הגדרה מחודשת, מעבר לעובדה שאין לי סיכוי להתמנות ל"כהן גדול" וגם אינני ממש שואף לכך.
השכמתי קום לקולה המתוק של אליענה ואחרי שינקה, הכינותי עצמי לתפילת היום תוך כדי התבוננות בתעלולים שהציגה בפניי, על מזרון שהכנו עבורה בסלון.
היא שמחה לחייך אליי ואל ציפי, להתהפך לכל הכיוונים, להרים את הראש ולהתבונן בהתפעלות שלנו מהזאטוטה בת 3 החודשים המנהלת את חיינו.
לרוב, התפילות בבוקר עוררו השראה והתבוננות- המילים ובעיקר הניגונים – חשבתי פעם שלגבי חלק מהפיוטים, אולי עדיף להסתפק בניגון, המאפשר לכל אחד מאיתנו להכניס (בשקט) את המילים שלו ולעתים, כששליח הציבור והקהל שרים פיוט שמילותיו אינן משרות עליי התרוממות רוח מיוחדת, אני משתתף רק בניגון.
אחד הפיוטים שאינני "אומר" הוא "סדר העבודה" – שאלת הגעגוע או הכיסופים לפולחן המקדשי הקדום מורכבת וחשובה. לצורך העניין, אני מאמץ פרשנות משלי לדברי חז"ל ל"ונשלמה פרים שפתנו", אני מעיין בסדר העבודה כפי שהוא מופיע במשניות של מסכת יומא ומגלה שם עולמות נפלאים: הכהן הגדול חייב להיות נשוי, כי רק אדם החי בזוגיות יכול באמת "לכפר בעדו, בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל"; החיבור אל העולם חייב לעבור דרך מימד אישי של קשר קרוב ואינטימי, ואולי גם ההתחברות אל האלוהי.
אחרי מנוחה קצרה וגם התבוננות נוספת בפלא ושמה אליענה, שבתי להקשיב לסיפורו של יונה, הנביא הבורח (מבשורה?) שאיננו מאמין במשימה שהוטלה עליו, כי איננו מאמין ביכולתם של בני אדם להשתנות. דומני שהקב"ה ניחן בחוש הומור או באופטימיות בלתי נלאית כאשר הוא מטיל תפקיד על אדם שאיננו מאמין בתועלתו של אותו תפקיד. בניגוד ליונה, הקב"ה מאמין גם ביכלתו של יונה לחוזר בתשובה.
אני נוהג, כהכנה לשליחות הציבור המוטלת עליי בתפילת נעילה, להתבודד בחוץ (יש גינה נפלאה ליד בית הכנסת) ולחזור על הפרק השמיני בהלכות תשובה לרמב"ם וגם על משל הארמון במורה נבוכים (חלק ג, פרק נ"א) כדי לפתוח על ידי כך את שערי הלב.
גם השנה, בצאתי מבית הכנסת, חיפשתי ספסל פנוי, אך מכיוון שהיה מזג אוויר נפלא, לא היה מקום פנוי בנמצא על ספסל בגינה. לכן, התיישבתי על אבן, מול השמש הנעימה והתחלתי לעיין ברמב"ם, בעולם האידיאלי שהוא מציג ובארמון אליו כדאי להיכנס, אך כנראה שיותר קל לפספס את הכניסה אליו מאשר למצוא את הפתח הנכון המאפשר אפילו כניסה לפרוזדור של ארמון המלך. אך, בניגוד אולי למה שקרה לעתים בעבר, התבודדות לא היתה שם. בגינה ישבו לא מעט מתושבי השכונה; אישה אחת שישבה על ספסל נמשכה כנראה לאבן שלידי, מול השמש ולצד הרמב"ם, יכולתי לשמוע קולות של התפעלות מתינוקות, מהמאכלים בסעודה שלאחר הצום, בקיצור: חוויה מהחיים.
הקהל התכנס לתפילת נעילה, ולצדי, על הבמה, כבכל שנה, בני היקר נתי, המלווה את תפילתי כשליח ציבור בשקט, אך השנה, על מנשא בבטנו, השתתפה גם אליענה, שהתבוננה בקהל, השמיעה פה ושם קולות וחלק מהזמן ישנה שנת ישרים. משום מה, אחרי ברכת כהנים, במהלכה פרשתי עליה ועל נתי את טליתי, וברכת השלום, כשהתחלנו לפנות ל"אבינו מלכנו", היא השמיעה קולות של אי נחת. האם היה זה רק רעב? או שמא הדימוי הגברי של האל לא היה לרוחה (כי כך קרה גם בסוף תפילת כל נדרי) – הנסתרות לה' אלוהינו...
התפילה עצמה עם ההכרה מחד גיסא, ש"מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל" ומאידך גיסא: "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" היתה משמעותית ומרגשת במיוחד; הרי בני אדם כבר הוכיחו שהם יכולים להתנהג כחיות, ואף גרוע מכך, אך יש את האפשרות "לעמוד לפניו" ולהתעלות, ולהשתדל להיות בראש וראשונה ראוים לתואר "אדם".
הצלילים האחרונים, בעיקר כאשר הם מושמעים בצוותא על ידי מאות נשים, אנשים וטף, מרגשים במיוחד: שתהא השעה הזו שעת רחמים (מלשון "רחם" המולידה, מכילה ומצמיחה) ועת רצון (האפשרות להגשים רצונות וחלומות) וחננו ועננו (השערים אמנם ננעלו, אבל ביקשנו שיישארו פתוחים והתשובה היא לא כי "מגיע לנו" אלא כי יש הקשבה למצוקה)
ותקיעת השופר המשחררת – בזמנו היא היתה מודיעה על שחרור עבדים בשנת היובל, ואולי היא באה לשחרר אותנו מלהיות "עבדי הזמן" שהם כדברי רבי יהודה הלוי "עבדי עבדים"
חז"ל מתארים את ראש השנה כיום בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון"
אולי משפט זה בא להזכיר לנו שאכן 'באנו' לעולם שכבר היה שם לפנינו,
ואנחנו 'עוברים' בו דרך מעברים שונים, חלקם צרים ותלולים כ"מעלות בית מרון".
אולי עלינו להשכיל בעברֵנו במעברים, למצוא את המקומות בהם אנחנו רוצים לשהות, ולקחת אותם איתנו בהמשך הדרך.
אנו מאחלים לכם שנה נפלאה, שלֵוה ומתוקה של צמיחה, יצירה, אהבה ואושר.
Dear Family and Friends,
Our Sages describe Rosh HaShana as a day on which: "all mankind pass before him like children of Maron" and one of the Sages in the Talmud interprets it " As [in] the ascent of Beit Maron.
Mankind stands for "Bae Olam",
literally: these who "came to the world".
So, maybe this is supposed to remind us that we came to a world that has been there before we arrived and we are "passing" through different passages, some of them are narrow and steep like the ascent of Beit Maron.
Maybe while going through these passages, we should find the 'places' we like and take them with us in our journey.
We wish you a wonderful, peaceful and sweet year of creativity, growth, love and happiness.
"Vehaya Ki Tavo el Haaretz"-When you come to the land that God your Lord is giving you as a heritage, occupying and settling it...
These words spoken by Moshe, knowing that he won't be among those who enter the "Promised Land" sound sad.
On the other side, he also knew that the situation of ruling your own land ans society may - and generally does - arouse a feeling of hybris and therefore some admonitions about welfare and social justice, based on the principle that we aren't the owners of the Land follow this initial words.
Maybe the challenge of "entering the Land" and ruling all aspects of our own society is relevant to all generations who enter the land after being in the desert.
Shabbat Shalom to all,
פינחס נזכר, משה שכח...
מוקדש באהבה לנכדתנו הראשונה
אליענה שרה
ולהוריה יעל ועמרי
נולדה אור לטו בסיון תשס"ט
מי יתן שתחיה בעולם של שלום
פרק כה מתאר את אשר ארע לבני ישראל בשיטים, את מעשהו הפרובוקטיבי של "איש מבני ישראל", הלא הוא זמרי בן סלוא ואת תגובתו הספונטנית של פינחס. פשוטו של מקרא כמעט ואינו מאפשר קריאה שאיננה רואה במעשהו של פינחס פעולה מבורכת, הרי היא עצרה את המגפה!
גם ברית השלום הניתנת לו מתפרשת, לפי קריאה זו, כתגמול על מעשה הגבורה. פינחס עשה מעשה בשעת 'ליקוי מאורות' והציל את ישראל.
לעומת פשוטו של מקרא, מוצאים אנו בספרות חז"ל ובפרשנים מאוחרים התייחסות מורכבת יותר לפעולה הקנאית של פינחס.
מחד גיסא, הופך המעשה בעיני חז"ל מתגובה ספונטנית של קנאי דתי ליישום הלכה בה נזכר פינחס לנוכח "מעשה זמרי", וכך לשון הגמרא (ירושלמי סנהדרין פרק ט , הלכה ז):
"כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן".תני : שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו , אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
אך מאידך גיסא, בניתוח הלכתי, מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל כך; יש מעין הצדקה או הבנה בדיעבד למעשהו של פינחס, אך יש גם בעייתיות רבה במעשה זה, וכך לשון הגמרא(בבלי סנהדרין פב ע" א):
"אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך (להתייעץ) - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא."
במאמר זה, המובא בשם רבי יוחנן, יש הדגשה של כלל הלכתי ברור וחד-משמעי; אין אדם עושה דין מתוך פעולה קנאית. הספונטניות של המעשה והסיטואציה הייחודית הוציאו את פינחס "זכאי" במעשהו הקנאי.
כמו-כן, ניתוח מדוקדק של הדו-שיח בין משה לפינחס מאפשרת קריאה שונה
"וירא פנחס בן אלעזר": מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה.
אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו" ? אמר לו (משה לפנחס): קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (זה שקורא את האגרת יהיה שליח לביצועה) ושמואל אמר: ראה {משלי כ"א} ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב. משה, שלימד הלכה זו לפינחס, שכח אותה וגם אינו מוכן ליישם אותה.
שכחה זו מזכירה את הסיפור המובא בתלמוד הבבלי (ברכות כח, ע"ב) על חיבור ברכת המינים על ידי שמואל הקטן:
'תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה.אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים?יָרַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ.'
תמצית משנתו של שמואל הקטן מובאת במסכת אבות (ד, יט): 'בנפול אויבך אל תשמח'
לכן, אין זה מפליא שהיה לו קשה להיזכר בברכת המינים שחיבר שנה לפני כן, ואולי גם אין זה מקרי ששנה לפני כן, התנדב לחבר את התפילה, מתוך ידיעה שאולי הוא האדם הראוי ביותר, מכיוון שאין בו שנאה לאנשים.
יתרה מזו, הביטוי "לשנה האחרת" או בשנה האחרת, מצביעה על פרספקטיבה אחרת, על הסתכלות אחרת. אנו יודעים שחג החנוכה נקבע , לא מתוך החלטה רגעית, אלא "לשנה האחרת". במסכת עבודה זרה מסופר על חרדתו של אדם הראשון כאשר ראה שהימים מתקצרים, כאשר גילה שיש מחזוריות, הוא ציין בשנה האחרת גם את ימי החרדה כימים של חג והודיה.
יתכן, אם כן, שאחרי שנה, בחן שמואל הקטן מחדש את הרלוונטיות ואת ההצדקה לומר ברכה זו.
ואולי גם למשה רבנו נעלמה הלכה זו, לא רק בגלל שאלתו החתרנית של זמרי בן סלוא וחולשתו, אלא אולי מפני שחשב שאין כאן אפשרות 'הלכתית' להעניש את זמרי בדיני אדם, או אולי דווקא פחד שאם יעשה זאת, זה יהיה ממקום של פגיעה אישית, או לפחות יתפרש כך.
גם פרשני מקרא מאוחרים יותר היו ערים לבעייתיות הטמונה בקנאות
רבי ברוך אפשטיין, בעל פירוש "תורה תמימה" כותב:
"דכיוון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן, מי יודע? אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש…"
ר' ברוך אפשטיין מניח שאי אפשר להיות בטוח בטוהר מניעיו של הקנאי, וקיימת סכנה של פגיעה בהליכי משפט תקינים.
הנצי"ב מפרש את ברית השלום הניתנת לפינחס לא כ"פרס" אלא כברכה שכל קנאי, כולל פנחס, זקוק לה, מכיוון שהריגת אדם פוגעת בנפשו של אדם ועל אף כוונותיו הטהורות של פינחס, אין "תעודת ביטוח" לקנאי; הריגתו של אדם פוגעת בנפשו של ההורג, אפילו אם ההריגה היתה מוצדקת לכאורה. וכך לשון הנצי"ב ("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין על במדבר כ"ה, י"ב)
"בשכר שהניח (פינחס) כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב. "
האם ניתן להסיק מכך שכל קנאות היא פסולה?
דומני שמסקנה גורפת זו אינה מדויקת, ועיון בדוגמה אחרת עשויה לאפשר לנו להבחין בין סוגםי שונים של קנאות.
לעומת מעשהו הקנאי של פינחס, שהיה כרוך בשפיכות דמים ללא משפט, נתפסת שבירת הלוחות הראשונות , מעשה אלוהים , על ידי משה לנוכח "העגל והמחולות", על ידי חז"ל וגם על ידי הפרשנים, כמעשה של גבורה עילאית.
למשל, פירושו של רש"י על הפסוק האחרון בתורה (רש"י דברים לד , יב):
"לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת."
פינחס וגם משה מגיבים כאשר הם רואים מעשה ומזדעזעים ממנו.
בפרק כה, ז נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו"
בפרשת העגל (שמות לב, יט) נאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלֻחֹת, וישבר אותם תחת ההר."
את מעשהו של משה מצדיקים; ההתייחסות למעשהו של פינחס היא מורכבת יותר.
ואולי טמון ההבדל בין שני הסיפורים לא בלהט הדתי וההרגשה שיש צורך באמירה חזקה כדי להפסיק הידרדרות; אולי ההבדל הוא בין שבירת לוחות (מעשה אלוהים) לבין הריגת אדם (צלם אלוהים). בחפצים, אפילו אם הם מעשה אלוהים, אין קדושה; רק האדם יכול לשואף לקדושה על יד מעשיו:
וכותב זאת רבי מאיר שמחה, בעל פירוש "משך חכמה" על התורה:
"כל הקדושות; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה; ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה, הלוחות מכתב-אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם; וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולא נאווה תהילה ועבודה...כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממו, עלו בו צאן ובקר."
והמדרש (איכה רבה פרשה ד) מבטא את ההבדל בין הריסת אבנים (אפילו אבני המקדש) לבין הריגת בני אדם:
"כתיב (תהלים ע"ט) 'מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך', לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר 'מזמור לאסף'?! אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיידה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואת יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ' ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'."
יתכן שיש מקום, כדברי בעל תורה תמימה והנצי"ב, להתבונן במניעים של האדם הקנאי, כי הקנאות האלימה עלולה להשחית את נפשו של האדם והשנאה מקלקלת את השורה.
יחד עם זאת, האם לעתים אין לחשוש שמתינות תהפוך לרדידות או לחוסר מחויבות רצינית לרעיון?
אולי אין פתרון חד-משמעי וברור לדילמה זו ועל כל אדם לקחת אחריות על החלטותיו, אך אולי ההבדל בין ההתייחסות של חכמינו למשה להתייחסות מורכבת יותר לפינחס מלמדת אותנו שגם בדורנו רצוי להפנים את העיקרון החשוב שחיי אדם עדיפים על אבנים ואדמה ושאין כל קדושה מהותית בעצמים ושהקדושה תלויה במעשיהם של בני אדם השואפים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש?
Dear Family and Friends,
Our Sages want to remind us of 5 events that happened on the 17th of Tamuz (yesterday). event mentioned is the "shattering of the Tables of the Law" by Moshe after the Golden Calf, as wriiten in Shemot 32,19:: Now it came to pass when he drew closer to the camp and saw the calf and the dances, that Moses' anger was kindled, and he flung the tablets from his hands, shattering them at the foot of the mountain.
Tomorrow, we'll read about the spontaneous act of zelotry by Pinchas, Aharon's grandson. In Bamidbar 25:7, we read: Pinchas the son of Eleazar the son of Aaron the priest saw this, arose from the congregation, and took a spear in his hand' and killed Zimri and the Medianite.
Both Pinchas and Moses see something and react with shock. But our Sages relate differently to each "spontaneous" reaction.
While nobody criticizes Moshe for breaking the "Tables of teh Law" written by G!d, some ofour Sages and commentators have a more complex attitude towards Pinchas's zelotry.
Maybe this teaches us that there is a difference between the spontaneous expression of anger against objects and killing human beings, even if they are sinners.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas Remembered, Moses Forgot…
Lovingly dedicated to our first grand-daughter
Eliana Sarah
And to her parents, Yael and Omri
She was born the night of 15 Sivan 5769
May she live in a world of peace!
Chapter 25 describes what happened to the Israelites at Shittim, the provocative act of an Israelite man – Zimri ben Salu, and Pinchas's spontaneous reaction to it. Given the fact that Pinchas's deed stopped the plague, a plain reading of the text hardly allows for it to be seen in anything but a positive light.
According to this reading, the covenant of peace granted to Pinchas is understood to have been a reward for his courageous deed. Pinchas took action at a time of spiritual eclipse, thus saving Israel.
The Sages and later commentators, however, sometimes take a more nuanced attitude towards Pinchas's zealous deed.
On the one hand, the Sages transform a spontaneous act of religious zeal into the application of a law which Pinchas recalled upon witnessing Zimri's sin. In the Jerusalem Talmud (Sanhedrin 9:7) we read:
It is written: When Pinchas, son of Elazar, son of Aaron the Priest saw this. What did he see? He saw the incident and recalled the halakhah: "One who has sexual intercourse with an Aramite woman - the zealous kill him." We learned: [This is so even when it is] against the wishes of the Sages and Pinchas [who acted] against the wishes of the Sages. Rabbi Yuda bar Pazi said: They wanted to place a ban on him, but the Holy Spirit jumped up on his behalf and said, It shall be for him and his descendants after him a pact of priesthood for all time (25:13).
On the other hand, however, a halahkic analysis of the case reveals that things are not so simple. Pinhas's action is quite problematic, and only after the fact does it elicit a kind of justification or empathy, as we find in the Babylonian Talmud:
Rava bar bar Hana said in the name of Rabbi Yohanan: If one comes for advice [regarding zealous killing] - he is not to be instructed. Not only that; if Zimri had desisted and Pinchas killed him anyway - he [Pinchas] would incur the death penalty for it. If Zimri had turned around and killed Pinchas, he [Zimri] would not incur the death penalty, since he [Pinchas] was about to kill him. (Sanhedrin 82a)
This dictum, brought in the name of R. Yohanan, emphasizes a clear and unambiguous halakhic principle: The law cannot be served through zealous deeds. It was only the uniqueness of the situation and the spontaneity of Pinhas's action that decriminalized his zealous act.
And Pinchas, the son of Eleazar, the son of Aaron the priest, saw it. Now, what did he see? — Rav said: He saw what was happening and remembered the halakhah, and said to him, "O great-uncle! Did you not teach us this on thy descent from Mount Sinai: He who cohabits with a heathen woman is punished by zealots?" He replied. "He who reads the letter, let him be the agent [to carry out its instructions]." Shmuel said: He saw that There is no wisdom nor understanding nor counsel against the Lord (Proverbs 21): whenever the Divine Name is being profaned, honor must not be paid to one's teacher.
Moses, who had taught Pinchas this halakhah, forgot it and was also unwilling to apply it.
This forgetfulness is reminiscent of the Talmudic story of how Shmuel HaKatan composed the benediction against the minim [sectarians]:
Our Rabbis taught: Shimon ha-Pakuli arranged the eighteen benedictions in order before Rabban Gamliel in Yavneh. Rabban Gamliel said to the Sages: Can any one among you frame a benediction relating to the Minim? Shmuel HaKatan arose and composed it. The next year he forgot it. (Berakhot 28b, based on Soncino translation)
Shmuel HaKatan's philosophy is summarized in Pirkei Avot 4:19: "Do not rejoice at your enemy's downfall." Thus, it is not surprising that it was difficult for him to remember the benediction against minim a year after he composed it, and perhaps it is not coincidental that he volunteered to compose it a year earlier, knowing that his lack of hatred for others made him the best person for the job.
Furthermore, the expression "the next year" – lashana ha'aheret – literally "to the other year" – points to another perspective, another way of looking at things. We know that the Hanukkah holiday was not founded hastily, but rather lashanah ha'aheret. The tractate Avodah Zara tells us of Adam's anxiety when he saw the days were shortening. When he discovered the yearly cycle he marked the days of his anxiety and thanksgiving beshanah ha'aheret.
If so, perhaps after waiting a year, Shmuel HaKatan reconsidered the relevance and justification of reciting his benediction.
Perhaps Moses forgot the halakhah not only because of his weakness and Zimri ben Salu's subversive question, but perhaps also because he thought that there was no "halakhic" possibility of meting out human punishment to Zimri. Perhaps Moses feared that if he did punish Zimri it would come as a response to personal insult, or at least it would be seen as such.
Later commentators were also aware of zealotry's problematic nature. R. Barukh Epstein, author of the Torah Temimah commentary, wrote:
This must be performed in an authentic spirit of giving honor to God. If so, who knows? Perhaps the zealot claims to be motivated by zealousness for God, but is in fact pursuing some external interest, killing someone whose death is not really demanded by the law.
Rabbi Epstein postulates that we can never be sure of the purity of a zealot's motives; thus proper legal procedure is set at risk.
The NeTziV views the pact of peace given to Pinchas not as a reward, but rather as a blessing that every zealot (Pinchas included) is in need of. The killing of a person injures the soul of the perpetrator. Even though Pinchas's intentions were pure, there is no guarantee that the zealot's soul will emerge unscathed by zealous killing, even if that killing appears to be justified. The NeTziV writes:
As reward for pacifying God's wrath and anger, He blessed him with the quality of peacefulness, i.e., that he not be strict or upset. This was necessary because the act committed by Pinchas, of killing someone, naturally leaves a strong emotional impression, but since it was performed for the sake of Heaven, he received the blessing that he always be calm and peaceful, and that this matter [of having killed] should not affect his heart.
(He'amek Davar 25:12)
May we conclude that zealousness should be rejected altogether?
I think that conclusion is too sweeping. Examination of a further example of zealousness may help us distinguish between its different varieties.
As opposed to Pinchas's zealotry, which involved extra-judicial bloodshed, Moses' breaking of the original, divinely-crafted Tablets in response to the sin of the golden calf is viewed by the Sages and later exegetes as an act of supreme courage. For example, Rashi writes in his comments on the Torah's closing verse:
Before the eyes of all Israel - This refers to the fact that his heart inspired him to shatter the Tablets before their eyes, as it is said And I broke them before your eyes (Devarim 9:17), and the opinion of the Holy One blessed be He, regarding this action agreed with his opinion, as it is stated that God said of the Tablets, asher shavarta [which you broke] (Shemot 34:1) yiyshar kohakha [may your strength be fitting] because you broke them.
(Rashi Devarim 34:12, based on Silberman translation)
Both Pinchas and Moses see something and react with shock. In Bamidbar 25:7, we read: Pinchas the son of Eleazar the son of Aaron the priest saw this, arose from the congregation, and took a spear in his hand.
In the story of the calf (Shemot 32:19) we read: Now it came to pass when he drew closer to the camp and saw the calf and the dances, that Moses' anger was kindled, and he flung the tablets from his hands, shattering them at the foot of the mountain.
While the Sages justify Moses' deed, their attitude towards Pinchas's act is more complex. Perhaps the difference between the two stories does not hinge upon degrees of religious fervor or the need to send a strong message in order to stop spiritual degeneration. Perhaps the relevant difference is between breaking (divinely crafted) Tablets and killing a human being (the divine image). Objects, even if fashioned by God, cannot possess holiness; only human beings can aspire to holiness. R. Meir MiDvinsk wrote of this in his Torah commentary, Meshekh Hokhma:
All of the types of holiness, [that of] the Land of Israel, Jerusalem and the Temple, they are but details and branches of the Torah, and they are sanctified through the Torah's holiness... Do not imagine, God forbid, that the Temple and the Tabernacle are intrinsically holy objects! God dwells among His sons, and if they, to a man, have transgressed the Covenant (Hosea 6:7), all holiness is removed from them, and they become like profane vessels "intruders came and desecrated it." Titus entered the Holy of Holies with a prostitute and was not harmed (Gittin 56b) because its holiness had been removed. More than that - the Tablets - the writing of God - are not Holy in themselves, but only for you. When the bride [Israel] went a whoring in her bridal canopy [the sin of the golden calf] they became like earthen shards lacking any intrinsic holiness, but only [holy] for you, when you observe them. At the end of the day, there is nothing in the world worthy of worship and submission. Only God is holy in His necessary existence, and to Him praise and worship is fitting…
...None of the holy places are founded in religion, but rather from the nation and the roots, such as Mount Moriah from which man was created (Sanhedrin 38b), and there Abraham offered up Isaac, and it was chosen by a prophet. Religion only spoke of a place which God shall choose (Devarim 12:5, etc.). [As for] Mount Sinai, the place of religion, as soon as the Divine Presence left it - the sheep and cattle climbed up it (Shemot 19:13)!
The midrash in Eikhah Rabbah (4) also expresses the difference between the destruction of stones (even those of the Temple) and the killing of human beings:
It is written, A psalm of Assaf. O God, the heathen are come into your inheritance (Psalms 79:1) The text should have used a phrase like, Weeping of Assaf, Lament of Assaf, Dirge of Assaf; why does it say, A psalm of Assaf? It may be likened to a king who erected a bridal-chamber for his son which he plastered, cemented, and decorated; but his son entered upon an evil course of living. The king forthwith ascended to the chamber, tore the curtains and broke the rods; the [the son's] tutor took a piece of rod which he used as a flute and played upon it. People said to him, "The king has overthrown his son's chamber and you sit playing a tune!" He replied to them, "I play a tune because the king overturned his son's chamber but did not pour out his anger upon his son." Similarly, people said to Assaf, "The Holy One, blessed be He, has caused Temple and Sanctuary to be destroyed, and you sit singing a Psalm!" He replied to them, "I sing a Psalm because the Holy One, blessed be He, poured out His wrath upon wood and stone and not upon Israel." That is what is written, and He has kindled a fire in Zion, which has devoured the foundations thereof. (Soncino translation)
There may be room to consider the zealot's motivation, since as the NeTzIV and the author of Torah Temimah suggest, violent zealotry can be destructive of the human soul and hatred overturns acceptable behavior. But could it not also be true that sometimes moderation can turn into shallowness or insufficient devotion to ideals?
There may be no clear and unambiguous solution to this dilemma, leaving every individual to take responsibility for his or her own decisions. Nonetheless, the difference between the way our Sages relate to Moses and their more complicated take on Pinchas may teach us that we must also take on board the important principle that human life is more important than stones and soil and that objects posses no inherent holiness; holiness depends only on the deeds of human beings who aspire to becoming a kingdom of priests and a holy nation.
Shabbat is over and we have still almost an entire week before next Shabbat; this enables us to look backwards, but also to look forward.
In the Torah section we read yesterday, while being disappointed by the manna and losing hope about the future, the liberated slaves, looking backwards, idealised Egypt; maybe this is very strongly connected to what we'll read next Shabbat about the "explorers" who had the opportunity to have a look at the prospective future, but didn't bellieve in the possibility of reaching the Promised Land and live there. Maybe this teaches us that being stocked in the past doesn't enable us to believe in a better future and losing hope and faith in the future causes us to idealize the past.
Family news: we became grandparents yesterday night, since Yael and Omri gave birth to a beautiful little girl
We wish you all a wonderful week and many happy ocaasions to celebrate
