יום חמישי, 29 במרץ 2018

פסח, מצה ומרור - The Ethics of Memory

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
אחד המשפטים המרכזיים בהגדה של פסח (מקורה: במשנת פסחים) הוא:
חשבתי 
שב"פסח" עלינו להתייחס על היותינו ניצולים, כאשר יש , לצערינו מי שלא זכה לכך.
ב"מצה", עלינו לשאול עצמנו אם אנחנו "ממצים" את חירותינו כלפי עצמנו וכלפי זולתינו.
וב"מרור": האם הזיכרון של מירור חיינו ע"י אחרים מזכיר לנו שאל לנו למרר חייהם של אחרים?
שבת שלום וחג שמח לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
  http://pinchaspeace.blogspot.com

חד-גדיא - חוה אלברשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=xResWVCd4B8



Dear Family and Friends,

During the Seder, we have to tell the story of Yetziat Mizrayim. We have many occasions to "remember" Yetziat Mizrayim, the Exodus.
Consistently, when the Torah reminds us to remember that we have been slaves in Egypt and that we have been liberated, this reminder always involves an ethical obligation towards the underprivileged (widows, orphans, workers and strangers); this reminds us that all people are born to be free and to  live with dignity.
Telling the story during this night  should help us liberate ourselves  from Mitzrayim –Metzarim(straits)and enhance our consciousness and memory about human freedom and dignity.
Shabbat Shalom and Chag Sameach to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

חד-גדיא - חוה אלברשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=xResWVCd4B8

יום שישי, 16 במרץ 2018

עולם יפה? Everything perfect in this world?

לבני משפחתנו,חברותינו וחברינו היקרים,
בתלמוד (בבלי ברכות מג, ע"ב) מופיעה ברכה (שנפסקה  להלכה) שהיא רלוונטית לימים אלו, וכך לשון התלמוד: 
מי שיוצא בימי, בתקופת ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי [ורואה אילנות שהם מלבלבים],אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם."
בקריאה פשוטה יש כאן הזמנה להתפעל מהיופי שבטבע, מההתחשות האביבית, אך יתכן שבמבט נוסף, יש כאן הזמנה נוספת: הרי האם באמת יש באפשרותנו לומר בפה מלא"לא חיסר בעולמן כלום"? האם האל ברא רק "בריות טובות" ו"אילנות טובות"? האם אין רוע וסבל בעולם? 
נראה לי שיש כאן פניה לאדם, לכל אחד ואחת מאיתנו, מצד אחד לראות את הטוב שבכל אדם, ומאידך לעשות ככל אשר ביכולתנו להפוף את העולם, את החברה בה אנחנו חיים למקום טוב ויפה יותר, לכן: לא רק "אילנות טובות" , אלא גם "בריות טובות". שבת שלום וחודש טוב ומלבלב.
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
הניצים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע...
https://www.youtube.com/watch?v=YUvIQ0tal-I
  לקריאה נוספת על ספר ויקרא ועל הקורבנות
http://pinchaspeace.blogspot.co.il/2018/03/blog-post.html
-- Dear Family and Friends,
When we see flowers on the trees , we say:
'Blessed be He who hath not left His world lacking in anything and has created in it goodly creatures and goodly trees for the enjoyment of mankind'.
Maybe the words "hath not left His world lacking in anything" teach us that we have a wonderful world able to provide all needs of mankind and the whole idea is to divide all resources properly between individuals and nations. If people will learn to cooperate without exploiting or humiliating one another, we'll all be able to  enjoy   nice people and nice trees and flowers with a real sense of freedom
Shabbat Shalom  to all,
Pinchas, Tzippie and Family 

http://pinchaspeace.blogspot.com
הניצים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע...
https://www.youtube.com/watch?v=YUvIQ0tal-I
  

קורבנות וקירבה


פרים בשפתינו

פנחס לייזר


יש מאיתנו המתגעגעים לעבודת הקרבנות ואף מתפללים לחידוש עבודה זו, במובן הפשוט והקונקרטי. ליהודים אלה אין כל קושי בקריאת הפרשות העוסקות בקרבנות ובתפילות המבטאות משאלה זו.
לעומת קבוצה זו, נעשה ניסיון בזרמים  המכונים "לא אורתודוקסיים" לשנות את נוסח התפילה ולהשמיט חלקים העוסקים בעבודת הקרבנות ובכמיהה לחידוש העבודה.
אינני "מתחבר" לתפיסת העולם של קבוצות אלו; איני סבור שהאידיאל הדתי אליו יש לשאוף הוא חידוש עבודת הקורבנות, אך יחד עם זאת, איני חושב שיש לדלג על פרשת ויקרא או שיש לשנות את נוסח תפילת העמידה "ברוח הזמן", ולכן יש יהודים כמוני, הלומדים ומתפללים, קושי ואתגר; איך נתייחס למילים שמובנם הפשוט אינו חלק מעולמנו הרוחני, בלי לעשות שקר בנפשנו?
ריטואל הקורבנות כבר זכה לביקורת בספרי הנביאים, למשל:
א.      כאשר שאול מנמק לקיחת שלל מהצאן והבקר ברצון העם להקריב זבח לה', עונה לו שמואל הנביא (שמואל א  טו, טו-טז): "החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה', הנה שמֹע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים"
                                                                                                                                                                                                                                                                                    
ב.      ישעיה הנביא  (פרק א, יא) פונה לעם ישראל, מכנה אותם "קציני סדום" ו"עם עמורה" ומוכיח אותם בשם ה': "למה לי רֹב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי."

גם בספרות חז"ל, נמצאים מאמרים המקדמים אלטרנטיבה או סדר עדיפויות אחר בעבודת ה', כמו למשל:
אמר רבי יצחק: אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו ואם תאמר מתפייס הימנו ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל הקדוש ברוך הוא אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר 'וקח טוב', ולא עוד, אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו'. שמא תאמר 'פרי חובה', תלמוד לומר ארפא משובתם אוהבם נדבה. (יומא פו, ע"ב)

  א"ר אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג): 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח', וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י, יב) 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' - אם אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל; אדם קוצר, ודאי אוכל. (סוכה מט, ע"ב)

ידועים דברי הרמב"ם במורה נבוכים, הרואה בעבודת הקרבנות מעין "פשרה"  שהתאימה לשלב התפתחותי מסוים בעבודת ה', וכך לשונו (מורה נבוכים ג, לב):
"והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו ,  הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם, אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל".
לכן, השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', 21 ) ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה "

בעידן המודרני, התמודדו שני רבנים מדור התחיה עם הסוגיה הזאת:
הראי"ה קוק כתב באגרות ראי"ה:

"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו". (אגרות ראיה ד, עמוד כד(
 לעומת זאת, בפירושו על סידור התפילה (עולת ראיה), מבטא הרב קוק עמדה שונה במקצת:
"לעתיד לבא עת ישובו האדם והחי לדרגתם העליונה הראשונית, אז תהיה השפעתו הברוכה של האדם ניכרת על החי, ושוב לא יצטרך להתמזג עמו כדי להעלותו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ונער קטן נהג בם... ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו י"א, ו-ח)
אמור מעתה, כל עוד היו בעלי החיים נעדרי דעת - תיקונם בא "על ידי התעלותם להיות זבח לה'... בהיעלות לה' חלבם ודמם". "אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" - ועל כן - "ההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח" (עולת ראיה עמ' רצב)
הרב חיים  הירשנזון (1857-1935, מראשי ההוגים של הציונות הדתית) מבטא עמדה רדיקלית  וכותב, שלדעתו, הקורבנות לא יחזרו. "אבל זה פשוט שבימי דעה אלו לא יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן" (מלכי בקודש ח"א, עמ' 32). ומוסיף באיגרת ששלח לרב קוק "אבל הדעת וההכרה לא תשוב לחזרה ולא תלך לאחור, להשיב את האי-תרבות לתרבות".
עמדתו הרדיקלית של הרב הירשנזון אינה עמדה הנשמעת בריש גלי בימים אלו בחוגים דתיים, אך לדעתי היא משקפת נאמנה את עמדת הרמב"ם במורה נבוכים וביתר שאת את התתפחות החשיבה המודרנית.
אז,מהי אם כן יכולה להיות משמעותה הרלוונטית של  לימוד פרשת הקרבנות ואמירת קטעים מתוכה בתפילת העמידה?
נראה לי שבדומה לפרשות אחרות מהתורה שאינן מיושמות הלכה למעשה, כגון פרשת בן סורר ומורה, ניתן לומר, בעקבות חז"ל : ...לא עתיד להיות, אלא למה נכתב? דרוש וקבל שכר.
כמו-כן, בתפילת מוסף של שבת יש במילים "תכנת שבת, רצית קרבנותיה, צוית פירושיה..." הזמנה לפרש ולדרוש גם את המילים שנאמר אח"כ המתארים בצורה מפורטת את קרבן המוסף של שבת, כאשר מצד אחד אנו מתפללים ומבקשים בלשון "יהי רצון מלפניך" שהקב"ה יעלינו לארצנו בשמחה ושם "נעשה לפניך את קרבנות חובותינו.." עם פירוט הכבשים בני שנה הנקרבים בשבת, אך לאחר מכן מדובר בשמירת שבת, בקריאת עונג ובקדושת השבת, גם כאשר איננו מקריבים קרבנות.
יתכן שעלינו ללכת אולי בעקבות הרש"ר הירש וגם בעקבות הוגים חסידיים מסוימים ולתת לפרים ולכבשים משמעות סימבולית, ולראות במילים, בשפה ובתודעת הקרבה לא-ל  שאולי, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים לא הגיעה עדיין  למדרגה הגבוהה והמופשטת ביותר של אהבת ה'.
בפרספקטיבה זו, אנו רואים באזכור הפרים והכבשים אמצעי הנועד לחוש את קדושת השבת, גם כאשר לא ניאלץ להקריב אותם.
הרש"ר הירש, למשל, כותב בפירושו על פרשת ויקרא: כבר הראינו במאמרנו "קווי יסוד לסימבוליקה יהודית" שבעלי חיים מופיעים במקרא כסמליםן לתכונות אדם. בקר (פר ועגל) מבטא את האדם הפועל, העובד את עבודת קונהו, ואילו צאן (כבש ואיל, עז ושעיר) מבטא את האדם, שצרכי קיומו מובטחים מדי רועהו."  (ויקרא א, ג)
איני בטוח שיש להתחבר דווקא לסימבוליקה זו, ויתכן ש"דור דור ודורשיו", כלומר: עלינו למצוא ולחפש משמעויות רלוונטיות המבטאות בצורה סמלית את המילים שאנו אומרים בתפילותינו ובקריאת התורה. יהיה שכר לעמלנו, אם נשכיל באמת ל"דרוש", כדי הפרים והכבשים במילות התפילה ישמשו עבורנו אמצעי ראוי ואמיתי לקרבת אלהים.יש לזכור בנוסף שהעולם הרוחני שלנו אינו מבוסס רק על תורה ותפילה. במסכת אבות נאמר שהעולם עומד על שלושה דברים; על התורה, על העבודה (שבימינו היא "עובדה שבלב") ועל גמילות חסדים,  כאשר יש לראות בגמילות חסדםי ביטוי לאהבת אדם ואם חז"ל , בעקבות רבי עקיבא וגם הרמב"ם בהלכות תשובה ראו בשיר השירים משל לאהבת ה', ניתן אולי לומר בעקבות הרמב"ם בהלכות תשובה ובעקבות הוגים מודרניים כעמנואל לוינס שהקרבה (הכרוכה לעתים בהקרבה) לאל עוברת דרל הקרבה לאדם, הנברא בצלם אלהים.

יום שישי, 9 במרץ 2018

כבוד ה' וכבוד האדם God's Glory and Human Dignity

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
מחר, לקראת סוף הפרשה המסיימת את ספר שמות, נאמר: "וכבוד ה' מלא את המשכן". פרשנים רבים התייחסו למושג "כבוד ה'", אך אולי אם "דברה תורה בלשון בני אדם" ועלינו להבין את הכתוב ולתת לו משמעות רלוונטית עבורנו, ניתן לראות ב"כבוד הבריות", באופן בו אנחנו מתייחסים לכל אדם שנברא בצלם אלהים את אחד הביטויים העיקריים של כבוד ה'. ואולי מזמינה התורה אותנו למלא את משכנותינו (הפרטיים והחברתיים) בכבוד הבריות, כל בני האדם (ללא הבדל דת, מגדר , לאום וצבע עור) שהוא כבוד ה'.
שבת שלום 
פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com 
  להרחבה ולהעמקה: : 
http://pinchaspeace.blogspot.co.il/2009/03/blog-post_14.html?spref=fb

וןנתתי לכם לב חדש ((מתוך ההפטרה לפרשת פרה, ביחזקאל לו)
https://www.youtube.com/watch?v=pl11dlRMFR4




Dear Family and Friends,

The Book of Shemoth (Exodus) reaches its end; 
At the end of the Torah section we'll read tomorrow: " The cloud covered the Communion Tent, and God's glory filled the Tabernacle". God's Glory as possibly perceived may also be "Human Dignity" and maybe the Torah invites us to fill our "Tabernacle", our individual  and collective Sanctuary with "G-d's Glory", aka Human Dignity, respect for every Human Being  - Tzelem Elohim.  
Shabbat Shalom 
Pinchas, Tzippie and Family 
http://pinchaspeace.blogspot.com 
  Read more on this topic:
  http://pinchaspeace.blogspot.co.il/2014/02/where-is-place-of-his-glory-pinchas.html?spref=fb   

וןנתתי לכם לב חדש ((מתוך ההפטרה לפרשת פרה, ביחזקאל לו)
https://www.youtube.com/watch?v=pl11dlRMFR4

יום שישי, 2 במרץ 2018

סיפור אתני-אוניברסלי- universal story A particular

לבני משפחתנו, לחברותינו ולחברינו היקרים,
חז"ל לא ראו בהכללתה של מגילה אסתר דבר מובן מאליו, אך בסופו של דבר קבעו ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה". דומני שלקרוא את הסיפור כמשהו שקרה ליהודים הטובים בשושן ע"י גויים רעים ואנטישמים עושה עוול ל"קדושת הספר".
אול י יש כאן מסר שהוא שאינו קשור לעם מסוים במקום מסוים בתקופה מסוימת:  יתכן שגם חטא העגל נובע מאותה חרדה המצמצמת את הפרספקטיבה של האדם ושל העם ומקשה עליו לראות "מעבר" למיידי.
כאשר יש קבוצה אתנית ודתית השייכת לרוב השולטת על מיעוט אתני, תרבותי או דתי, לעתים הרוב מרגיש מאוים ע"י אותו מיעוט ומתעוררות נטיות "הָמָניות" (ישנו עם אחד ...ואת דתי המלך אינם עושים – אולי בעברית עכשווית : בלי נאמנות, אין אזרחות...) יתכן שסיפור המגילה מציב בפנינו אתגר: להתגבר על אותן נטיות "המניות" גזעניות מתוך ידיעה שאף אדם או עם אינו משוחרר מהן לגמרי.
פורים שמח ושבת שלום לכולכם,
פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
ושמרו בני ישראל את השבת - כל אחד ואחת לפי טעמו וטעמה  (ישי רביבו)
https://www.youtube.com/watch?v=RB8IoAZkl2w

Dear Family and Friends,
For our Sages, the inclusion of the Book of Esther in the Holy Scripture wasn't an easy decision. Nevertheless, they came to the conclusion that what happened on Purim and the Book of Esther have more to teach us than the obvious story.
Maybe, reducing it to the dimension of a story about evil Persians and good Jews is a bit simplistic; maybe every ethnic majority ruling a cultural, ethnic and religious minority has its "hamanic" tendencies. Sometimes, majorities feel threatened by minorities; this can happen everywhere and in all generations.
Mastering these xenophobic tendencies is a challenge for every individual and for every society.
Shabbat Shalom and - Purim Sameach to all,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com
ושמרו בני ישראל את השבת - כל אחד ואחת לפי טעמו וטעמה (ישי רביבו) 
https://www.youtube.com/watch?v=RB8IoAZkl2w