בין יתרו לפינחס
הר נבו מסמל מקום ממנו ניתן "לראות את הארץ", אבל לא "לבוא אליה". בעקבות משה רבנו שנצטווה (דברים לב, מח-נב) לעלות אל הר נבו כדי לצפות בארץ, הפכה המשוררת רחל בשירה "מנגד" את נבו לחוויה שכל אחד מאיתנו חווה : "איש ונבו לו על ארץ רבה".
כאשר מתבוננים בפרשות הראשונות של ספר במדבר, נראה כי בפרשת בהעלותך, הפרשה האחרונה לפני פרשת המרגלים, עדיין מצווים בני ישראל, במסגרת הלכות פסח שני:
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה, חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ (במדבר ט, יד)
התורה מדברת אל דור יוצאי מצרים, בשנה השניה לצאתם ממצרים, כאילו הם עומדים ממש לפני כניסתם לארץ, ואכן רק אחרי חטא המרגלים, נגזר על דור המדבר למות במדבר ואולי גם זו היתה עבור הדור הזה חויית "נבו".
נראה לי שחשוב לבחון את ההתפתחויות במסופר בתורה על דור המדבר, ואולי אין לראות את סיפור המרגלים כאירוע חד-פעמי, אלא כמשבר מתמשך.
מאיפה התחיל המשבר ומה גרם לו?
לקראת סופה של פרשת בהעלותך (י, לה-לו) מופיעה פרשה בת שני פסוקים שלכאורה אינה קשורה לנאמר לפני פרשה זו וגם לא למה שנאמר לאחר מכן. פרשה זו גם מופרדת בספרי התורה לפניה ולאחריה באמצעות "נ" הפוכה.
ורש"י, בעקבות הגמרא (בבלי שבת קטז, ע"א) מסביר:
עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו'.
והגמרא (שבת קטז, ע"א) מפרטת מהן הפורעניות:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה. ולמה כתבה כאן ? כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.
פורענות שנייה מאי היא? – (במדבר יא, א) 'ויהי העם כמתאננים'.
פורענות ראשונה – (במדבר י, לג) 'ויסעו מהר ה'' - ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'.
על פי פשוטו של מקרא, היינו קוראים את "ויסעו מהר ה'" כתיאור עובדתי, אך חז"ל שומעים בו רובד נוסף: הר ה' איננו מושג גיאוגרפי, אלא מושג רעיוני וערכי, ורש"י, הער לפרשנות חז"ל, כותב בפסוק זה, בעקבות הספרי (פב) :
דרך שלשת ימים - מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד.
כלומר, קרה כאן משהו שמנע מהם להיכנס לארץ מיד, בניגוד לתכנית המקורית של הקב"ה, והתורה במילים "ויסעו מהר ה'" רומזת שכאן התחילה הפורענות.
בפסוקים כט-לב מספרת לנו התורה שמשה מנסה לשכנע את חותנו להצטרף אל בני ישראל ולהיכנס איתם לארץ ישראל, וכך לשון המקרא:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.
וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.
איננו יודעים אם יתרו השתכנע ונשאר איתם; בניגוד לרמב"ן הסבור כי משה שכנע את יתרו, סבורים אבן עזרא, ספורנו ואברבנאל שיתרו אכן עזב את בני ישראל וחזר לארצו.
האם, לפי קריאה זו, ניתן להצביע על קשר בין עזיבת יתרו לבין מה שקרה בהמשך לבני ישראל?
יתכן והמילים וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם מצביעות על התלות בין משה ליתרו; בעלי המדרש ופרשנים שונים קראו מילים אלו בצורות שונות:
רש"י, לצד פירושו על דרך הפשט, מביא את דברי חז"ל במדרש התנאים ספרי, וזו לשונו:
והיית לנו לעינים - לשון עבר כתרגומו.
דבר אחר: לשון עתיד - כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו.
דבר אחר: שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנא' (דברים י) ואהבתם את הגר.
ניתן לומר, לפי קריאה זו, שמשה מרגיש שהוא זקוק ל'עיניו' של יתרו כדי להמשיך ולהוביל את בני ישראל במדבר ואכן, מיד אחרי עזיבת יתרו, אנו קוראים "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" ומיד לאחר מכן, אחרי "ויהי בנסוע הארון" (במדבר יא, א- טו):
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.
וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ...וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
משה חש שאינו מסוגל יותר להכיל את תלונות העם. האם יתכן שחסרות לו "עיניו" המאירות של יתרו ואנו עדים כאן להיחלשות מנהיגותו של משה?
ואכן, רש"י מפרש את השימוש בלשון נקבה: "אם ככה את עושה לי – תשש כוחו של משה כנקבה."
משה אינו מסוגל יותר להכיל את העם ולהנהיגו ולשמש מליץ יושר שלו בפני הקב"ה, ולכן מיד לאחר מכן נאמר (פסוק טז): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל...' מעניין לראות את הקשר בין פסוק זה לבין עצת יתרו (שמות יח):
וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ. עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
יתרו ראה ב"עיניו" דבר שמשה לא ראה: כדי להיות מסוגל להכיל עם שלם של עבדים ולהוביל אותם, יש לוותר על ריכוזיות ולהאציל סמכויות, כלומר לסמוך על אנשים אחרים, אחרת " נָבֹל תִּבֹּל" ואכן, אולי זה מה שקרה אחרי עזיבת יתרו.
אין לנו אפשרות במסגרת זו להתבונן בכל אחד מביטויי השבר אך בפרשת בהעלותך עצמה אנו פוגשים את קברות התאווה, את שיחתן של מרים ואהרון " עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (משה)" ורש"י מפרש "על אודות גירושיה".
היתכן שבעקבות רש"י (המאמץ את דרשת הספרי צט.) נוכל לטעון שמשה פרש ממעורבות ב"עולם הזה" ולכן גם תשש כוחו כמנהיג? ואכן, הגנת האל על משה מתייחסת לרמתו הרוחנית כנביא, המצביעה על הקשר האינטימי ("פה אל פה אדבר בו") בינו לבין האל. אולי משה, "איש האלהים", היה זקוק ל"עיניו" של יתרו. ואולי יש קשר בין התבודדותו ופרישתו של משה לעזיבת יתרו, כפי שגם אנו קוראים בפרשת יתרו:
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.
יתרו מאזן את משה ה"רוחני", משמש לו ל"עיניים" העוזרות לו להתנהל בעולם הזה.
בהעדר 'עיניים' אלו, החסרות למשה כמנהיג, אך גם לעם, נאלץ משה לשלוח את ה"מרגלים" ואלו מערערים את ביטחונו של העם ובעצם חושפים את חוסר בשלותו של דור המדבר להיכנס לארץ ישראל, ואולי גם את חוסר יכולתו של משה, השייך לדור הזה, להתמודד עם הדמורליזציה והייאוש האוחז בעם. (וראו במדבר יד, ה : 'וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. דבר דומה קורה בפרשת קורח (טז, ה) : 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו', אך מכיוון שמדובר באהרון, הוא מתאושש ונחלץ להוכיח את בחירת האל באהרון, אך עצם תופעת המרד במשה והערעור על הסדר הקיים מעידה על היחלשות המנהיגות ועל מעמדה המעורער בעיני העם.
בפרשת חוקת אנו עדים להסתלקותם של מרים ואהרון, שניים ממנהיגי דור המדבר, מהבמה וגם משה מתבשר על מותו. בפרשת בלק מצליח בלעם (התשליל של יתרו, שגם הוא היה לפי הזהר כרך ב, פרשה סט ומדרשים אחרים, אחד מיועציו של פרעה) להשיא עצה לבלק - 'אלהיהם של אלו שונא זימה..' (סנהדרין קו, ע"א) - ולהחטיא את העם וחלק ממנהיגיו בזנות ובעבודה זרה. הצלחתו בוודאי קשורה למצב הייאוש בו נמצא העם וגם תגובתו הקנאית של פינחס מעידה על העדר מנהיגותו של משה (נתעלמה ממנו הלכה, כדברי רש"י (כה, ו)בעקבות חז"ל):
נתעלמה ממנו הלכה 'כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו' - געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגש ששים רבוא, שנאמר (שמות לב כ) 'ויטחן עד אשר דק וגו'' וכאן רפו ידיו...
אמנם, יש לציין שרש"י מוסיף : 'אלא כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו', אך היחס הדו-ערכי והמורכב של חז"ל לקנאותו של פינחס מאפשר לנו להסתפק בהשוואת רש"י בין תגובתו הנחרצת של משה כמנהיג על מעשה העגל לבין אזלת ידו במקרה הזה, ואולי גם ניתן לטעון שחולשתו ואזלת ידו של משה, בהעדרן של "עיני יתרו", איפשרו את הייאוש שאחז בעם ועודדו את צמיחתן של תגובות קנאיות.
ואולי "עיני יתרו", של הגר, הזר, נחוצות כדי להוסיף התבוננות "מבחוץ" על הנעשה. אולי כאשר אדם, קבוצה או עם, שבויים בקונצפיה, צריכה לבוא עין חיצונית ולהאיר זוויות נוספות. כאז, כן עתה, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (בבלי ברכות ה, ע"ב).
