"וכי ידיו של משה עושות מלחמה"?!
אין ספק שרבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, השקיע מאמץ לא מבוטל בעריכת המשנה ואכן, כאשר אנחנו מתבוננים בסדר המשניות ובניסוחן, נצבים אנו בפני מלאכת מחשבת של ממש.
אמנם, לקראת סוף פרק שלישי במסכת ראש השנה, בין משנה ז, בה נאמר: "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפטס, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כון לבו, יצא. ואם לאו, לא יצא,. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כון לבו וזה לא כון לבו" לבין הלכה הנמצאת בסוף משנה ח', המסיימת את הפרק: . "חרש, שוטה, וקטן, אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל; כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.", מופיע, לכאורה מחוץ להקשר המיידי, קטע "אגדי", בו נאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'' (שמות יז), וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?. אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר, (במדבר כא) 'עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי'. וכי נחש ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים. ואם לאו, היו נמוקים לכאורה, "מה עניין שמיטה אצל הר סיני"?
רבנו מנחם בן שלמה "המאירי", בפירושו "בית הבחירה" על מסכת ראש השנה, מציע הסבר לסמיכות הקטע ה"אגדי" למשנה הקודמת, וזו לשונו: "מתוך שהיה מדבר בענין כונת הלב, הביא ענין זה להודיע שכל הדברים בכונת הלב הם תלויים", ובגרסת המשנה שהיתה לפניו, בדומה לכתבי יד אחדים, כתוב אפילו, בצורה מודגשת "אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכונים לבם (ולא משעבדים) וכו". על פניו, אם מתייחסים לדברים כפשוטם, יש כאן הסבר לקשר בין ההלכות על כוונת הלב, לבין מאמר אגדי המדגיש את כוחה של כוונה זו במלחמה ובריפוי. ייתכן שבהתבוננות מעמיקה בדברי המאירי, נגלה שיש בהם יותר מהנראה לעין במבט ראשון..
המאמר שדורש את הפסוקים בשמות י"ז (במלחמת עמלק) ובבמדבר כ"א (בפרשת נחש הנחושת) מציג תפיסת-עולם הנאבקת בחשיבה מגית ובא לומר לנו שאין כוח מגי בידיו של משה או בנחש הנחושת, כפי שיכול היה להשתמע מפשוטו של מקרא, אלא כוח ההכרעה המוסרי והרוחני שבידי האדם הוא לבדו מסוגל לנצח את עמלק או את הנחש המשתלח כתוצאה מרפיון רוחני ("ותקצר נפש העם בדרך"). גישה זו של חז"ל באה לידי ביטוי במדרשים רבים (בין היתר במכילתא על פרשת בשלח) המדגישים את ההיבט הרוחני של מלחמת עמלק.
ייתכן ש"עמלק" ו"הנחש" מייצגים, באופן מטפורי, שני דגמים של סכנות, עליהן יש להתגבר: העמלקיות מייצגת את הפיתוי של הסתמכות על הכוח וניצול כוח הנמצא בידי האדם כדי לפגוע בחלש ממנו.
"הנחש" או קוצר הרוח שבגללו נענש העם על-ידי "הנחשים השרפים" מייצג תחושה של אבדן-דרך, ייאוש ואבדן משמעות; העם אינו מבין את משמעות היציאה מעבדות לחרות ומתגעגע לתקופת העבדות.
שתי סכנות אלו, הפיתוי שבשכרון הכוח ובהפעלתו נגד חלשים ואבדן הדרך מרחפות על האדם בכל עת. בכל תהליך אישי או לאומי של צמיחה, שחרור וגאולה יש עליות ומורדות. כל אידיאולוגיה, נעלה ככל שתהיה, עלולה להתנוון ולא קרה שעם כלשהו בהיסטוריה האנושית הצליח תמיד להתגבר על הפיתוי שבניצול לרעה של הכוח אשר בידו.
הדרשה במשנה, על-פי קריאתו של המאירי, מלמדת אותנו שהדרך היחידה להתמודד בהצלחה עם סכנות אלו, שאף אדם או עם איננו מחוסן מפניהן, ואף להתגבר עליהן, היא ב"כוונת הלב", כלומר במודעות לסכנות אלו ובהכרה למחויבות מוסרית ורוחנית ל"אבינו שבשמים" שהוציא אותנו ממצרים ושציווה עלינו לזכור כי גרים היינו במצרים ועל-כן, אנו מצווים להכיר בפגיעותו של הגר והחלש - " לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך משם, על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה".( דברים פרק כד פסוקים יז- יח).
"כוונת הלב" הנדרשת כאן פירושה מודעות לגאולה ולמחויבות הנובעת ממנה, שהיא הנותנת לה משמעות ומעניקה לה זכות קיום.
מהו, אם כן, הקשר האפשרי בין רעיונות נשגבים אלו להלכה המופיעה בסוף משנה ח' ("חרש, שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן וכו.")?
ייתכן שהכלל ההלכתי המופיע בסיומה של המשנה – כל שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים – נותן לנו מפתח להבנת המשמעות של קשר זה; כלומר, העקרון הקובע בקיומה של המצוה וביצירת ברית בין שליחו של הציבור ויכולתו ל"הוציא" את הציבור, לפעול בשמו ולייצגו, הוא יכולתו של אותו שליח ציבור לקבל על עצמו מחויבות אישית, הקשורה מחד גיסא ל"כוונת הלב", המצריכה תודעה של שחרור וגאולה, לצד תודעה של משמעות מוסרית ורוחנית של אותו שחרור. ומאידך גיסא, ליכולתו האובייקטיבית והסובייקטיבית של אותו אדם לתקשר עם הציבור ולהיתפס על-ידו כבעל כוונה.
בקונוטציה זו, ניתן אולי להבין את ההלכה שאינה מאפשרת ל"חרש שוטה וקטן", שאינם מסוגלים - לפחות כפי שהדברים נתפסו בתקופת חז"ל (מושגי החרשות השתנו לאורך השנים, ואף גרמו לפוסקי הלכה לבדוק מחדש את מעמדם ההלכתי של חרשים) – לקבל על עצמם מחויבות מתוך כוונת הלב המלאה, להיות שליחי ציבור בתקיעת שופר, כאשר נדרשת במצוות שופר כוונה מיוחדת, כדברי הרמב"ם (הלכות שופר פרק ב ,הלכה ד) "לא יצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע", כלומר יכולת מֵרבית למודעות וכוונה ותקשורת יעילה המאפשרת לציבור לסמוך על שליח הציבור שהתמנה על-ידו שיבצע את שליחותו בנאמנות ולשליח הציבור לדעת שהציבור אתו.
לקול השופר, בדומה לידיו של משה ולנחש הנחושת, אין סגולות מגיות. משמעותו של הקול, שהוא נייטרלי וחסר-משמעות כשלעצמו, ניתנת לו על-ידי מקיימי המצוה, השומע והמשמיע.
מעבר למשמעות האישית שכל אדם רשאי למצוא בקולות היוצאים מהשופר, העשויים לעודדו להתבוננות ולתשובה, מקובלות עלינו כמה קביעות הלכתיות המאפיינות קולות אלו, ביניהן:
הקול הנשמע חייב להיות אותנטי, מקורי ולא הד לקול אחר ("אם קול הברה שמע, לא יצא"), לצד הקביעה הכללית ש"כל הקולות כשרים בשופר", המניחה את קיומם הלגיטימי של קולות שונים אותנטיים של שופרות שונים או בעלי תקיעה שונים.
אנו מבחינים בין "תקיעות" ל"תרועות ושברים".
ה"תקיעה" מתפרשת גם בתלמוד וגם ברמב"ם כצליל פשוט, המופיע בהקשרים של גאולה ונצחון, ומאורעות חשובים כדוגמת "והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול".
לגבי התרועה, כותב הרמב"ם (ה' שופר ג, ב):
"תרועה זו האמורה בתורה, נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות, ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה, כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם, כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד; האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה שכך דרך הדואג, מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל.
ומעניין לא פחות לבדוק מניין לומדת הגמרא (ראש השנה ל"ג, ע"ב) את משמעות התרועה, וזו לשונה:
דכתיב - ככתוב –(במדבר כט ) "יום תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן –והתרגום - "יום יבבא יהא לכון " וכתיב באימיה דסיסרא – וכתוב לגבי אמו של סיסרא – (שופטים ה) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא "
ייתכן, אם כן, שגם בקולות השופר, קיימים שני ההיבטים עליהם מדברת המשנה:
קול התקיעה המחייב אותנו להתבונן ולהאמין במהלך כללי של שחרור וגאולה, מבלי לאבד את התקווה, לצד קול התרועה, היבבה, המלמד אותנו לא לאבד את רגישותנו לסבלו של האחר, גם כאשר אנחנו נלחמים נגדו, כי גם לסיסרא יש אם דואגת וסובלת.
(פורסם בגיליון ראש השנה תשנ"ט של "שבת שלום")
