"והיה כי תבוא אל הארץ": גורל וייעוד
יחסי הגומלין בין תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל הכוללים הסתכלות על העולם מחוץ לשלושה מרכיבי זהות אלו (חוץ לארץ, אומות העולם, תרבויות ודתות אחרות) דרך פריסמה המורכבת מתרכובת זו או אחרת של אלמנטים אלו, מהווים את שאלת השאלות של האדם היהודי בן זמננו.
בעבר, היתה נוסחת הפלא של הציונות הדתית "ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל".
סיסמה זו שיקפה בצורה נאמנה את השאיפות הלאומיות והרוחניות של הציבור הדתי שאימץ את תפיסת העולם הציונית, להלכה או למעשה. היו בציונות הדתית זרמים שונים וכיווני התמודדות מגוונים שנועדו "להכשיר" עבור ציבור שלומי אמוני ישראל אידיאולוגיה חילונית ביסודה. (הראי"ה קוק דיבר על "המרד הקדוש")
נראה לי שכל מי שעיניו בראשו מבין היום שסיסמה זו - ככל סיסמה כנראה - בעייתית במובנים רבים:
- כאשר מתייחסים לארץ ישראל, לאילו חלקים ממנה מתכוונים? לכולה? ואם-כך, מהי התקופה ההיסטורית הקובעת את גבולותיה? ומה יהיה גורלם של עמים אחרים היושבים בארץ?
- מיהו עם ישראל? האם נבוא ונאמר שיהודים החיים בארץ, החשים ש"ארצנו ארצם, עמנו עמם ואולי במובן מסוים א-לוהינו א-לוהם" (כפרפרזה לדברי רות לנעמי),המוכנים לשאת את גורלו של העם היהודי על גבם, אך אינם בדיוק יהודים על-פי ההלכה, אין להם חלק ונחלה בישראל? ומהו מעמדו של היהודי (בהגדרה זו או אחרת) שאינו עולה לארץ מסיבות שונות?
- האם אנחנו באמת מתכוונים שחוקי תורת ישראל על-פי הבנתם ההלכתית יאומצו על-ידי העם היהודי היושב בציון?
ברור לנו היום שהמציאות היא מורכבת : חלק גדול מעם ישראל אינו נאמן לתורת ישראל, במובנה ההלכתי. רוב רובו של העם היהודי אינו חי בארץ ישראל, מתוך בחירה. בארץ ישראל עצמה חי, בנוסף לעם ישראל, עם אחר בעל שאיפות לאומיות ואזרחים רבים שאינם יהודים ע"פ ההלכה.
מציאות מורכבת זו מחייבת אותנו להתבונן ולדרוש את תורת ישראל כדי שזו תוכל להיות עבורנו "תורת חיים" ויקוים בה "וחי בהם", ולא, חלילה, "שימות בהם".
פרשתנו מתחילה בציוויים שניתנו לבני ישראל בהיותם במדבר לקראת כניסתם לארץ ישראל. פרק כ"ו מתחיל באמירה הנפלאה: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה."
ומיד בפסוק ב' מצווים אנו על מצוות הביכורים, וזו לשון הפסוק:
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם."
קריאה מדוקדקת של שני פסוקים אלו מצביעה על קשר ברור בין הכניסה לארץ לבין מצוות הביכורים ואולי, אם רואים בתחילת הפרשה מעין כותרת ומבוא להמשך, על קשר ברור בין הכניסה לארץ לבין קיום המצוות בכלל. סמיכות זו כשלעצמה איננה מסבירה לנו את מהות הקשר והספרות המדרשית והפרשנית מציעה אפשרויות שונות לגבי קשר זה.
רבי אפרים מלונטשיץ, בעל פירוש "כלי יקר" מביא הסבר מעניין להצמדת פסוק ב' (הבאת הביכורים) לפסוק א' ולשימוש בביטוי "וירשתה וישבת בה" וזו לשונו:
"והיה כי תבוא אל הארץ וגו': לא מצינו לשון וירשתה וישבת בה כי אם כאן ובפרשת המלך, לפי שאחר ישיבה וירושה ישמן ישראל ויבעט וישאלו להם עניני שררות ככל הגויים, כך בפרשת ביכורים היתה הכוונה להכניע רום לבבם אשר אחר ירושה וישיבה ישיאם לבם לומר כי להם הארץ ובחרבם ירשוה וישכחו את ה' שאמר הכתוב: 'והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה' כי באמת לא בתורת ירושה אתה בא אל הארץ, כי בית והון נחלת אבות, אבל מה הארץ נתונה לך במתנה על מנת להחזיר אליו גמולו ולשמור כל מצותיו ולבבך לא כן ידמה אלא וירשתה שתחזיק בה כיורש כאילו היא ירושה לך מאבותיך וישבת בה כתושב לא כמו שנאמר (ויקרא כה כג) 'והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי…' וכל זה יביאך לידי רום שתשכח את ה', על כן אנכי מצוך מצות הביכורים וכן פירש הרמב"ם שעיקר טעם מצוה זו ההכנעה וההשתעבדות אל השי"ת." (כלי יקר דברים כו , א)
על-פי תפיסה זו, מלמדת אותנו התורה שכניסתנו לארץ ושליטתנו בה עלולה מטבע הדברים להגביר ולהעצים בתוכנו מגמות של יוהרה וגבהות-לב והמצוות הקשורות במלך ("לא ירום לבבו") ובביכורים נועדו לרסן מגמה זו.
הרש"ר הירש מרחיק לכת עוד יותר ורואה בארץ ובנכסיה אמצעי לעבודת ה' וזו לשונו:
"שלושת המעשרות מורים לנו שעלינו לנצל את נכסינו החומריים למטרות שהותוו להן בידי ה', והרי אלו מטרות הרוח, הגוף ושלום הרֵע. בתורה נאיר את עיני רוחנו (מעשר ראשון), בטהרה מוסרית נטפח את גופנו (מעשר שני), ובהתמסרות הנובעת מתחושת החובה נקדם את שלום רֵעֵנו (מעשר עני)…עלינו לבנות חיי עם שהגשמת המטרות האלה היא תמצית כל שאיפתו החומרית. כך נהיה משוחררים מכל אנוכיות ונקיים מכל השחתה מוסרי, וחיינו יהיו בריאים ומושלמים מבחינה אנושית." (מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כ"ו, ט"ו).
אין ספק שחזונו זה של הרש"ר הירש על חברה "בריאה" שונה בתכלית השינוי מחזון ה"נורמליות" המגולם ב"גנב עברי" וכו….
בפרשה מוזכרים תנאי הברית בין הקב"ה לעם ישראל, הקללה והברכה, הגמול והעונש, אך באופן מפתיע, מסתיימת הפרשה בפסוק (כ"ט, ח): "ושמרתם את הברית הזאת ועשיתם אֹתם, למען תשכילו את כל אשר תעשון".
הפסוקית " למען תשכילו את כל אשר תעשון" אינה ברורה וחד-משמעית. לכאורה, ע"פ פשוטו של מקרא, שמירת הברית מובילה ל"תשכילו את כל אשר תעשון".
חז"ל מפרשים את הביטוי כדלהלן:
"א"ר יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים: כל העוסק בתורה, נכסיו מצליחין לו. כתוב בתורה, דכתיב {דברים כט}'ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון' "(בבלי עבודה זרה יט, ע"ב
לכאורה, קיימת ע"פ הבנה זו, הקבלה בין "להשכיל" לבין "להצליח". והדברים תמוהים.
ואכן, הרש"ר הירש מעיר (כפי הנראה בתגובה לפירושים מעין אלו):
"למען תשכילו את כל אשר תעשון': נראה לנו שאין כל סיבה - בשום מקום במקרא - לפרש את "השכיל" בהוראת הצלחה. המשמעות הטבעית של הפעלת השכל והתבונה מספיקה בכל מקום. פירוש "השכיל דרך" הוא בכל המקרא: להכין צעדו בתבונה, ללכת בתבונה."
(מתוך פירוש הרש"ר הירש על דברים כ"ט, ח)
ובעל פירוש "כלי יקר", גם הוא, מבין ש"להשכיל דרך" הוא תוצאה של שמירת הברית.
'ושמרתם וגו ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון': לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד ב), על כן אמר שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון כי כל אחת גוררת חברתה וז"ש (שם ד ב) ששכר מצוה מצוה וז"ש ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה תגרור העשיה ושכר העשיה הוא למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון. (כלי יקר על דברים כט, ח)
והיטיב לבאר זאת בעל "ייטב פנים", בבואו לפרש את הרמב"ם (הלכות תשובה והקדמה לפ' חלק)
"ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך כך בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים והנשים ועמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה של עונש, וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן ויתחכמו ויעבדוהו מאהבה. ובזה דרשתי סמיכות שאחר דברי התוכחה אמר (דברים כט ח)'ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם' דייקא, כמ"ש הרמב"ם שם עושה האמת בשביל שהוא אמת, ולא בשביל פרס או מיראה של עונש, למען תשכילו את כל אשר תעשון ,כלומר שהעשיה יהיה בכח השכל שבמוח ולב."
ייתכן שמתאפשרת קריאה של פרשת "כי תבוא" ברבדים שונים ואולי מדברת התורה במושגים שונים של "לשמה" ו"שלא לשמה" לאנשים שונים: ה"עונש" וה"שכר" נועדו ללמֵד (כדברי הרמב"ם בהקדמה לפ' חלק וכדברי בעל "ייטב פנים") את "קטני האמונה" לעבוד "מיראה".
ייתכן שכל אחד מאתנו נמצא לעתים בשלב של "עבודה מיראה" וזקוק לתמריצים חומריים ומוחשיים כדי לדבוק בדרך הנכונה.
אך, ביסודו של דבר, נראה שהכניסה לארץ והאפשרות ליהנות מפירותיה ונכסיה איננה פרס או מטרה בפני עצמה, אלא תשתית לחיים לאומיים ואנושיים נורמליים המשמשים אתגר ליצירת חברה המושתתת על אדני הצדק והמוסר, תוך כדי התמודדות עם מציאות מורכבת ולשם כך, אכן מן הראוי שנוכל "להשכיל את כל אשר נעשה" וכדברי הרש"ר הירש "ללכת בתבונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה