כי מנגד תראה...ושמה לא תבוא
הבוקר חוויתי חוויה מיוחדת במינה; השתתפתי יחד עם כמה מאות ירושלמים - נשים, גברים וטף – ב'ברכת החמה', שהיא כידוע ברכה שנהוג לברך אותה אחת ל-28 שנים.
החוויה של תפילה בטיילת ארמון הנציב וההכנה לברכה בליווי שירה וכלי נגינה היתה מרגשת.
המראה הנשקף מהטיילת בעת הזריחה בבוקר אביבי ירושלמי יפה במיוחד וכשהבטתי על כיפת הזהב וכיפת הכסף בהר הבית היתה לי תובנה מעניינת.
חשבתי שהחוויה של יהודים העומדים מול ההר דומה לחוויה של משה רבנו, חוויה של "מנגד" שתוארה יפה כל כך על ידי המשוררת רחל.
אך, במקום להרגיש "עצב נבו", חשבתי שבעצם החוויה הרוחנית הנעלה ביותר היא ההרגשה של "מנגד תראה ושמה לא תבוא", היא חוויית משה רבנו, שזכה לדרגת הנבואה הגבוהה ביותר.
חז"ל מתארים את ההבדל בין נבואת משה לנביאים אחרים במילים הבאות:
"כל הנביאים נתבאו באספקלריא שאינה מאירה וחשבו שהם רואים; משה נתנבא באספקלריאה המאירה וידע שאיננו רואה."
אולי הקדושה וההתעלות זקוקות למרחק ולגבול ולדעת שיש דברים ששואפים אליהם, אך לא ניתנים להשגה ואולי זה מחזק את ההרגשה הברורה שיש ניגוד בין בעלות לקדושה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה