רבים תהו עלהקשר בין מגילת רות לחג השבועות וניתנו כמה הסברים המעניקים משמעות לחיבור הזה.
יתכן שמוצגות במגילה זו שתי עמדות לגבי ההתייחסות לזר, לאחר; הגישה של אותו פלוני אלמוני (סתם אחד, כמו כולם, שמאמץ את הנורמה החברתית הרווחת) המפחד "להשחית את נחלתו" ולכן אינו מוכן להינשא לרות המואביה, אולי כי לא היה בטוח שהגיור שעברה היה מספיק כשר וגם איפשר לה "לבוא בקהל", הרי כתוב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'".
לעומת עמדה שמרנית זו, אנו פוגשים את בועז (אולי כי יש בו את העוז ללכת נגד הזרם?) המוכן לקחת את רות המואביה לאישה; הוא אינו מסתמך על הכתוב, אלא על ה"תורה שבעל פה" בה מחילים את האיסור על "עמוני ומואבי" ולא על "עמוניה ומואביה".
אולי דבר זה מלמד אותנו שכאשר אנו באים לקבל את התורה בחג השבועות, עלינו לראות בה "תורת חיים" ולא טקסט עתיק כתוב, אבל לא רלוונטי.
חג שמח לכולכם,
Dear Family and Friends,
On Shavuot we read the Book of Ruth. Many explanations were given to that custom, but maybe there is a profound meaning connecting Ruth to Revelation.
Two approaches towards strangers are narrated; the "anonymous" relative who refuses to marry Ruth reflects the suspicious attitude towards the Other, which is very common and represents the fundamentalist reading of the Scripture. Boaz reflects the more audacious and optimistic approach of the Oral Law marries her.
Maybe this teaches us that Revelation can be relevant only if it is a Living Covenant of Faith and Acceptance, rather than anxiety and suspicion.
מהי התגובה הדתית הראויה לאירועים היסטוריים של עם ישראל. שאלה זו מטרידה את הציונות הדתית מראשיתה.
זכורים הוויכוחים סביב אמירת הלל - עם או בלי ברכה - ביום העצמאות ושאלות אלו, המבטאות השקפות עולם שונות בקשר למשמעותם הדתית שלאירועיםהיסטוריים מחד גיסא ומשמעותן של תפילות שחוברו על רקע היסטורי מסוים מאידך גיסא, אינן חדשות כלל ועיקר.
הגמרא במסכת שבת (דף כא, ע"ב)מספרת לנו על עיצוב חג החנוכה:
…"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת, קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה."
הביטוי "שנה אחרת" מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. גםבמקרא, זכור לנו כי המלאכים בישרו לאברהם אבינו ששרה תלד "בשנה האחרת".
ה"שנה האחרת" במובן הרחב מציינת אפשרות של התפתחות, של הבשלה. היא מאפשרת גם התבוננות במאורעות מתוך פרספקטיבה של זמן.
ייתכן שחכמים חיכו עד ל"שנה האחרת" כדי לבדוק מה יעלה בגורלו של נס חנוכה ומה תהיה משמעותו לדורות, לפני שעיצבו את החג ב"הלל והודאה".
במובן מסוים, נוקט כאן העולם החרדי בעמדה זהירה, מטא-היסטורית שאיננה מחייבת אותו להתמודד עם השינויים בהיסטוריה היהודית, ולכן ניתן למצוא תפילות הנשמעות לנו "אנאכרוניסטיות".
כאשר אנו נדרשים, כציונים דתיים, לתת ביטוי דתי להתפתחויות היסטוריות, אנו מגלים שיש כאן מורכבות גם ברמה של הענקת משמעות דתית למאורעותוגם במישור של תגובה דתית למאורעות אלו בתפילות קיימות או חדשות. לרוב, לא היתה נטייה לבטל או לשנות את הנוסח של תפילות קיימות אלא לכל היותר "לדרוש" את אותם טקסטים על-ידי נתינת משמעות שונה, רלוונטית יותר.
אמנם, היו ניסיונות להחיות נוסחים שונים, פחות "צורמים",של תפילת "נחֵם" על-ידי הרב גורן ופרופסור אורבך זכרונם לברכהויש קהילות המכניסות שינוי קל על-ידי החלפת הפעלים לזמן עבר (היא היתה חפוייה וכו..), אך קהילות רבות ממשיכות 'להפטיר כדאשתקד', מבלי להרגיש בפער בין המציאות לבין המילים הנאמרות.
ייתכן אבל, מאידך גיסא, שה"שנה האחרת" לגבי אמירת הלל ביום ירושליםעדיין לא הסתיימה.
אמנם, העיר אינה "בזויה" או "אבֵלה מבלי בניה" וכולנו תפילה לאבינו שבשמים ששוב לא תהיה כזאת לעולם, אך עדיין יש דרך לא קצרה ללכת עד שגם מבחינה רוחנית וחברתית נוכל לראות בה "עיר שחוברה לה יחדיו", בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, עיר שבה כל יושביה -ללא הבדל דת, גזע, לאום או מעמד חברתי - חיים בשלום, מתוך כבוד הדדי באווירה של צדק ושוויון.
מי ייתן ש"בשנה האחרת" נוכל, בלב שלם, לברך ולהודות ב"הלל שלם", עלשלום ירושלים, ארץ ישראל ויושביה.
ביום העצמאות תשכ"ז, לפני 42 שנה, עלתה על הבמה זמרת צעירה ושמה שולי נתן. בהופעתה זו, היא שרה לראשונה את "ירושלים של זהב" שנעמי שמר כתבה זמן קצר לפני כן.
בדומה לשירים אחרים, השיר הזה נכנס להיסטוריה , בין היתר מכיוון שהוא נגע בכמה מוטיבים רגשיים ונוסטלגיים. אין לדעת מה היה קורה לשיר הזה, אם לא היתה פורצת מלחמת ששת הימים זמן קצר לאחר מכן, או אם מלחמה זו היתה מתרחשת רק בגבולה הדרומי של מדינתישראל, או בגבולה הצפוני.
זכורני שבמפגש עם יהודי מבוגר למדי, בן עיר של אמי ז"ל וותיק בארץ, זמן קצר לאחר מלחמה זו, הוא טען בפני שלא היה נכון להוסיף את הבית שנוסף לאחר המלחמה, שהיה עדיף להשאיר אותו כשיר אותנטישל כמיהה וערגה. בימים אלו, הקשבתי לדבריו, אבל לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דעתו.
היום, למעלה מארבעים שנה אחרי המלחמה ההיא, אחרי ההתרגשות של כל עם ישראל בארץ ובתפוצות מתקיעת השופר של הרב גורן ז"ל ומהכרזתו של מוטה גור ז"ל "הר הבית בידינו", ייתכן שאותו יהודי למוד ניסיון ידע מההוא אומר; אם נצטרך להכריע בין שתי הגרסאות של השיר, באיזו מהן נבחר? האם באמת חזרנו אל בורות המים? ומה עם כיכר השוק?
דווקא צמד המילים "ובלבה חומה" מעניין ומעורר מחשבה: יש חומה מוחשית התוחמת את העיר העתיקה ושבזכותה אנו קוראים את המגילה בט"ו באדר, כמובשושן, "כדי שיהיה לארץ ישראל זיכרון בנס זה" (כדבריהרמב"ם בהלכות מגילה), אך נראה שנעמי שמר התייחסה גם – ואולי בעיקר - לחומה אחרת, הריהמשפט השלם הוא: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה", משפט המחזיר אותנו אל מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".
החומה נמצאת, אם כן, בלב העיר היושבת "בדד". האם לבה של העיר חצוי בגלל החומה?
הלב הוא מקור הרגש האנושי, אך גם מקור התבונה -"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא, ו) נאמר במשכן וגם הרמב"ם (מורה נבוכים א, לט) משתמש במושג לב במובן "מחשבה" או "דעה".
לכן, העיר יושבת בדד עם דעות מנוגדות ועם לב חצוי על ידי חומה; אחרי מלחמת ששת הימים, כולנו או רובנו חשבנו או קיווינו שהעיר אוחדה ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר. כנראה שבנקודה זו טעינו. כנראה שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בכיוונים אחרים כדי לדבר על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי יש מקום גם לדאוג לחלקי העיר המוזנחים, ועל רווחת תושביה.
אולי, בימים אלו, נראים הדברים כחלום, אולי העיר היום, כדברי נעמי שמר "שבויה בחלומה", אבל אין זו סיבה להפסיק לחלום ולקוות לאיחודה של העיר, ללא כל קשר לפתרון המדיני או המוניציפלי שיימצא . ולוואי ונזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.
Tomorrow, we start reading the Book of Bamidbar - "In the Desert"; 42 years ago, during the Six Days War, the IDF entered the Old City of Jerusalem and since then, the State of Israel rules all the parts of the City.
It's a different reality than before 1967. Can we call Jerusalem an united city? What does "united" actually mean?
Maybe the paradigm of the "desert" as a place not really "belonging" to any human being, and belonging to everybody, but actually to G!d could be the model of a real unification, where people could live in peace with themselves and with each other.
מאז חורבן בית המקדש ומתקופת חז"ל ואילך חל שינוי במעמד הכהונה. אם בימי המקדש היה להם תפקיד מרכזיבהנהגה הרוחנית ובעבודת ה',אין להם היום כל תפקיד משמעותי בהנהגת העם וגם תחומים חשובים אחרים אינם נחלת הכהנים בלבד.
מעניין לראות שדווקא האיסורים המרכזיים המוזכרים בתחילתפרשתנו – האיסור להיטמא למתים, האיסור לשאת אישה גרושה – נהוגים גם היום. מלבד זה,הם מברכים "ברכת כהנים" וממלאים תפקיד חיוני בפדיון הבן. גם מקובל לתת להם לעלות ראשונים בקריאת התורה "משום דרכי שלום".
לעומת זאת, מבחינת ההייררכיה הרוחנית, עם השלכות הלכתיות ברורות לגבי הצלתם, קובעים חז"ל (משנה מסכת הוריות פרק ג משנה ח ):'ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'. כלומר, הישגיו הרוחניים של האדם הקובעים את עדיפותו לחברה תלויים במאמצים שהוא משקיע כדי להשיגם, ולא ב"ייחוס" ההמשפחתי שלו.
התלמוד (בבלי יומא עא, ע"ב) מספר לנו על קבוצת אנשים שעזבו את הכהן הגדול וליוו את שמעיה ואבטליון:
"תנו רבנן: מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והלכו כולם אחריו)
כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון - שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. (מכיוון שראו את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול והלכו אחרי שמעיה ואבטליון)
לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן: ייתון בני עממין לשלם! (כשבאו שמעיה ואבטליון להיפרד מהכהן הגדול, אמר להם: יבוא בני העמים (שמעיה ואבטליון היו צאצאי נכרים, מבני בניו של סנחריב לפי המסורת) לשלום
אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם - דעבדין עובדא דאהרן, ולא ייתי בר אהרן לשלם - דלא עביד עובדא דאהרן." (אמרו לו: יבואו בני העמים שלום שעושים מעשה אהרון (אוהב שלום ורודף שלום) ואל יבוא בן אהרון לשלוםף שאינו עושה מעשה אהרון)"
סיפור זה מבטא בצורה ברורה את המהפכה שחלה בתפיסת המכובדות ובהערכה החברתית אצל חז"ל. החכם, בן התורה, עדיף על הכהן וחז"ל גם קבעו (בבלי בבא בתרא יב, ע"א): 'חכם עדיף מנביא'. הסולם החברתי השתנה.
כבר במקרא אנו רואים את הידרדרות הכהונה אצל בני עלי, שניצלו את מעמדם לרעה; כמו-כן, הפכו הכנים לעתים שבויים בידי השלטון בתקופת המלכים. מלכות החשמונאים גם היא הידרדרה ותופעה זו בוודאי יכולה לעורר מחשבות לגבי הקשר ההדוק מדי, לא רק בין הון לשלטון, אלא בין הנהגה רוחנית לכוח פוליטי.
ובכל זאת, כיהודים הנאמנים למסורת ההלכתית, אנו שומרים על האיסורים המוזכרים בפרשתנו, מעלים את הכהן "ראשון", משמרים את תפקידם בפדיון הבן ואומריםבתפילותינו: 'והשב כהנים לעבודתם'.
דומני ששאלה זו חורגת מהרלוונטיות של מעמד הכהונה, או מהרלוונטיות של 'אריסטוקרטיה מולדת' בחברה המודרנית, שאימצה, לפחות מבחינה עקרונית, את ערך השוויון ההתחלתי בין בני אדם והערכתם על פי הישגיהם, אם כי, כמובן, אןי להתכחש לעובדה שגם בימינו, מקום הולדתו ומוצאו של אדם עשויים לקבוע לא מעט את מעמדו בחברה.
האם עלינו להתייחס לשימור מעמד הכהונה כשריד הכרחי הנובע מאילוץ חברתי, מכיוון שבכל חברה יש "אצולה" כזו או אחרת? דומני שהסבר זה אינו מתייחס ברצינות מספקת לדברי התורה ולמסורת חז"ל שהקפידו, למרות המהפכה הרדיקלית שהכניסו ביהדות, לשמר משהו ממעמד הכהונה.
כאמור, השאלה אינה מוגבלת למעמד הכהונה; היא נוגעת בעצם גם לכל דבר שאנו אומרים בתפילותינו על כמיהה לעבודת המקדש, על הקרבנות.
האם כאשר אנחנו אומרים, שלוש פעמים בכל יום "והשב את העבודה לדביר ביתך" אנו באמת שואפים לכך שבהקדם תחודש עבודת הקרבנות, כפי שהיתה נהוגה בימי בית ראשון ובית שני?
אפילו הרב קוק, שכנראה ככהן הקפיד ללמוד יחד עם ה"חפץ חיים" סדר קדשים, שמא יבנה בית המקדש, כתב (בפירושו על הסידור) שהקרבנות לעתיד לבוא יהיו רק מן הצומח.
גם בגמרא (תענית יז, ע"א) מוזכרת דעתו של רבי האוסר על הכהנים "בימינו", לא לשתות יין לעולם, שמא יבנה בית המקדש ויצטרכו כהנים כשרים לעבודה
רבנים אחרים, כמו הרב הירשנזון, חשבו שלא יעלה על הדעת שעבודת הקרבנות תחודש, מכיוון שסוג זה של פולחן אינו מתאים לעידן זה.
הרמב"ם במורה נבוכים רואה בעבודת ה' באמצעות קרבנות שלב התפתחותי הכרחי שהתחשב במעמדו הרוחני של העם, שלא היה מסוגל לחשוב על צורת פולחן אחרת וראה בתפילה שלב התפתחותי גבוה יותר.
דומני שמצד אחד, נכון לנו לאמץ את גישת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יב הלכה ב) לגבי ימות המשיח:
'וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו' .
איננו יודעים איך תתפתח החברה האנושית, לכן כל תיאור שניתן מבטא את העולם, כפישאנו מכירים אותו עכשיו ולכן, אין באפשרותנו לדעת בבירור איזה אופי תישא עבודת ה' "לעתיד לבוא" ומה יהיה מעמד הכהונה.
ומה בכל זאת?
נראה לי שחשוב היה לחז"ל,שעיצבו את המסורת ההלכתית לדורות, לשמֵר חלק מהסמלים המקשרים אותנו לדורות הקודמים וביניהם את הכהן כביטוי של זיכרון לימי קדם, כאשר תפקידם היה מרכזי. דרך הכהן, המייצג את המקדש, אנו מתחברים לשרשים מהם אנו יונקים את ההשראה להתפתחות רוחנית נוספת. דומני שגם הקביעה התמוהה לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר בערים מוקפות חומה "מימי יהושע בן נון" דווקא, כדי לתת כבוד לארץ ישראל שהיתה חרבה באותם ימים, מבטא רעיון דומה.
התרבות ההלכתית שעוצבה על ידי חז"ל מחייבת אותנו מחד גיסא להתחבר לזיכרון העבר, אך דורשת מאיתנו גם לא להתקבע בו וגם לדעת שאיננו יודעים באמת מה יהיה בעתיד.
