להשתחרר ולשחרר

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בליל הסדר, אנו נדרשים "לספר ביציאת מצרים". בהזדמנויות שונות (קידוש בשבת, תפילין, מזוזות ועוד), אנו מצווים לזכור את יציאתנו ממצרים. אך, בכל פעם שהתורה "מזכירה" לנו שהיינו עבדים במצרים, התזכורת מלווה בציווי. אנו נדרשים לזכור שהיינו עבדים והשתחררנו כדי

לחיות עם התודעה שבני אדם באשר הם, נולדו להיות בני חורין ולחיות בכבוד ועלינו לדאוג שבעיקר בני האדם התלויים בנו (אלמנות, יתומים, עובדים, זרים) יוכלו להרגיש בני חורין ולחיות בכבוד.

הקדשת ליל הסדר לסיפור היציאה שלנו ממצרים ומהמצָרים שלנו

נועדה אולי להעצים את התודעה הזו על ידי הסיפור המשחרר.

שבת שלום וחג שמח לכולכם

Dear Family and Friends,

During the Seder, we have to tell the story of Yetziat Mizrayim. We have many occasions to "remember" Yetziat Mizrayim, the Exodus.

Consistently, when the Torah reminds us to remember that we have been slaves in Egypt and that we have been liberated, this reminder always involves an ethical obligation towards the underprivileged (widows, orphans, workers and strangers); this reminds us that all people are born to be free and to live with dignity.

Telling the story during this night should help us liberate ourselves from Mitzrayim –Metzarim(straits)and enhance our consciousness and memory about human freedom and dignity.

Shabbat Shalom and Chag Sameach to all

Leaving Both Mitzrayim – Egypt and the Metzarim

Leaving Both Mitzrayim – Egypt and the Metzarim –

The Mishnah (Pesahim 10:5) states: "In each and every generation a person is required to see himself as if he had left Egypt, for it is said, And you shall tell your son on that day, saying, 'Because of this, the Lord did [this] for me when I went out of Egypt' (Shemot 13)." RaMBaM (Mishneh Torah, Hilkhot Hametz UMatzah 7:6) offers a different formulation of the command:

In each and every generation a person is required to show himself as if he himself had just left Egyptian enslavement, for it is said, but He took us out of there, etc. (Devarim 6). It was regarding this that the Holy One, blessed be He, commanded in the Torah: And you shall remember that you were a slave (Devarim 5). That is to say: as if you yourself had been a slave and you went out to freedom and were redeemed.

Perhaps RaMBaM understands that in order to transmit the experience of liberation from slavery to the coming generations (and you shall tell, as the verse cited in the Mishnah would have it), we must experience it ourselves and perhaps even "show" it in our everyday lives. Every verse in the Torah which includes the phrase and you shall remember that you were a slave is followed by some binding commandment, such as the Sabbath law which relates to the repose of the slave and the stranger, the more general treatment of the Hebrew slave, the stranger, the orphan, and the widow, and the gifts to the poor. It was no accident that RaMBaM chose to cite Devarim 5:14, where the Torah commands us to let slaves rest on the Sabbath; the verse just before it concludes with the words, so that your slave and servant-women will rest as you do.

Hassidic thinkers extended the commandment to tell the story of the Exodus to the individual/existential plane as well. They explained that Mitzrayim [Egypt] =Metzarim [straits/troubles].

For instance, Sefat Emet (Rabbi Yehudah Aryeh Leib Alter of Gur, 1847-1905) writes in his derasha for Passover of 5631:

…the truth is that one need only clarify it through faith, and the [word] sippur [story] [is used here] in the sense of clarification and explicit uncovering, that in each and every generation there is an Exodus from Egypt relevant to that generation, and all of that occurred at the time of the Exodus from Egypt. And in accordance with a person's faith that he is like one who had come out [from Egypt], this aspect is revealed and he feels the present Exodus from Egypt, and each individual can escape his own straits.

That is to say: the commandment to retell the Exodus from Egypt does not relate to the historical story, rather the commandment is to tell the story as a story of a personal, social, and national move away from both Egypt and our "straits." Such is the commandment which obliges every person in every generation.

If so, are the texts traditionally read at the Seder – the Haggadah, the eating of matzah (a commandment which RaMBaM says does not need kavanah/intention), the eating of bitter herbs – are these sufficient for the performance of the commandment as understood by the Sefat Emet?

I think the answer is clear.

Does the "protocol" for running the Seder along with all of the pre-holiday preparations serve this goal? I think that the answer to that question is complicated.

There is no doubt that – like the prayer book - any ritual protocol can serve as a framework without which most people would never turn their attention at all to matters of slavery and freedom. Be that as it may, one sometimes gets the impression that there is so much involvement with halakhic stringencies and ritualization of the Seder, that there is a danger of confusing the trivial with the significant. As Rabbi Eliezer ben Hurkonus said long ago: When One routinizes his prayer, his prayer is no longer a supplication (Berakhot 4:4). In his Hilkhot Tefillah, RaMBaM also views the liturgy as a kind of historical compromise that had to be made when people's speech lost its spontaneity.

Serious preparation for Passover – beyond cleaning and shopping for kosher food - may be necessary in order to perform the commandment properly.

Perhaps each of us must ask himself just how far he feels he acts out of freedom and choice, and how much he is driven by other motivations: the fear of disappointing others, uncontrolled submission to authority, habit, or some other constraint. Perhaps it is to this (among other things) that the Sages are referring when they write: "If there is no one who can ask, he should ask himself."

It seems to me that the first existential question that every Jew must ask himself is: "Am I a free person, have I left my own Egypt?"

However, this question is not sufficient, and it is also connected to the question of granting freedom to others dependent on me; all the verses that command us and remember that you were a slave in Egypt and which say how God redeemed us relate to this memory as bearing ethical significance. Actually, the Torah tells us that our freedom is tied to the freedom of others and to concern for their dignity.

This important truth is independent of historical circumstances. Our Exodus from Egypt, its yearly retelling, and all of the commandments relating to the Exodus from Egypt constitute an opportunity and an invitation to think about our freedom and about the unnecessary control we exercise over individuals and groups subject to our influence.

This is true on the personal, societal, educational, and political levels; it is true in each and every generation and for each and every person, and for each and every people. As an am segulah – a specially treasured people – we are commanded to remind ourselves that the obligation to "leave Egypt" applies to the present.

As Sefat Emet would put it, the Exodus from Mitzrayim/Meitzarim – Egypt/staits – is a necessary condition for receiving the Torah.

May we succeed this year and every year in contending with this mission!

A joyous and liberating holiday to all,

לצאת ממצרים ומהמצָרים

לצאת ממצרים ומהמצָרים

במשנה פסחים (י, ה) נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ו ) מנסח ציווי זה להלכה בלשון אחרת:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם וגו'", ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') "וזכרת כי עבד היית", כלומר: כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית."

יתכן שהרמב"ם מבין שכדי להעביר את חוויית השחרור מעבדות לדורות הבאים ("והגדת" כלשון הפסוק המובא במשנה), עלינו לחוות אותה בעצמנו ואולי אף "להראות" זאת בחיי היום יום שלנו, כי הרי בכל הפסוקים בהם מופיע הביטוי "וזכרת כי עבד היית" ממשיכה התורה בציווי מחייב כלשהו; השבת מתוך התייחסות למנוחת העבד והגר, ובכלל התייחסות לעבד העברי, לגר ליתום ולאלמנה ולמתנות עניים, וכנראה לא בכדי בחר הרמב"ם להביא את הפסוק מדברים ה, יד, בו התורה מצווה עלינו להקפיד על מנוחת העבדים בשבת, הרי הפסוק הקודם מסתיים במילים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".

הוגי דעות חסידיים העבירו את מצוות הסיפור ביציאת מצרים גם למישור האישי-הקיומי, ודרשו מצרַים = מצָרים.

למשל, ה"שפת אמת" (הרב יהודה אריה ליב אלתר מגור -1847- 1905( כותב בדרשה לפסח משנת תרל"א:

[...] שהאמת כן רק שצריך לברר זה על ידי אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכל זה היה בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחינת זו ומרגיש מיציאת מצרים של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו .

כלומר, לספר ביציאת מצרים אינו מתייחס לסיפור ההיסטורי, אלא כוונת המצווה היא לספר את הסיפור כסיפור של מעבר אישי, חברתי ולאומי ממצרים ומהמצרים. וזוהי המצווה עבור כל אדם בכל דור ודור.

אם כן, האם הטקסים הנהוגים בליל הסדר - קריאת ההגדה, אכילת המצה (מצווה שלפי הרמב"ם אינה צריכה כוונה) ואכילת מרור - מפסיקים כדי לקיים את המצווה לפי תפיסה זו?

דומני שהתשובה היא ברורה.

האם ה"פרוטוקול" המוקפד של ליל הסדר עם כל ההכנות לקראטת חג הפסח משרתים את המטרה הזו? דומני שהתשוב לשאלה זו מורכבת.

אין ספק שכל פרוטוקול טקסי, בדומה לסידור התפילה , יכול לשמש מסגרת שבלעדיה רוב בני אדם לא היו מתפנים כלל להתבונן בסוגיות של עבדות וחירות. יחד עם זאת, לעתים נוצר הרושם שמרוב עיסוק בחומרות, ומרוב ריטואליזציה של ליל הסדר, קיימת סכנה של חוסר הבחנה בין עיקר לטפל וכבר אמר רבי אליעזר בן הורקנוס (משנה ברכות, ד, ד): העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים.

גם הרמב"ם בהלכות תפילה רואה בנוסח התפילה הקבוע מעין פשרה היסטורית נחוצה בגלל שאנשים איבדו את השפה הספונטנית.

יתכן שכדי לקיים את המצווה כהלכתה, יש לצורך בהכנה רצינית לקראת חג הפסח, מעבר לקניית המוצרים הכשרים וניקיון הבית.

יתכן שעל כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו עד כמה הוא מרגיש שהוא פועל מתוך חופש ובחירה, או עד כמה קיימות מוטיבציות אחרות: פחד לאכזב אחרים, כניעה לא מבוקרת לסמכות, הרגל, אילוץ כזה או אחר, ואולי בין היתר, לכך מתכוונים חז"ל והרמב"ם כאשר הם כותבים: ואין מי ישאל, ישאל הוא את עצמו.

דומני שזו אולי השאלה הראשונה הקיומית שעל כל אדם יהודי לשאול את עצמו: האם אני בן חורין, האם יצאתי מהמצרים שלי?

אך, כנראה ששאלה זו אינה מספיקה והיא קשורה גם לשאלה של מתן חירות לאחרים התלויים בי, הרי כל הפסוקים בהם נאמר "וזכרת כי עבד היית" ובהם נאמר שה' פדה אותנו מתייחסים לזכירה זו כבעלת משמעות אתית. בעצם, התורה אומרת לנו שהחירות שלנו קשורה לחירותם של אחרים ולדאגה לכבודם.

אמת חשובה זו אינה תלויה בשום נסיבות היסטוריות, אלא יציאתנו ממצרים וסיפור היציאה בכל שנה ושנה וכל המצוות הקשורות ליציאת מצרים מהוות הזדמנות והזמנה לחשוב על חירותנו, על השליטה ללא צורך שאנחנו מפעילים על בני אדם או קבוצות הנתונים להשפעתנו.

דבר זה נכון במישור האישי, החברתי, החינוכי והפוליטי בכל דור ודור עבור כל אדם ואדם ועבור כל עם ועם וכעם סגולה, אנו מצווים להזכיר לעצמנו שהחובה 'לצאת ממצרים' היא עכשיו.

בלשונו של ה"שפת אמת", היציאה ממצרים (מהמצרים) היא תנאי לקבלת התורה.

ולוואי שנצליח השנה ובכל שנה להתמודד עם משימה זו.

חג שמח ומשחרר

Sacrifices

This Shabbat, we'll start reading a new Book . Vayikra deals apparently with issues that aren't part of our everyday life:

"Sacrifices" aren't anymore the way we try to establish a relationship with G-d, the Absolute Other. Maimonides (12^th Century) already knew that and considered them even as a "compromise", adequate and relevant in a period when people considered this as THE only valid option of Worship.

Does that mean that we have better alternatives, like prayer, study, philosophical contemplation, compassion for deprived members of society and "tikun olam", more appropriate for our generation?

Do we have to live constantly with the sensation of loss and hope for revival and restoration of "more authentic patterns"?

Or, maybe we haven't found the way yet to translate the essence into more understandable and relevant categories?
Shabbat Shalom to all,

Our Tradition is to donate a symbolic "machatzit hashekel" (1/2 Shekel) on Purim, and that's also the section we'll read tomorrow. It may reflect the idea that you need somebody else to complete your "half", that you are part of a community, and that some important projects need a collective endeavour in order to be fulfilled. Nevertheless, sometimes social pressure can lead to worship the "golden calf" and maybe collective solidarity doesn't exempt you from individual choice and responsibility.

Shabbat Shalom to all,