סוכת שלום

"סוכת שלום"

מוקדש לזכרו הברוך

של חותני

ר' חיים שמחה ישראל הולנדר ע"ה

שהשיב נשמתו לבוראו

בשיבה טובה

בכ"ד באלול תשע"א

בלילות שבת, אנו חותמים את הברכה השנייה אחרי קריאת שמע במילים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".

מעניין לברר מה מקורו של צמד המילים סוכת שלום ומהי משמעותם של מילים אלו.

הצירוף "סוכת שלום" מופיע בתלמוד ירושלמי (לה, א-ב) בסוגיה העוסקת בכיוון התפילה, דהיינו לכיוון קודש הקדשים ואגב העיסוק בכיוון אליו המתפלל צריך לפנות, דן התלמוד גם באיזכורים של ירושלים בברכה, בתפילה ובקריאת שמע, וכך לשון התלמוד:

"נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד (אם כולם פונים לעבר ירושלים מכל מקום בעולם), הה"ד 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' - אמר ריב"ל: הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו; עד כדון בביניינו בחורבנו מניין? א"ר אבון: בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו – בברכה (ברכת המזון), בקרית שמע ובתפלה; בברכה - 'בונה ירושלם', בתפילה - 'אלהי דוד ובונה ירושלם', בקרית שמע - 'פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם'. כתוב אחד אומר: 'אלך ואשובה אל מקומי' וכתוב אחד אומר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' הא כיצד? פניו למעלה ועיניו ולבו למטה. ואם לאו יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, לאי זה בית קדש הקדשים? ר' חייא רבא: כנגד קדשי הקדשים של מעלן; ר"ש בן חלפתא אמר: כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. א"ר פינחס: לא פליגין - בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש הקדשים של מעלן 'מכון לשבתך' - מכוון כנגד שבתך. הר המוריה -ר' חייא רובא ורבי יניי חד אמר: שמשם הוריה יוצאה לעולם, וחרנה אמר: שמשם יראה יוצאה לעולם.

מעניין לציין שהתלמוד מביא כאסמכתא למשפט המסכם את נושא כיוון התפילה את דברי ישעיהו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" והקשר הדברים הוא:

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. (ישעיה נו, ג-ז)

ורש"י מסביר:

לכל העמים - ולא לישראל לבדם:

ורד"ק :

לכל העמים - כמו שאמר שלמה בתפלתו וגם אל הנכרי כל שכן לשבים לדת ישראל:

בפירושו על התורה, מביא החתם סופר הסבר דרשני מעניין למילים "סוכת שלום", וכך לשונו (דברים יא, א):

'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת '[ראה], פירוש על דברים מתים והבלי העולם הזה שאינם מחיים את האדם חיי נצחי לא תתקוטטו, ועל כן נקרא סוכת שלום, כי אחרי ששמחתינו בחג הוא שבטוחים אנחנו שקיבל ה' תפלותינו ובכללה 'ויעשו כלם אגודה א' לעשות רצונך' אם כן אני מצפה שתפילה זו נתקבלה וניתן בלב כולם לירא ה', שוב אין לי שום קטט עם שום אדם וממילא הוא סוכת שלום.

בניגוד לראש השנה ויום הכיפורים, חג הסוכות הוא חג המתייחס לזיכרון היסטורי-לאומי. התורה מצביעה על קשר ברור בין המצווה העיקרית של החג, על שמה נקרא החג כולו, לבין אירועי המדבר בעת יציאת מצרים ובלשון הכתוב : "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא פרק כג, מב-מג)

החל מחז"ל (רבי אליעזר ורבי עקיבא – בבלי סוכה יא), דנו פרשני התורה במהותן של סוכות אלו; האם מדובר בסוכות "ממש" שנבנו בידי אדם (אבן עזרא ואחרים) או שמא מדובר ב"ענני כבוד" (רש"י, רמב"ן ואחרים). למחלוקת זו יש השפעה על מהות הזיכרון אותו רוצים לכונן ולעצֵב בחג הזה. ענני הכבוד מדגישים את ההיבט השמֵימי של חוויית המדבר, מעין תלות מוחלטת של האדם באל. הסוכות שנבנו בידי אדם מייצגים מצד אחד שלב התפתחותי בוגר ואחראי יותר, אך מטבע הדברים, עיצוב זיכרון מסוג זה עלול להוביל את האדם לתחושה של "כוחי ועצם ידי".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג, בתרגומו של מיכאל שורץ) מסביר את העיתוי בו אנו חוגגים את החג "באספך את מעשיך מן השדה" – בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות." ובנוסף: "הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת, אין חום חזק ולא גשם מטריד."

הרמב"ם מתייחס גם להיבטים החינוכיים והפסיכולוגיים של החג, שמטרתם לעצב תודעה דתית ומשווה לצורך זה בין פסח לסוכות, וזו לשונו:

"שני חגים אלו, גם יחד, כלומר, סוכות ופסח, נותנים דעה ומידה.

הדעה בפסח היא זֵכר אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות.

המידה היא שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושגנה לו ענווה והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה עבר עלינו. כן יצא מהבתים וידור בסוכות, כמו שעושים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם...כי הם 'שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט)."

הרמב"ם רואה במצוות הקשורות לחג הפסח ולחג הסוכות אמצעי חינוכי הנועד לפתֵח אצל האדם תודעה דתית (דעות), באמצעות הזיכרון ההיסטורי ורגישות (מידות) וענווה.

המובאות הקצרות ממורה נבוכים שציטטנו מתייחסות אם כן לכמה היבטים:

א. העיתוי המתאים מתחשב במצב בו נמצא האדם; בחברה החקלאית, הוא התפנה מכל העבודות ההכרחיות ומזג האוויר, לפחות בארץ ישראל, נוח למדי בעונה הזאת. כלומר: ניתן להציב דרישות לאדם הפנוי מבחינה רגשית לעמוד בדרישות האלו.

ב. האדם נתבע להתעלות מעל מציאותו העכשווית, הנוחה, ולזכור ששום הישג מהישגיו החומריים אינו מובן מאליו; שום דבר אינו "מגיע לו" ושום דבר אינו מובטח לו. הזיכרון של ימי המצוקה עשוי להביא את האדם לאמפתיה כלפי "האומללים יושבי המדבריות והשממות" ולהפכו לרגיש יותר לסבלם של אחרים.

ג. התודעה של "זכות אבות" מתחברת כאן במישרין לדימויים של האבות כמודלים של "צדקה ומשפט" (הנצי"ב, בהקדמה הנפלאה לפירושו לספר בראשית, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", בעקבות פסוקים ביהושע ובשמואל ב., בגלל האבות שהיו "ישרים", מכיוון שבניגוד לדורות אחרים בהם היו צדיקים וחסידים, האבות היו ישרים כלפי כל אדם)

דומני שבהסתכלות זו, ניתן לראות במצוות סוכה הזדמנות נדירה היכולה לפתֵח, דרך הזיכרון הקולקטיבי, פרספקטיבה של רגישות חברתית, סולידריות ואמפתיה; הרגעים בהם אנו מרגישים "קצת" פחות בנוח, וקצת מוגנים פחות, עשויים להביא אותנו, אם נשכיל להתבונן בדברי הרמב"ם, לאמפתיה כלפי הסבל הקיים מסביבנו, שהיום אינו רק נחלתם של "האומללים יושבי המדברות והשממה", כי אומללות וסבל קיימים בכל מקום, בדרגות שונות

האבות, 'שומרי צדקה ומשפט' ו"ישרים", המוזמנים כ"אושפיזין" לסוכתנו, ושבזכותם אנחנו כאן, מציבים בפנינו דרישות מוסריות ודתיות נעלות ולוואי שנוכל לעמוד בהן ולהבטיח את קיומנו ב"דירת קבע", שתהפוך ל"סוכת שלום" , שהיא גם בית תפילה לכל העמים, כאשר "קודש הקדשים של מטה מכוון כלפי קודש הקדשים של מעלה".