אברהם ולוט
בין אתנוצנטריות רכושנית למוסר.
אברהם אבינו ולוט אחיינו התחילו את מסעם ביחד, ככתוב: "וילך אתו לוט" (בראשית י"ב, ד). ניתן להבין מההליכה המשותפת שלוט בתחילת דרכו הצטרף לאברהם וקשר את גורלו וייעודו לגורל דודו, אשר הלך בעקבות צו האל מארצו וממולדתו אל ארץ לא נודעת.
התורה ממעטת לספר לנו מה אִפיין את לוט ובאיזו מידה הפנים את החזון בעקבותיו היה מוכן אברהם לעזוב את המוּכר לו ולבנות תרבות חדשה, תרבות של אמונה וחסד.
לוט התלווה לאברהם במסעו מחרן לארץ כנען, כנראה הצטרף לירידתו למצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ וחזר איתו לארץ כנען, כאשר שניהם צברו רכוש גדול (בר' י"ג, ב-ה).
אך לאברהם יש , כביכול, בן-לוויה נוסף במסעו. בכל תחנה, מתקיים קשר בין אברהם לבין הקב"ה, לעתים בצורת התגלות של ה' אל אברהם, לעתים בצורת בניית מזבח על-ידי אברהם "לה' הנראה אליו". ה' הוא המעניש את פרעה על שלקח את שרי, אשתו-אחותו של אברהם ובעקיפין גורם לחזרתו של אברהם לארץ. לוט לא היה עד לקשר בין ה' לאברהם.
עם חזרתם לארץ, אנו עדים לתפנית ביחסים בין לוט לאברהם (פסוקים ו'-י"ב). תפנית זו מסתיימת בהפרדה ביניהם, כאשר כל אחד הולך לדרכו. בקריאה ראשונה, פשטנית נראה שהצפיפות לא אפשרה להם להתקיים אחד ליד השני.
ידועה הדרשה על המאמר בפרקי אבות (ה, ה) : 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. היה בהחלט צפוף בירושלים, אבל אף אחד לא התלונן על כך. ברוח זו ניתן גם להבין את הפסוק (בראשית יג, ו): 'וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. בעיקר החזרה "ולא יכלו לשבת יחדיו" מרמזת על קושי בדו-קיום שאיננו טכני בלבד.
מהו אם כן עומד בשורש אותו קושי "לשבת יחדיו"?
רש"י, בעקבות חז"ל בבראשית רבה, מאיר את המתח בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט" באור שונה, וזו לשונו:
"'ויהי ריב': לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר) "
( רש"י בראשית יג, ז)
הויכוח בין רועי אברם –שכנראה הפנימו את ערכיו ונשמעו להנחיותיו – לבין רועי לוט מתנהל לפי התפיסה הזו, במישור הערכי.
יש כאן שתי הבנות שונות של ההבטחה האלוהית, ויתכן שהבנתו של אברהם מושפעת מהקשר הממושך והישיר עם האל, כאשר בעצם קשר זה פותח את האפשרות להסתכל לעבר האחר.
לוט, ובעקבותיו רועי מקנתו, מבינים הבטחה אלוהית זו כדבר מוחלט ממנו ניתן להפיק רווחים וכוח, הניתן למימוש מיידי והדוחה כל שיקול אחר; על-פי תפיסה זו, אין להתחשב במציאות או בשיקולים מוסריים העומדים בסתירה למימוש מיידי של ההבטחה, כאן ועכשיו, כי הרי ההבטחה האלוהית דוחה הכל ועומדת מעל הכל ולאחר אין מקום בהבטחה זו.
לעומתו מבין אברהם – ובעקבותיו, רועי מקנתו – שיש להבחין בין הבטחה לבין מציאות וששיקולים מוסריים לעולם אינם נדחים מפני ההבטחה האלוהית, כי אלוהי אברהם הוא "שופט כל הארץ" ולכן, לא ייתכן ש"לא יעשה משפט", עמדה המסבירה את המשא ומתן בין אברהם לקב"ה על מספר הצדיקים הנחוצים כדי להציל את סדום.
אברהם חש, לצד הכרת התודה על ההבטחה שניתנה לו, חרדה עמוקה לנוכח מימושה של ההבטחה.
כאשר מגיע אברהם לאלון מורה, נראה ה' אליו ומבטיח לו שיתן לזרעו את ארץ כנען; אברהם מגיב בבניית מזבח ל"ה' הנראה אליו" ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלומר תגובה דתית של הכרת תודה. (י"ב, ז)
בפסוק הבא (י"ב, ח), מוזכר שאברהם בונה עוד מזבח, וכאן מפרש רש"י, שוב בעקבות המדרש:
"'ויבן שם מזבח': נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם.
(רש"י בראשית פרק יב, פסוק ח)
אברהם מבין שלמרות ההבטחה האלוהית, עלולים בניו לעוות את המשמעות המוסרית של הבטחה זו, ולהיגרר אחרי מעשים הנובעים מיצרים המתעוררים בעת כיבוש הארץ (עכן) והמזבח השני אותו הוא בונה, מבטא חרדה זו ומביע תקווה ותפילה שבסופו של דבר, יהיו ראויים להבטחה (אכן, בין בית -אל ובין העי, התרחש האירוע של עכן בעת כיבוש הארץ).
גם כאשר הארץ הובטחה לאברהם פעם נוספת, בברית בין הבתרים, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ומפרשי התורה, רמב"ן ורבי עובדיה מסולפרינו, ה"ספורנו", מפרשים:
"במה אדע, כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש" (ספורנו בראשית טו , ח)
…ולכן אמר: 'במה אדע כי אירשנה': ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה' (ירמיה יח ז), והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים.
(רמב"ן בראשית טו, ז)
אברהם חושש, אם כן, שמימוש ההבטחה תלוי במעשיהם של בניו ולכן הוא מודאג. ההבטחה מקבלת חיזוק על-ידי הברית, כאשר גם הברית הזו משמעותה הדדיות, כפי שמפרש רש"י:
"והקימותי את בריתי: ומה היא הברית? להיות לך לאלהים.
לאחזת עולם: ושם אהיה לכם לא-להים. (רש"י בראשית י"ז, ז-ח)
כלומר, גם ההבטחה על-ידי הברית איננה תעודת ביטוח או מסמך של רישום בטאבו. קיום הברית בין הקב"ה לבין זרעו של אברהם מותנה ב- "להיות לך לאלהים". אמנם, יש הטבעה של הברית במסורת העוברת מדור לדור על-ידי ברית המילה, שהיא "בריתו של אברהם אבינו" אבל האחוזה, שהיא, במישור הרוחני, אחוזת עולם איננה פרס אלא עוגן מציאותי, המאפשר מימוש של חזון רוחני ומוסרי – "ושם אהיה לכם לאלהים".
לוט, כאמור, איננו שותף לחזון זה, כדברי רש"י, בעקבות המדרש: ( רש"י בראשית י"ג, י"א)
"ויסע לוט מקדם": הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: 'אי אפשי לא באברם, ולא באלהיו'.
היעדרו של אלוהי אברהם ממסעו של לוט, שופט כל הארץ, אלוהי החסד, הוא הגורם לתפיסתו הקונקרטית המוחלטת והכוחנית של ההבטחה האלוהית על-ידי לוט.
אברהם יודע להבחין בין ההבטחה בה הוא מאמין, הבטחה המותנית בברית, לבין האפשרויות המעשיות והמוסריות למימושה של הבטחה זו וחרד מאד מהסכנות האפשריות הכרוכות בהפיכת ההבטחה למציאות ממשית על ידי שימוש בכוח ופגיעה באחרים.
הדרך היחידה המוצעת על-ידי אברהם להתמודדות עם קונפליקט זה היא "הפרד נא מעלי". ייתכן שאברהם הבין שאותה ארץ לא יכלה 'לשאת אותם לשבת יחדיו' ושהמריבה, כלומר הקונפליקט האידיאולוגי העמוק בין שתי התפיסות איננו מאפשר את המשכו של המסע המשותף, ועלול חלילה להידרדר למלחמת-אחים עקובה מדם, ולכן ההפרדה היא הפתרון היחיד המאפשר לכל אחד מהם ללכת בדרך בה הוא מאמין.
הפרדה זו מאפשרת לבחון את התוצאות האפשריות מאימוץ הדרכים השונות של לוט ושל אברהם:
בסופו של הסיפור מגיע לוט לסדום, עיר של אנשים רעים וחטאים ונזקק לעזרתו של אברהם כדי להצילו. הארץ כולה, גם חלקו של לוט, הובטחה לאברהם, שידע לקיים את תנאי הברית.
סיפור זה מאפשר התבוננות מעמיקה ונוקבת בהבחנה החשובה שקיימת אצל אנשי אמונה בין הבטחה אלוהית לבין מציאות מוחשית, בה יש להתחשב בערכי מוסר, כחלק חשוב של הבטחה זו. כמו-כן, ייתכן שלא מתאפשר דו-קיום בשלום בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט", ולכן כדי לא להגיע לשפיכות דמים (כדוגמת קין והבל, ע"פ המדרש שמתאר את המחלוקת ביניהם כבעלת אופי רוחני) יש להיפרד לשלום, או למצוא דרך אחרת של יישוב המחלוקת בדרכי שלום. לצערנו, מה שאירע במוצ"ש פרשת לך-לך תשנ"ו בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) ממחיש זאת בעליל.
