יום שישי, 20 באפריל 2018

על אמת קשובה The Challenge of Independence

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
 הקשבתי כרגע לנאומה המרשים והמרגש של מרים פרץ, כלת פרס ישראל, שבדומה לאהרון, שיכלה את שני בניה,  וחשבתי על הפסוק הראשון  של פרשת אחרי מות, שנקרא מחר. הדבר המרשים בדבריה של מרים פרץ היה הדגש על החיים, על האהבה, ועל הצורך בשיח מכבד בין אנשים החלוקים בדעותיהם.
פרשנים רבים דנים בסיבת מותם של בני אהרון, ואולי לעולם לא נבין באמת למה מתו דווקא ברגע של התעלות ושמחה גדולה, אך אולי ניתן ללמוד משהו מהמילים בה פותחת הפרשה: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרֹֹן, בקרבתם לפני ה' וימותו".
האם, כפי שכותב בין היתר הרש"ר הירש ש"קרבתם לפני ה'" היא גרמה למותם?
ואולי ניתן להבין את הקירבה היתרה כדבקות קיצונית באמת מוחלטת, שאינה מותירה מקום לאמת אחרת, למעין מונופוליזציה קנאית של האמת. ומונופוליזציה כזאת אינה מאפשרת חיים?
שבת של שלום, של מורכבות, של הקשבה לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
ונטעתים על אדמתם (עמוס ט - מתוך ההפטרה לפרשת קדושים) 

https://www.youtube.com/watch?v=QuugKFS_plo

Dear Family and Friends
Yesterday we  celebratied 70 years of Independence. Is this the State we dreamt about? Are we evaluate its importance in the historical continuum of the Jewish People or of mankind?
I guess we aren't able to answer all these questions positively and the path of liberation may be longer ; even the Exodus lasted 40 years until the Jewish People reached the "Promised Land".
All this doesn't change the fact that we can rejoice what has been achieved already: the freedom to assume responsibility over our lives. This liberty is a blessing, but also a challenge. Let us hope (and pray) to be strong enough to assume that challenge.
 Shabbat Shalom and Chag Sameach to all,
Pinchas, Tzippie and Family. 

ונטעתים על אדמתם (עמוס ט - מתוך ההפטרה לפרשת קדושים) 

https://www.youtube.com/watch?v=QuugKFS_plo

 

-- 

יום שלישי, 17 באפריל 2018

הרהורים ליום העצמאות ה-70


החלום, המציאות  -המאכזבת לעתים – והתקווה.

בספרות חז"ל קיימות שתי גרסאות לסיפור חוני. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי (תענית כג, ע"א בתרגום הרב שטיינזלץ).
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה {תהלים קכ"ו} "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו: העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותיי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדיי.ישב, אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל את בני הבית:האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".
הגרסא השניה נמצאת בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):
"א"ר יודן גיריא: חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל . סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים. עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף: מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו: (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"
הסיפור בגירסה הבבלית מתאר דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם שהשתנה. חוני מפקפק באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו מאמין בה, ולכן אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין בחלום.
חוני ה"ירושלמי", לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון: כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.
לפני שמונים שנה ומעלה, זוכרים המעטים החיים עדיין בקרבינו   עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל. בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד ברור לאנשים אלה איפה החלום ואיפה המציאות, ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. יחד עם זאת, כאשר הוקמה המדינה לפני שבעים שנה, חשו לא מעטים מדור הניצולים כמו משורר תהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"   
ומה עכשיו, שבעים שנה אחרי הגשמת חלומם של רבים, וקיומה של מדינה יהודית ריבונית?
האם 'לנער הזה פיללנו'?
כאשר שאלו  את פרופ' ליבוביץ' בזמנו  אם הוא מאוכזב מהמדינה, הוא ענה שאינו מאוכזב ממנה כלל, על אף שהוא שולל את דמותה שלילה נמרצת, וזאת משום שמתחילה לא תלה בה שום תקווה אחרת, מלבד התקווה שנתמלאה:  החזרת העצמאות המדינית-ממלכתית לעם היהודי. משמעותה של המדינה לגבי העם כמשמעותה של הבריאות לגבי הפרט: יש להשיגן ולשמור עליהן, אך המאבק ל"ערכים" – ועל אחת כמה וכמה ל"קדושה" – הוא מעבר להן ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", עמ' 378)
האם עלינו, כציונים דתיים, להסתפק בציפייה מינימליסטית זו? האם התגשמותה של ציפייה זו יכולה להיות מקור לשמחה, על אף העננים הרבים  המעיבים על  הישגיה של המדינה בתחומים שונים?
אמנם, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אך דומני שדברי ליבוביץ הנשמעים ציניים ופסימיים למדי, מבטאים אמת יהודית עמוקה. במשנה ברכות (פרק ט, משנה ה') נאמר: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' והגמרא (בבלי ס, ע"ב) מקשה: הרי  הברכות אינן זהות?! על הטוב, חייבים לברך "הטוב והמטיב" ועל הרעה "ברוך דיין אמת"?! תשובתו התמוהה של רבא לקושיא זו היא:
'לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה'. ולכאורה, 'תירוצו' של רבא מוסיף קושי גדול יותר; האם ניתן לצפות שהאדם יברך "בשמחה" על הרעה?!
דומני שרש"י עוזר לנו להבין את משמעותה של השמחה הנדרשת במצבים אלו. הוא מפרש את דברי רבא בשתי מילים: "בלבב שלם". יש להניח שרש"י ידע עברית על בוריה ויכול היה לכתוב "בלב שלם", אך הוא בחר לכתוב "בלבב שלם". דומני שהוא מחזיר אותנו לדרשה המובאת במשנה 'בכל לבבך - בשני יצריך' . האדם הנדרש לברך על הרעה נמצא בקונפליקט; מחד גיסא, הוא אינו יכול להתכחש לרגשותיו האמיתיים ואף לא נדרש לעשות זאת, אך מאידך גיסא, עליו 'לכרוע ברך' לפני רצון האל ו"לברך". לכן, ברכה זו  מכילה את המורכבות הנדרשת.
ואולי, השמחה על קיומה של מדינה עצמאית, היא שמחה מורכבת: השאלות לגיטימיות וקשות; אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה אינו מובטח, אך אין זה צריך למנוע מאתנו לברך ולהודות 'בלבב שלם'   על המתנה שניתנה לנו לפני 70 שנה, ולשמוח  על ההישגים החשובים, על התארגנויות לא מעטות בחברה האזרחית התומכות בקשר בין בני אדם ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום, על היחס החומל, האנושי והיהודי לזר,   ולקוות שהאפשרויות הטמונות בקיום המדינה, שנוסחו בין היתר במגילת העצמאות  יוכלו להתממש; גם אחרי 70 שנה, אפשר ואולי רצוי להמשיך לחלום שהזרעים יצמחו ושילדינו ונכדינו והדורות הבאים יזכו לחיות במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, החיה בשלום עם שכניה, והנאמנה לערכי הצדק, השלום והחמלה שנוסחו על ידי נביאי ישראל ואומצו במגילת העצמאות.
ובלשונו של טשרניחובסקי: אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.  
חג עצמאות שמח.

יום שישי, 13 באפריל 2018

על בדידות המצורע

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים, 
בפרשות שנקרא מחר (תזריע ומצורע) יש התייחסות מפורטת לאדם שחלה ב"צרעת". הדבר הקשה ביותר עבור אותו אדם הוא הבידוד "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". בעולמנו, עדיין קיימת נטיה לבודד אנשים מסוימים  ולהרחיק אותם מהחברה, כי הם "שונים" והמילה "מצורע" מתייחסת היום לאו דווקא לאדם החולה בצרעת, אלא גם לאדם שמסיבה זו אחרת נודה, הורחק מהחברה. מטבע הדברים, ההרחקה הזאת יוצרת סטיגמה. לכן, קשה להזדהות היום עם דינים אלו שבדומה לדינים רבים אחרים של טומאה וטהרה אינם נהוגים היום.
ואולי חז"ל הבינו שיש כאן קושי ולכן ראו בנגע הזה תגובה אלהית ל"לשון הרע"; האדם שפוגע במרקם החברתי יורחק מהחברה ויחוש את הבדידות. האם הסתה היא אחד הביטויים העכשוויים והחמוריםפ ביותר  של "לשון הרע"?
שבת שלום וחודש טוב לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

הליכה לקיסריה (אלי, אלי)
https://www.youtube.com/watch?v=l-5HJYMzafo

  
Dear Family and Friends,

Tomorrow we'll read about various forms of impurity. According to Rambam (Maimonides), the concept of impurity is related to the necessity of keeping people away as much as possible from the Sanctuary, since Holiness requires Distance.
 Maybe this teaches us that Holiness cannot be easily accessible; otherwise it could be taken for granted. A certain degree of "romanticism" is needed; there has to be something  left to dream about.
Shabbat Shalom  and  Hodesh Tov  to all.
 Pinchas, Tzippie  and Family

הליכה לקיסריה (אלי, אלי)
https://www.youtube.com/watch?v=l-5HJYMzafo




יום חמישי, 29 במרץ 2018

פסח, מצה ומרור - The Ethics of Memory

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
אחד המשפטים המרכזיים בהגדה של פסח (מקורה: במשנת פסחים) הוא:
חשבתי 
שב"פסח" עלינו להתייחס על היותינו ניצולים, כאשר יש , לצערינו מי שלא זכה לכך.
ב"מצה", עלינו לשאול עצמנו אם אנחנו "ממצים" את חירותינו כלפי עצמנו וכלפי זולתינו.
וב"מרור": האם הזיכרון של מירור חיינו ע"י אחרים מזכיר לנו שאל לנו למרר חייהם של אחרים?
שבת שלום וחג שמח לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
  http://pinchaspeace.blogspot.com

חד-גדיא - חוה אלברשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=xResWVCd4B8



Dear Family and Friends,

During the Seder, we have to tell the story of Yetziat Mizrayim. We have many occasions to "remember" Yetziat Mizrayim, the Exodus.
Consistently, when the Torah reminds us to remember that we have been slaves in Egypt and that we have been liberated, this reminder always involves an ethical obligation towards the underprivileged (widows, orphans, workers and strangers); this reminds us that all people are born to be free and to  live with dignity.
Telling the story during this night  should help us liberate ourselves  from Mitzrayim –Metzarim(straits)and enhance our consciousness and memory about human freedom and dignity.
Shabbat Shalom and Chag Sameach to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

חד-גדיא - חוה אלברשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=xResWVCd4B8

יום שישי, 16 במרץ 2018

עולם יפה? Everything perfect in this world?

לבני משפחתנו,חברותינו וחברינו היקרים,
בתלמוד (בבלי ברכות מג, ע"ב) מופיעה ברכה (שנפסקה  להלכה) שהיא רלוונטית לימים אלו, וכך לשון התלמוד: 
מי שיוצא בימי, בתקופת ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי [ורואה אילנות שהם מלבלבים],אומר: "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם."
בקריאה פשוטה יש כאן הזמנה להתפעל מהיופי שבטבע, מההתחשות האביבית, אך יתכן שבמבט נוסף, יש כאן הזמנה נוספת: הרי האם באמת יש באפשרותנו לומר בפה מלא"לא חיסר בעולמן כלום"? האם האל ברא רק "בריות טובות" ו"אילנות טובות"? האם אין רוע וסבל בעולם? 
נראה לי שיש כאן פניה לאדם, לכל אחד ואחת מאיתנו, מצד אחד לראות את הטוב שבכל אדם, ומאידך לעשות ככל אשר ביכולתנו להפוף את העולם, את החברה בה אנחנו חיים למקום טוב ויפה יותר, לכן: לא רק "אילנות טובות" , אלא גם "בריות טובות". שבת שלום וחודש טוב ומלבלב.
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
הניצים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע...
https://www.youtube.com/watch?v=YUvIQ0tal-I
  לקריאה נוספת על ספר ויקרא ועל הקורבנות
http://pinchaspeace.blogspot.co.il/2018/03/blog-post.html
-- Dear Family and Friends,
When we see flowers on the trees , we say:
'Blessed be He who hath not left His world lacking in anything and has created in it goodly creatures and goodly trees for the enjoyment of mankind'.
Maybe the words "hath not left His world lacking in anything" teach us that we have a wonderful world able to provide all needs of mankind and the whole idea is to divide all resources properly between individuals and nations. If people will learn to cooperate without exploiting or humiliating one another, we'll all be able to  enjoy   nice people and nice trees and flowers with a real sense of freedom
Shabbat Shalom  to all,
Pinchas, Tzippie and Family 

http://pinchaspeace.blogspot.com
הניצים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע...
https://www.youtube.com/watch?v=YUvIQ0tal-I
  

קורבנות וקירבה


פרים בשפתינו

פנחס לייזר


יש מאיתנו המתגעגעים לעבודת הקרבנות ואף מתפללים לחידוש עבודה זו, במובן הפשוט והקונקרטי. ליהודים אלה אין כל קושי בקריאת הפרשות העוסקות בקרבנות ובתפילות המבטאות משאלה זו.
לעומת קבוצה זו, נעשה ניסיון בזרמים  המכונים "לא אורתודוקסיים" לשנות את נוסח התפילה ולהשמיט חלקים העוסקים בעבודת הקרבנות ובכמיהה לחידוש העבודה.
אינני "מתחבר" לתפיסת העולם של קבוצות אלו; איני סבור שהאידיאל הדתי אליו יש לשאוף הוא חידוש עבודת הקורבנות, אך יחד עם זאת, איני חושב שיש לדלג על פרשת ויקרא או שיש לשנות את נוסח תפילת העמידה "ברוח הזמן", ולכן יש יהודים כמוני, הלומדים ומתפללים, קושי ואתגר; איך נתייחס למילים שמובנם הפשוט אינו חלק מעולמנו הרוחני, בלי לעשות שקר בנפשנו?
ריטואל הקורבנות כבר זכה לביקורת בספרי הנביאים, למשל:
א.      כאשר שאול מנמק לקיחת שלל מהצאן והבקר ברצון העם להקריב זבח לה', עונה לו שמואל הנביא (שמואל א  טו, טו-טז): "החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה', הנה שמֹע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים"
                                                                                                                                                                                                                                                                                    
ב.      ישעיה הנביא  (פרק א, יא) פונה לעם ישראל, מכנה אותם "קציני סדום" ו"עם עמורה" ומוכיח אותם בשם ה': "למה לי רֹב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי."

גם בספרות חז"ל, נמצאים מאמרים המקדמים אלטרנטיבה או סדר עדיפויות אחר בעבודת ה', כמו למשל:
אמר רבי יצחק: אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו ואם תאמר מתפייס הימנו ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל הקדוש ברוך הוא אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳', ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר 'וקח טוב', ולא עוד, אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו'. שמא תאמר 'פרי חובה', תלמוד לומר ארפא משובתם אוהבם נדבה. (יומא פו, ע"ב)

  א"ר אלעזר: גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר (משלי כא, ג): 'עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח', וא"ר אלעזר גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י, יב) 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' - אם אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל; אדם קוצר, ודאי אוכל. (סוכה מט, ע"ב)

ידועים דברי הרמב"ם במורה נבוכים, הרואה בעבודת הקרבנות מעין "פשרה"  שהתאימה לשלב התפתחותי מסוים בעבודת ה', וכך לשונו (מורה נבוכים ג, לב):
"והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו ,  הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם, אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל".
לכן, השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה לי (שם, כ', 21 ) ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה "

בעידן המודרני, התמודדו שני רבנים מדור התחיה עם הסוגיה הזאת:
הראי"ה קוק כתב באגרות ראי"ה:

"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקודש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו". (אגרות ראיה ד, עמוד כד(
 לעומת זאת, בפירושו על סידור התפילה (עולת ראיה), מבטא הרב קוק עמדה שונה במקצת:
"לעתיד לבא עת ישובו האדם והחי לדרגתם העליונה הראשונית, אז תהיה השפעתו הברוכה של האדם ניכרת על החי, ושוב לא יצטרך להתמזג עמו כדי להעלותו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... ונער קטן נהג בם... ואריה כבקר יאכל תבן ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה" (ישעיהו י"א, ו-ח)
אמור מעתה, כל עוד היו בעלי החיים נעדרי דעת - תיקונם בא "על ידי התעלותם להיות זבח לה'... בהיעלות לה' חלבם ודמם". "אבל לעתיד לבוא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים 'לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'" - ועל כן - "ההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח" (עולת ראיה עמ' רצב)
הרב חיים  הירשנזון (1857-1935, מראשי ההוגים של הציונות הדתית) מבטא עמדה רדיקלית  וכותב, שלדעתו, הקורבנות לא יחזרו. "אבל זה פשוט שבימי דעה אלו לא יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן" (מלכי בקודש ח"א, עמ' 32). ומוסיף באיגרת ששלח לרב קוק "אבל הדעת וההכרה לא תשוב לחזרה ולא תלך לאחור, להשיב את האי-תרבות לתרבות".
עמדתו הרדיקלית של הרב הירשנזון אינה עמדה הנשמעת בריש גלי בימים אלו בחוגים דתיים, אך לדעתי היא משקפת נאמנה את עמדת הרמב"ם במורה נבוכים וביתר שאת את התתפחות החשיבה המודרנית.
אז,מהי אם כן יכולה להיות משמעותה הרלוונטית של  לימוד פרשת הקרבנות ואמירת קטעים מתוכה בתפילת העמידה?
נראה לי שבדומה לפרשות אחרות מהתורה שאינן מיושמות הלכה למעשה, כגון פרשת בן סורר ומורה, ניתן לומר, בעקבות חז"ל : ...לא עתיד להיות, אלא למה נכתב? דרוש וקבל שכר.
כמו-כן, בתפילת מוסף של שבת יש במילים "תכנת שבת, רצית קרבנותיה, צוית פירושיה..." הזמנה לפרש ולדרוש גם את המילים שנאמר אח"כ המתארים בצורה מפורטת את קרבן המוסף של שבת, כאשר מצד אחד אנו מתפללים ומבקשים בלשון "יהי רצון מלפניך" שהקב"ה יעלינו לארצנו בשמחה ושם "נעשה לפניך את קרבנות חובותינו.." עם פירוט הכבשים בני שנה הנקרבים בשבת, אך לאחר מכן מדובר בשמירת שבת, בקריאת עונג ובקדושת השבת, גם כאשר איננו מקריבים קרבנות.
יתכן שעלינו ללכת אולי בעקבות הרש"ר הירש וגם בעקבות הוגים חסידיים מסוימים ולתת לפרים ולכבשים משמעות סימבולית, ולראות במילים, בשפה ובתודעת הקרבה לא-ל  שאולי, כדברי הרמב"ם במורה נבוכים לא הגיעה עדיין  למדרגה הגבוהה והמופשטת ביותר של אהבת ה'.
בפרספקטיבה זו, אנו רואים באזכור הפרים והכבשים אמצעי הנועד לחוש את קדושת השבת, גם כאשר לא ניאלץ להקריב אותם.
הרש"ר הירש, למשל, כותב בפירושו על פרשת ויקרא: כבר הראינו במאמרנו "קווי יסוד לסימבוליקה יהודית" שבעלי חיים מופיעים במקרא כסמליםן לתכונות אדם. בקר (פר ועגל) מבטא את האדם הפועל, העובד את עבודת קונהו, ואילו צאן (כבש ואיל, עז ושעיר) מבטא את האדם, שצרכי קיומו מובטחים מדי רועהו."  (ויקרא א, ג)
איני בטוח שיש להתחבר דווקא לסימבוליקה זו, ויתכן ש"דור דור ודורשיו", כלומר: עלינו למצוא ולחפש משמעויות רלוונטיות המבטאות בצורה סמלית את המילים שאנו אומרים בתפילותינו ובקריאת התורה. יהיה שכר לעמלנו, אם נשכיל באמת ל"דרוש", כדי הפרים והכבשים במילות התפילה ישמשו עבורנו אמצעי ראוי ואמיתי לקרבת אלהים.יש לזכור בנוסף שהעולם הרוחני שלנו אינו מבוסס רק על תורה ותפילה. במסכת אבות נאמר שהעולם עומד על שלושה דברים; על התורה, על העבודה (שבימינו היא "עובדה שבלב") ועל גמילות חסדים,  כאשר יש לראות בגמילות חסדםי ביטוי לאהבת אדם ואם חז"ל , בעקבות רבי עקיבא וגם הרמב"ם בהלכות תשובה ראו בשיר השירים משל לאהבת ה', ניתן אולי לומר בעקבות הרמב"ם בהלכות תשובה ובעקבות הוגים מודרניים כעמנואל לוינס שהקרבה (הכרוכה לעתים בהקרבה) לאל עוברת דרל הקרבה לאדם, הנברא בצלם אלהים.

יום שישי, 9 במרץ 2018

כבוד ה' וכבוד האדם God's Glory and Human Dignity

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
מחר, לקראת סוף הפרשה המסיימת את ספר שמות, נאמר: "וכבוד ה' מלא את המשכן". פרשנים רבים התייחסו למושג "כבוד ה'", אך אולי אם "דברה תורה בלשון בני אדם" ועלינו להבין את הכתוב ולתת לו משמעות רלוונטית עבורנו, ניתן לראות ב"כבוד הבריות", באופן בו אנחנו מתייחסים לכל אדם שנברא בצלם אלהים את אחד הביטויים העיקריים של כבוד ה'. ואולי מזמינה התורה אותנו למלא את משכנותינו (הפרטיים והחברתיים) בכבוד הבריות, כל בני האדם (ללא הבדל דת, מגדר , לאום וצבע עור) שהוא כבוד ה'.
שבת שלום 
פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com 
  להרחבה ולהעמקה: : 
http://pinchaspeace.blogspot.co.il/2009/03/blog-post_14.html?spref=fb

וןנתתי לכם לב חדש ((מתוך ההפטרה לפרשת פרה, ביחזקאל לו)
https://www.youtube.com/watch?v=pl11dlRMFR4




Dear Family and Friends,

The Book of Shemoth (Exodus) reaches its end; 
At the end of the Torah section we'll read tomorrow: " The cloud covered the Communion Tent, and God's glory filled the Tabernacle". God's Glory as possibly perceived may also be "Human Dignity" and maybe the Torah invites us to fill our "Tabernacle", our individual  and collective Sanctuary with "G-d's Glory", aka Human Dignity, respect for every Human Being  - Tzelem Elohim.  
Shabbat Shalom 
Pinchas, Tzippie and Family 
http://pinchaspeace.blogspot.com 
  Read more on this topic:
  http://pinchaspeace.blogspot.co.il/2014/02/where-is-place-of-his-glory-pinchas.html?spref=fb   

וןנתתי לכם לב חדש ((מתוך ההפטרה לפרשת פרה, ביחזקאל לו)
https://www.youtube.com/watch?v=pl11dlRMFR4