יום חמישי, 19 ביולי 2018

אֵיכָה ואַיֶכָּה - Zion and Justice

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
אחת המילים המכוננות המאפיינות את השבת לפני תשעה באב (שבת חזון) ואת תשעה באב, היא המילה "איכה"
בפרשת דברים, מתאר משה רבינו את אי יכולתו לשאת את משא העם לבדו על כתפיו  ואומר:"איכה אשא לבדי, טרחכם, משאכם וריבכם"
בהפטרה (חזון ישעיהו), מדמה הנביא את ירושלים ל"זונה" בגלל ההשחתה המוסרית וכותב: איכה היתה לזונה קריה נאמנה
לבסוף, ירמיהו שלפי המסורת כתב את מגילת איכה , מתחיל  לקונן על בדידותה של ירושלים וכותב: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם
למילה זו יש קונוטציה של אנחה, של בכי, אך, כפי שכבר העירו במדרש ניתן להחליף את הניקוד מאֵיכָה לאַיֶכָּה.
גם בימים אלו ניתן לקונן על החוק הגזעני והאנטי דמוקרטי שחקקה כנסת ישראל, על המעצר השערורייתי של רב בחמש בבוקר על כי ערך חופות כדת משה וישראל, לא דרך הרבנות ועוד...
אך, אולי נכון יותר במקום לקונן, להתייאש ולשאול את עצמנו  אֵיכָה, לשאול את עצמנו " אַיֶכָּה" - מה ביכולתנו לעשות כדי לתקן אץ המצב?
שבת שלום, ותשעה באב של תיקון השבר.
פנחס, ציפי ומשפחתם.
http://pinchaspeace.blogspot.com
אלי ציון ועריה - בביצוע רונה קינן
https://www.youtube.com/watch?v=0z1jnT9PaRU

Dear Family and Friends, 
 
Tomorrow we start reading "Devarim", which is basically Moshe's last speech and legacy. In this admonition, we read: 'Hear the causes between your brethren, and judge righteously between a man and his brother, and the stranger that is with him' and the Haftarah's last words are:   "Zion shall be redeemed with justice, and they that return of her with righteousness". Maybe, the meaning of our mourning on Tish'a beAv nowadays should be understood as a longing for more Sanctity, Transcendence in our lives and in our society, which means, in simple words, being able to transcend egocentrism and ethnocentrism, striving for peace and justice. Shabbat Shalom and a meaningful Tish'a beAv 
Pinchas, Tzippie and Family
 http://pinchaspeace.blogspot.com

--
אלי ציון ועריה - בביצוע רונה קינן
https://www.youtube.com/watch?v=0z1jnT9PaRU

יום חמישי, 12 ביולי 2018

מחויבות ואחריות

לבני משפחתנו,  חברותינו וחברינו היקרים,
פרשת מטות שנקרא השבת, מתחילה בדיני נדרים. בין יתר הדינים המוזכרים, כתוב בפסוקים אלו שהבעל יכול להפר את נדרי אשתו, בעת שמיעת הנדר. התלמוד נכניס לפרטים לגבי הנדרים שהוא יכול להפר.
ברור לי שבחברה פטריארכלית האישה היתה תלויה בכל המובנים בבעלה, ולפני כן - באביה .
אם נרצה ללמוד משהו מהעקרונות המוזכרים בפרשה זו לחברה בת זמננו, נראה לי שיש ככאן בעצם נגיעה בסוגיה מרתקת: מהי זכותו של אדם (גבר או אישה), הנמצא בזוגיות או בכל מערכת משפחתית או קבוצתית אחרת לקחת על עצמו מחוייבות כלשהי (קריירה, לימודים, שינוי באורחות חיים...)  המשפיעה על סביבתו, בלי לקבל  על כך את הסכמת הסביבה. מהן הגבולות בין זכויות היחיד למחויבותו כלפי סביבתו הקרובה.

שבת שלום וחודש טוב לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
ברכות חמות  לרב בני לאו ולכל צוותו שיזם, ייסד והוביל את מיזם 929 עד לסיום המחזור הראשון בימים אלו. מפעל זה קירב את לימוד התנ"ך  לחלקים גדולים בעם. ובשוע הבא, מתחילים מבראשית  
פנחס
לכבוד ראש חודש אב - והאמת והשלום  אהבו
https://youtu.be/y3WLcrOtquM
ו

יום שני, 9 ביולי 2018


"חדר התאוששות"

ומעשה שהיה כך היה: אחרי כאבים חזקים החלל הבטן ובאזור הבקע (הרניה בלע"ז, קילע בלשון אבותינו ואמותינו...) שהלכן וגברו,  ביליתי את יום השבת בחדר המיון של ביה"ח שערי צדק. בעקבות בדיקות שנעשו הגיעו לידי מסקנה שעליי לעבור ניתוח על הבקע באופן דחוף עוד באותו הלילה, ואכן בשעה טובה ומוצלחת, בשעה 2 לפנות בוקר, הכניסו אותי לחדר ניתוח...
המשורר רוני סומק אמר שאסור לנתח שיר, כי לפני ניתוח צריך להרדים....
ואכן, כמובן, רוני סומק צודק...
מהרגע שהרדימו אותי (בהרדמה מלאה הפעם) לא היה לי מושג מה נעשה בי ומצאתי את עצמי נתון לחסדי הכירורגים ולחסדי האל.
אחרי הניתוח הכניסו אותי לחדר "התאוששות" ומה שאירע שם, עורר בי את הרצון להתבונן בתהליך הזה, כדי לראות לאן הוא לוקח אותי ורציתי לשתף אתכם בהרהוריי.
תוך כדי ההתאוששות, מצאתי את עצמי בכל מיני מקומות יפים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות: שפת הים, יערות, כפרים, בין היתר הקיבוץ של בתנו הבכורה ועד מקומות כאלה וטיילתי בהם בהנאה רבה. בשלב מסוים,פתחתי עין אחת וראיתי מולי בחורה צעירה יושבת על כיסא, אולי אפילו מול מחשב. היא לא השתלבה לי בטיול, ולכן שאלתי אותה: איפה אני? ותשובתה: בחדר התאוששות.
שמעתי את תשובתה, אבל היא לא הטרידה אותי יתר על המידה והמשכתי לטייל באותם מקומות יפים ומעניינים.
בשלב מסוים, פה ושם, היו "הבלחות" מחדר ההתאוששות ה"מציאותי" אל תוך הטיול ולאט לאט, הבלחות אלו התגברו והפסיקו את הטיול היפה שעשיתי.
אך, לשמחתי, המעבר מחדר ההתאוששות שלי לחדר בו שהו לא מעט מנותחים (לידי, מצד שמאל, יולדת ערבייה שנותחה בניתוק קיסרי ומימיני, אישה חרדית שילדה גם היא בניתוח קיסרי את ילדה השביעי. לא ראיתי אף אחתמהם כמובן, אך שמעתי את הקולות) היה רך ונעים.
ניגשו אליי אחיות "רחמניות" צעירות ונעימות מראה ומזג,שאלו לתחושותיי, בדקו את אשר בדקו והציעו לי תרגילים שונים כדי להחזיר את גופי לתפקוד. מה ששימח אותי במיוחד הוא ששתי אחיות חשבו שאני צעיר בהרבה מגילי האמיתי.
עד כאן סיפור המעשה.
בעקבות המפגש בין שני "חדרי ההתאוששות", התעוררה אצלי שאלה חשובה ומעניינת:
מהו "חדר ההתאוששות"  האמיתי או המשמעותי ביותר מבין השניים? ובעצם, יש שאלה עמוקה יותר לגבי עולמנו בכלל: מהו העולם ה"אמיתי"? עולמנו הפנימי בו יש לנו חופש מוחלט המביא אנשים להקשיב לו בטיפול או בפסיכואנליזה, לכתוב ספרות ושירה לעומת העולם הרציונאלי ה"מציאותי" אתו אנחנו מייצרים מדע,  הכולל את עולם הרפואה המצליח להציל אותנו ולשפר את חיינו או לפחות את תפקודינו?
האם צריך להכריע? האם אולי המפגש בין שני העולמות הוא המעניין והפורה; אולי הוא המפגש בין "הלכה ואגדה" (ע"ע ביאליק). אני מכיר לפחות רופאה אחת, מעולה, מקצועית ואנושית הכותבת שירה. לפני שנם מספר שמעתי רופא בכיר אחד מספר, בצורה מרתקת, על הספר שהוא "לא כתב"...
אלו הרהוריי לרגע זה, 42 שעות אחרי שנכנסתי לניתוח.
אה,  כן: אם שאלתם: הכל בסדר ב"ה...
פנחס  

יום שישי, 1 ביוני 2018

דיבור "על" לעומת דיבור "אל"Events and Experience

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
הפרשה שנקרא מחר (בהעלותך)מסתיימת ב"תקרית" בין האחים המנהיגים את הדור.
בין מרים לאהרון מתקיימת שיחה על "האישה הכושית" שלקח משה. לא ברור לגמרי מה נאמר בשיחה הזאת. האם יש משמעות לאזכור שהאישה היתה "כושית"? ומה פירוש "כושית"? האם מדובר בצפורה?בנסיכה כושית?האם יש ביקורת על נישואיו לאישה כושית, זרה, לא מבני עמנו? האם הביקורת היא על פרישתו מן האישה?
העמימות מאפשרת לפרשנים ללכת לכיוונים שונים, אך אולי אין כל כך חשיבות לתוכן הדברים שנאמרו, אלא עצם העובדה שהיה כאן דיבור "על" ולא דיבור "אל",שיחה פנים אל פנים, ולכן מוזכרת הייחודיות של משה, עבד ה'. 
ואולי ניתן ללמוד מזה ששיחה פנים אל פנים, גם כאשר יש ביקורת, עשויה לקדם דברים,לעומת הצטברות של ביקורת, טינה, איבה ויצירת סטיריאוטיפ ודלגיטימציה.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
אל נא רפא נא לה - נתנאל גולדברג
-- https://www.youtube.com/watch?v=EwpACu2Z-v8

English different from Hebrew

Dear Family and Friends,
Tomorrow we'll read about the Manna, the "Bread from Heaven". Maybe that  special food of the desert is a metaphor of any journey in the desert, or of any journey; people have their own individual experience, even if the events they were exposed to are identical; we don’t control the events of our life, but we are free to "taste" them differently and to decide about their meaning.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and family
http://pinchaspeace.blogspot.com 

אל נא רפא נא לה - נתנאל גולדברג
-- https://www.youtube.com/watch?v=EwpACu2Z-v8

יום שישי, 11 במאי 2018

ראיית המלחמה - צרה. Uncertainty and Hope

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
אחת ההבטחות המובטחות לנו -  בתנאי שנלך בחוקות האל - היא "וחרב לא תעבור בארצכם". ורש"י, בעקבות המדרש מפרש: "אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה" .והרמב"ם בהלכות תעניות,כותב :  "על החרב, כיצד?  אפלו חרב של שלום, כגון שערכו מלחמה עכו''ם עם עכו''ם ועברו במקום ישראל, אף על פי שאין ביניהם ובין ישראל מלחמה, הרי זו צרה ומתענין עליה, שנאמר (ויקרא כו ו) "וחרב לא תעבר בארצכם" מכלל שראית המלחמה צרה. " גם מלחמה שאיננו מעורבים בה ישירות היא "צרה". עצם הידיעה שנהרגים בני אדם היא צרה, ובימינו "ראיית המלחמה" אפשרית גם כש"החרב" לא עוברת ממש בארצנו.
שבת של תקווה, של תפילה  לשלום ירושלים
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
תמיד יש מלחמה באפריקה (עלמה זוהר)
https://www.youtube.com/watch?v=dMQp-Ur_En4
שאלו שלום ירושלים (לחן: נורית הירש- ביצוע: יהורם גאון)
https://www.youtube.com/watch?v=qA5wYYj7ftw
 
Dear Family and Friends,
In a paradoxical way, 51 years ago, during the 6 day war, the Israeli army entered East Jerusalem; this Shabbat we'll finish reading "Vayikra", dealing with the ups and downs of the Jewish People; Blessings and Curses
Maybe, regarding the dream of a "United Jerusalem", we are still in a sort of desert; a situation of uncertainty, with ups and downs,  but  with some hope that some day, after an enriching Journey of growth and maturation, we'll reach the Promised Land.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com 


תמיד יש מלחמה באפריקה (עלמה זוהר)
https://www.youtube.com/watch?v=dMQp-Ur_En4
שאלו שלום ירושלים (לחן: נורית הירש- ביצוע: יהורם גאון)
https://www.youtube.com/watch?v=qA5wYYj7ftw

 

יום שישי, 20 באפריל 2018

על אמת קשובה The Challenge of Independence

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
 הקשבתי כרגע לנאומה המרשים והמרגש של מרים פרץ, כלת פרס ישראל, שבדומה לאהרון, שיכלה את שני בניה,  וחשבתי על הפסוק הראשון  של פרשת אחרי מות, שנקרא מחר. הדבר המרשים בדבריה של מרים פרץ היה הדגש על החיים, על האהבה, ועל הצורך בשיח מכבד בין אנשים החלוקים בדעותיהם.
פרשנים רבים דנים בסיבת מותם של בני אהרון, ואולי לעולם לא נבין באמת למה מתו דווקא ברגע של התעלות ושמחה גדולה, אך אולי ניתן ללמוד משהו מהמילים בה פותחת הפרשה: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרֹֹן, בקרבתם לפני ה' וימותו".
האם, כפי שכותב בין היתר הרש"ר הירש ש"קרבתם לפני ה'" היא גרמה למותם?
ואולי ניתן להבין את הקירבה היתרה כדבקות קיצונית באמת מוחלטת, שאינה מותירה מקום לאמת אחרת, למעין מונופוליזציה קנאית של האמת. ומונופוליזציה כזאת אינה מאפשרת חיים?
שבת של שלום, של מורכבות, של הקשבה לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
ונטעתים על אדמתם (עמוס ט - מתוך ההפטרה לפרשת קדושים) 

https://www.youtube.com/watch?v=QuugKFS_plo

Dear Family and Friends
Yesterday we  celebratied 70 years of Independence. Is this the State we dreamt about? Are we evaluate its importance in the historical continuum of the Jewish People or of mankind?
I guess we aren't able to answer all these questions positively and the path of liberation may be longer ; even the Exodus lasted 40 years until the Jewish People reached the "Promised Land".
All this doesn't change the fact that we can rejoice what has been achieved already: the freedom to assume responsibility over our lives. This liberty is a blessing, but also a challenge. Let us hope (and pray) to be strong enough to assume that challenge.
 Shabbat Shalom and Chag Sameach to all,
Pinchas, Tzippie and Family. 

ונטעתים על אדמתם (עמוס ט - מתוך ההפטרה לפרשת קדושים) 

https://www.youtube.com/watch?v=QuugKFS_plo

 

-- 

יום שלישי, 17 באפריל 2018

הרהורים ליום העצמאות ה-70


החלום, המציאות  -המאכזבת לעתים – והתקווה.

בספרות חז"ל קיימות שתי גרסאות לסיפור חוני. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי (תענית כג, ע"א בתרגום הרב שטיינזלץ).
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה {תהלים קכ"ו} "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו: העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותיי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדיי.ישב, אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל את בני הבית:האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".
הגרסא השניה נמצאת בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):
"א"ר יודן גיריא: חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל . סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים. עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף: מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו: (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"
הסיפור בגירסה הבבלית מתאר דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם שהשתנה. חוני מפקפק באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו מאמין בה, ולכן אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין בחלום.
חוני ה"ירושלמי", לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון: כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.
לפני שמונים שנה ומעלה, זוכרים המעטים החיים עדיין בקרבינו   עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל. בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד ברור לאנשים אלה איפה החלום ואיפה המציאות, ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. יחד עם זאת, כאשר הוקמה המדינה לפני שבעים שנה, חשו לא מעטים מדור הניצולים כמו משורר תהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"   
ומה עכשיו, שבעים שנה אחרי הגשמת חלומם של רבים, וקיומה של מדינה יהודית ריבונית?
האם 'לנער הזה פיללנו'?
כאשר שאלו  את פרופ' ליבוביץ' בזמנו  אם הוא מאוכזב מהמדינה, הוא ענה שאינו מאוכזב ממנה כלל, על אף שהוא שולל את דמותה שלילה נמרצת, וזאת משום שמתחילה לא תלה בה שום תקווה אחרת, מלבד התקווה שנתמלאה:  החזרת העצמאות המדינית-ממלכתית לעם היהודי. משמעותה של המדינה לגבי העם כמשמעותה של הבריאות לגבי הפרט: יש להשיגן ולשמור עליהן, אך המאבק ל"ערכים" – ועל אחת כמה וכמה ל"קדושה" – הוא מעבר להן ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", עמ' 378)
האם עלינו, כציונים דתיים, להסתפק בציפייה מינימליסטית זו? האם התגשמותה של ציפייה זו יכולה להיות מקור לשמחה, על אף העננים הרבים  המעיבים על  הישגיה של המדינה בתחומים שונים?
אמנם, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אך דומני שדברי ליבוביץ הנשמעים ציניים ופסימיים למדי, מבטאים אמת יהודית עמוקה. במשנה ברכות (פרק ט, משנה ה') נאמר: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' והגמרא (בבלי ס, ע"ב) מקשה: הרי  הברכות אינן זהות?! על הטוב, חייבים לברך "הטוב והמטיב" ועל הרעה "ברוך דיין אמת"?! תשובתו התמוהה של רבא לקושיא זו היא:
'לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה'. ולכאורה, 'תירוצו' של רבא מוסיף קושי גדול יותר; האם ניתן לצפות שהאדם יברך "בשמחה" על הרעה?!
דומני שרש"י עוזר לנו להבין את משמעותה של השמחה הנדרשת במצבים אלו. הוא מפרש את דברי רבא בשתי מילים: "בלבב שלם". יש להניח שרש"י ידע עברית על בוריה ויכול היה לכתוב "בלב שלם", אך הוא בחר לכתוב "בלבב שלם". דומני שהוא מחזיר אותנו לדרשה המובאת במשנה 'בכל לבבך - בשני יצריך' . האדם הנדרש לברך על הרעה נמצא בקונפליקט; מחד גיסא, הוא אינו יכול להתכחש לרגשותיו האמיתיים ואף לא נדרש לעשות זאת, אך מאידך גיסא, עליו 'לכרוע ברך' לפני רצון האל ו"לברך". לכן, ברכה זו  מכילה את המורכבות הנדרשת.
ואולי, השמחה על קיומה של מדינה עצמאית, היא שמחה מורכבת: השאלות לגיטימיות וקשות; אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה אינו מובטח, אך אין זה צריך למנוע מאתנו לברך ולהודות 'בלבב שלם'   על המתנה שניתנה לנו לפני 70 שנה, ולשמוח  על ההישגים החשובים, על התארגנויות לא מעטות בחברה האזרחית התומכות בקשר בין בני אדם ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום, על היחס החומל, האנושי והיהודי לזר,   ולקוות שהאפשרויות הטמונות בקיום המדינה, שנוסחו בין היתר במגילת העצמאות  יוכלו להתממש; גם אחרי 70 שנה, אפשר ואולי רצוי להמשיך לחלום שהזרעים יצמחו ושילדינו ונכדינו והדורות הבאים יזכו לחיות במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, החיה בשלום עם שכניה, והנאמנה לערכי הצדק, השלום והחמלה שנוסחו על ידי נביאי ישראל ואומצו במגילת העצמאות.
ובלשונו של טשרניחובסקי: אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.  
חג עצמאות שמח.