יום שלישי, 19 בספטמבר 2017

שנה של הקשבה - A Year of listening

לבני משפחתנו, לחברותינו ולחברינו היקרים,
התוכן העיקרי של ראש השנה היהודי הוא תקיעת השופר, וזו גם המצווה הייחודית של החג הזה בו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". ולפני התקיעה, מברך התוקע "לשמוע קול שופר". אנו מצווים לשמוע.
 יתכן שזה מלמד אותנו שעלינו להתחיל את השנה עם הקשבה דמומה, הקשבה לקולות המצפון והרגישות בתוכנו, הקשבה לזולתנו והקשבה לקולות של תקווה, שלעתים מופרעים על ידי קולות של שנאה ואלימות. מעט מן האור והתקווה ידחה הרבה מן החושך והייאוש.
שנה טובה, שנה של הקשבה ותקווה. 

פנחס וציפי לייזר  ומשפחתם

ומשהו נוסף לראש השנה 

וגם ניגון - שמחה לארצך (מתוך התפילה) - בהברה אשכנזית



Dear Family and Friends,


The main content and Mitzva of Rosh HaShana is the Shofar. Maybe this teaches us that the appropriate way to start a new year is by listening. Listening to voices of conscience and empathy, listen to others and also listening carefully to voices of hope, that sometimes are masked by voices of hatred and violence. A bit of light and hope can overcome a lot of darkness and despair.  
A wonderful, sweet and peaceful year of  hope and creativity
Shana Tova
Pinchas & Tzippie Leiser and Family 
http://pinchaspeace.blogspot.com 
וגם ניגון - שמחה לארצך (מתוך התפילה)


פשבן

על ידיעה, ספק ושפיטה

יודע תעלומות ואל דעות
פנחס לייזר
המתבונן בהלכות תשובה לרמב"ם אינו יכול שלא להתפעל מהדיוק בו הרמב"ם מנסח את דבריו ובו הוא מזמין אותנו למסע תיאולוגי-אתי על ידי בחירת המילים.
דוגמה מעניינת לדיוק זה  היא האופן בו הרמב"ם מכנה את האל במקומות שונים:
בפרק ב (הלכות א-ב), מגדיר הרמב"ם מהי "תשובה גמורה", וכך לשונו:

 "(א) אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח; כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה הוא ששלמה אמר 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך', ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם' שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.
(ב) ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו וגו'', וכן יתנחם על שעבר, שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'' וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו."
הרמב"ם מבחין בשתי הלכות אלו בין "מבחן התוצאה", בו האדם עצמו יודע אם הוא מסוגל לא לחטוא במצב בו בעבר היה חוטא לבין קריטריון התשובה ברובד עמוק יותר – כלומר הביטחון שהאדם עבר שינוי אמיתי -  עליו יכול להעיד רק "יודע תעלומות". קביעה זו "מתכתבת" עם הנאמר בפרשת ניצבים "הנסתרות לה' אלהינו".
לעומת הכינוי "יודע תעלומות"בפרק ב', עוסק הרמב"ם בפרק ג' בהגדרת הצדיק והרשע, כאשר הוא מציג את הדברים כמעין מאזן בין "זכויות" ל"עוונות ", המזכיר לנו דו"ח מחשבון הבנק, וכך לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג, א-ב):
 "(א) כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועוונות; מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו, צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכיותיו, רשע; מחצה למחצה – בינוני, וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עוונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו.
(ב) אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר 'על רוב עונך', וכן מדינה שעוונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר 'וירא ה' כי רבה רעת האדם' ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות."
כאן משתמש הרמב"ם בכינוי "אל דעות", להבדיל מ"יודע תעלומות".
דומני שיש כאן מצד אחד מכנה משותף בין כינויו של האל בשני הפרקים והוא אי היכולת של האדם, באשר הוא אדם, לדעת שהוא לא יחטא ושהוא עבר תהליך אמיתי של שינוי, של תשובה או לשקול את "מאזן" זכויותיו או את מאזן זכויותיו וחטאיו של אדם אחר. קביעה זו בוודאי מזמינה אותנו לענווה ומעודדת אותנו לא לשפוט, כי בעצם איננו יודעים.
מצד שני, נראה לי שההבחנה שעושה הרמב"ם אינה מקרית, אלא מבטאת רעיון עמוק לגבי תפיסת האל על ידינו – הרי הרמב"ם סבור שאיננו באמת יכולים לדעת דבר על מהות האל.
בפרק ב', אנו חווים את האל כ"עֵד" הבלעדי שיכול להעיד על התהליך שעשינו; אף אדם, כולל האדם עצמו, אינו יכול להעיד בצורה וודאית על תהליך התשובה; אנו נידונים לחיות כל חיינו  במצב של ספק, של אתגר תמידי, כפי שאמרו חכמים (אבות ב, ד) "אל תאמן בעצמך עד יום מותך".
בניגוד לקלישאה "מי שמאמין, לא מפחד", נראה שהמאמין האמיתי, הבוגר, אולי אינו חייב לחיות בפחד מתמיד, אבל בוודאי חי כל חייו עם שאלות רבות.
נראה לי שבפרק ג' , בו הרמב"ם משתמש בכינוי "אל דעות", הוא רוצה ללמד אותנו שהיכולת לשפוט ולשקלל את זכויותיו של אדם לעומת עוונותיו נתונה לאל באופן בלעדי, ודומני שהמושג "דעות" אצל הרמב"ם פירושו "אֵתיקה", בדומה ל"הלכות דעות", כלומר יש בשקלול הזה אלמנט של אֵתיקה שאיננו מסתכם בחשבון מתימטי  או באיזשהו סדר עדיפיות של "דתומטר" כזה או אחר.
 דומני שרבי אברהם אבן עזרא מבטא  רעיון זה בפיוטו "אגדלך":
אֲגַדֶּלְךָ אֱלקֵי כָל נְשָׁמָה 
וְאודְךָ בְּרב פַּחַד וְאֵימָה 

בְּעָמְדִי תּוךְ קְהָלְךָ צוּר לְרומֵם 
לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוף ראשׁ וְקומָה 

רְקִיעֵי רוּם הֲלא נָטָה בְמִבְטָא 
וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה 

הֲיוּכַל אִישׁ חֲקור אֶת סוד יוצְרו 
וּמִי הוּא זֶה בְּכָל קֵדְמָה וְיָמָּה 

מְרומָם הוּא עֲלֵי כָל פֶּה וְלָשׁון 
אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כּל בְּחָכְמָה 

וְיִתְגַּדַּל בְּגוי קָדושׁ וְעֶלְיון 
וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא
 והנצי"ב , בהקדמתו לספר בראשית,  מזמין אותנו גם הוא לעמדה של ענווה וחוסר שיפוטיות:
"...והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ... וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם"

האם נוכל, בימים אלו של תשובה, רחמים וסליחה לאמץ עמדה זו של ענווה וקבלה  לגבי כל הנבראים ולהשאיר ל"יודע תעלומות"ולאל דעות" את המשפט?
שנה טובה, שנה של קבלה, ענווה ופתיחות לכל  באי עולם.

יום שלישי, 5 בספטמבר 2017

עבודה שבלב קהילתית

חברות וחברים יקרים,

לקראת ראש השנה ויום הכיפורים הבאים עלינו לטובה, שהם ימי תפילה והתכנסות מרוכזים ואינטנסיביים, חשבתי, כחבר ותיק בקהילה וכאחד משליחי הציבור, לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו אצלי.
דומני שימים אלו, בהם אנחנו נמצאים במשך שעות רבות ביחד בתפילה,  מהווים שיא של חוויה רוחנית קהילתית, או יש בהם לפחות את הפוטנציאל  למלא את המצברים הרוחניים שלנו ולהוות פתיחה משמעותית לשנה החדשה.
יש לכל אחת ואחד מאיתנו אחריות שהתפילה, במיוחד בימים אלו, תהיה משמעותית, אך נראה לי, שלנו כשליחי ציבור,יש תפקיד משמעותי במיוחד, כי לשם כך "נשלחנו".
אין זה מקרי שאני משתמש במושג "שליח ציבור", ולא ב"חזן", או  אפילו לא ב"בעל תפילה", למרות שכל שליח ציבור חייב גם להיות "בעל תפילה", כלומר בעל זיקה עמוקה  לתפילה, אך  דומני שכשליחי ציבור, אנחנו מקבלים על עצמנו לא רק להיות מחוברים לעצמנו, לרגשותינו, לצלם האלהים שבתוכנו ודרכו ל"אל הגדול, הגיבור והנורא", אלא גם להיות מודעים כל הזמן לתפקידנו הציבורי והקהילתי ולתרום לתפילה משמעותית של כל הקהילה.
משימה זו מתאתגרת במיוחד, כי כל אחד ואחת מאיתנו מגיע לתפילה ממקום שונה, ולעתים הדבר האחרון שמתחשק לעשות, גם בימים אלו, זה להתפלל. לא תמיד המילים שבמחזור ובסידור מהוות את המפתח הנכון ל"עבודה שבלב"; לא תמיד מצב הרוח מתאים לתפילה.
במצבים אלו, הציבור יכול לעזור לכל אחד מאיתנו להתחבר, בתנאי שנוצרת האווירה המתאימה לכך.
לדעתי, הציבור כולו יכול לתרום לאווירה ראויה של תפילה, אך לשליחי הציבור יש את היכולת ואת עיקר האחריות ליצירת תהליך ציבורי של עבודה שבלב.
לעתים קרובות, הניגון והשירה הם ההופכים את התפילה בציבור לחוויה משמעותית. לכן, נראה לי נכון יותר ששליחי הציבור יאמצו ניגונים ידועים ואהובים המתאימים לתפילות השונות; לעתים, יש לשליח ציבור רצון להתחדש ולהכניס לתפילה ניגון שאינו מוכר לציבור. רצוי במקרים אלו שהמנגינה תהיה קליטה ושייעשה מאמץ ללמד את הניגון לקהילה, על ידי ערב הכנה בה שליחי הציבור לומדים ומלמדים ניגונים פחות ידועים. אני מניח שלא נספיק לארגן ערב כזה,  לפני החגים השנה, אך הטכנולוגיה החדשה מאפשרת להעלות לאתר הקהילה, לידיעות ידידיה ולדף הפייסבוק קישורים להקלטות ולניגונים ובהחלט מומלץ לעשות זאת. דומני שחזנות עלולה ליצור מעורבות פחותה של הקהילה מאשר שירה משותפת, והיא עלולה גם ליצור אצל חלק מהמתפללים אדישות  והתרחקות.
התפילות בימים הנוראים ארוכות (לטעמי, אף ארוכות מדי), ולכן נוצרים מטבע הדברים רגעים לא מעטים בהם חלקים בציבור מאבדים ריכוז, עניין וכוונה. רגעים אלו עלולים לפתות אותנו לנהל שיחה עם חברינו ושכנינו. נראה לי שבמקרים אלו, כדי לא להפריע לאווירת התפילה, עדיף לקחת פסק זמן ולנהל שיחות אלו, בשקט, מחוץ לאולם התפילה.
כמו-כן, עיון בדברי תורה מעניינים, במחזורים עם קטעי ספרות ושירה  דוגמת "ממך אליך" עשויים, מניסיוני, לחבר אותנו מחדש ל"עבודה שבלב", כאשר חלק מהפיוטים כבר לא "עושים לנו את זה".
אני מאחל לכולנו שנה טובה, שנה של משמעות בתפילה, שנה של עשייה מצמיחה ותסיסה רוחנית, מתוך כבוד הדדי ואחווה בתוך קהילתנו הנפלאה.
פנחס


יום שישי, 1 בספטמבר 2017

אנושיות מול כוחנות - Memory and Empathy

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
כשמביטים"ממעוף הציפור"  על הנושאים בהם עוסקות פרשות  אלו בספר דברים, לקראת כניסת בני ישראל לארץ המובטחת,  ובוחנים את הקשר ביניהם, מגלים שיש בהן אמירה ברורה: חביב אדם - כל אדם - שנברא בצלם. חברה  שאינה עוברת לסדר היום כאשר נרצח בה אדם, אפילו אלמוני, חסר בית, פליט, עוצרת הכל, אוספת את המנהיגות ולוקחת אחריות, לעומת חברה המוכנה לצאת למלחמת ברירה, לה יש השלכות מוסריות והמוכנה לנצל את עליונותה , בדומה לעמלק, כדי לנצל את חולשתם ופגיעותם של אחרים. אנושיות מול כוחנות- זה הסיפור וזה האתגר.
שבת של שלום ושל אנושיות לכולנו
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
ולכבוד תחילת שנת הלימודים
https://www.youtube.com/watch?v=vmiDDx1tm4k

ולמי שנמצא בירושלים ביום ג' הקרוב,  הזמנה לערב עיון מרתק לכבוד הספר "שירת האדם" , בקובץ המצורף.




Dear Family and Friends,
Among the Laws mentioned in the Torah-section we'll read tomorrow, there are many laws related to the poor,  the widow,  the orphan and the stranger and very often, when the Torah deals with the Just and Moral attitude towards the underprivileged members of society, we read: "You should remember that you have been slaves in Egypt".
Maybe sometimes people who have suffered, have the tendency to "monopolize" suffering and to be empathetic towards other people's suffering; therefore we are reminded of the proper moral attitude towards the underprivileged.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com 

ולכבוד תחילת שנת הלימודים
https://www.youtube.com/watch?v=vmiDDx1tm4k
--