יום חמישי, 31 באוקטובר 2013

Signs in Biblical History

The Wells of Isaac: Diggings and Signs.

Pinchas Leiser

In a dispute over cultural superiority, a denizen of Rome proudly proclaimed to a Jerusalemite, "Did you know that in excavations at Rome they found underground wires?!" "Nu, so what?" The Roman responded in a victorious tone: "It shows that in Rome, 2,000 years ago, they already had the telephone..." The Jerusalemite responded, "And do you know what they found in Jerusalem excavations?" "What?" "Nothing." "So what?" was the Roman's response. "It shows that in Jerusalem, 2,000 years ago, they already had wireless..."
A fascinating field of biblical exegesis and of the philosophy of history is the attempt to learn about the present and future from the past. Yet this area is incredibly complex and filled with problems, so that it sometimes seems that the message gleaned is nourished at least as much by the exegete's world-view as by the reading of the text.
RaMBaN, in his commentary on the Torah, briefly formulates the exegetical principle of "the acts of the forefathers are a sign to the children":
And Abram passed through the land to the place of Shekhem: This important rule, which should be understood in all the following portions dealing with Abraham, Isaac and Jacob, was concisely mentioned by our Rabbis (Tanhuma 9)"All that happened to the forefathers is a sign for the children;" therefore the Bible dwells on the story of the journeys and the digging of wells and the rest of the events. Though one might think that these are extraneous matters with no purpose, they all come to tell the future. For whenever something would happen to one of the three forefather-prophets, he would learn from it what had been decreed to happen to his descendants. (RaMBaN Genesis 12:6)
Rabbi Shlomo Efraim of Lontshitz, the author of the Kli Yakar commentary, applies this principle to the story of Isaac's digging of the wells in our weekly portion:
And Isaac's servants dug in the valley, and found there a well of spring waterRaMBaN and Toldot Yitzchak and Menorat Hamaor wrote, "since all that happened to the forefathers was a sign for the children," therefore they found it appropriate to expound the stories of these wells as being about the three Holy Temples that were called wells of spring water: Just as they quarreled about the two wells and called the third Rehovot, so with the First and Second Temples the nations fought against Israel until they destroyed her, and the Third, may it be built speedily in our days, was called Rehovot...
And they did not quarrel over the third well, for the Third Temple will be built by the king Messiah of whom it is said (Isaiah 9:6)for the increase of the realm and forpeace without end, for there will be only peace and truth in his time. Thus was it called Rehovot, for then the Lord will expand (yarhiv) their borders. When there is strife or two Hebrews fighting, even in a city as large as Antioch, there is not enough room for them both even in a very great area, the lack of space oppresses them, as is the case even today, due to our sins. The opposite is the case when there is peace among Israel. Even though we multiply and the Land's inhabitants are numerous, nevertheless it is expansive for them and there is no oppressor... Therefore it says for the Lord has made room (yarhiv) for us even though we be shall be fruitful in the land, and its inhabitants will be numerous, nonetheless the land will be expansive before them. Moreover, we know that many left the land during the Second Temple because of conflict caused by the wickedness of its inhabitants. That is why Isaac said that when peace arrives we shall be fruitful in the land for we will not need to leave it. (Kli Yakar Bereishit26:19)
RaShBaM, in his interpretation of the first verse of the Binding of Isaac (akeda), gives an interesting twist to the idea of a trial and sees in the akeda a sort of punishment meted out to Abraham for having ceded control of Philistia by entering into a covenant with Abimelech:
And it came to pass after these things: Any time it says after these things, it is connected to the previous section... Here too: after {these things, i.e. that] Abraham signed a treaty with Abimelech, obligating Abraham's children and grandchildren and great-grandchildren as well, and gave him seven lambs, God was angry about this, since the land of the Philistines was given to Abraham, and in the book of Joshua, too, the cities of the five Philistine lords are entered in the lottery as included in the borders of Israel, and God had commanded them you shall save alive nothing that breathes. Therefore God tested [nissa] Abraham: he provoked him and caused him anguish, [as we see in other verses where the verb nsh connotes provocation.] It was as if God said, "You were so proud of the son I gave you that you entered a covenant between yourselves and their children. Now go and bring him as a sacrifice and see what good your treaty-signing does."
Similarly I found later in the midrash on Samuel: And the ark of the Lord was in the country of the Philistines seven months. It says [in the story of Abraham andAbimelech], These seven ewe lambs you shall take of my hand. The Holy One, Blessed be He said to him, "You gave him seven lambs, I swear by your life that his children will make seven wars on your children and vanquish them." Alternately, "By your life, his children will kill seven righteous men from among your children: Samson,HofniPinhas, Saul and his three sons." Alternately, "By your life, his sons will destroy seven sanctuaries: the Tabernacle, GilgalNobShilohGibeon, and two Temples."Alternately, "Because the Ark will remain in the country of the Philistines seven months." (RaShBaM Bereishit 22:1)
In other words, God is angry with Abraham and therefore provokes him and causes him pain.
Of course the devotees of the Whole Land of Israel in our days heartily enjoy this interpretation of RaShBaM and learn from it that there is a prohibition on signing agreements with Gentiles involving concessions in the Land of Israel, which was divinely promised to us.
Yet it goes without saying that most of our commentators throughout the generations (excepting Hizkuni, who copies RaShBaM's words on this verse) do not hold that the akeda, the final and most difficult of Abraham's trials, was a punishment. Even if we want to expound on the adjoining of the sections of after these things and find a causal connection between this section and the preceding one (according to the exegetical rule invoked by RaShBaM himself), given that these things were not specified, the reader could connect the adjoining of the section of Ishmael's exile to the akeda just as logically, and thereby come to a completely different understanding of the akeda. We will suffice with this comment, given that out purpose here is not a deep understanding of the akeda section, but in examining the idea of an agreement with a Gentile.
In chapter 26, the Torah tells us of Isaac's dwelling in Gerar, in Philistia, with Abimelech. God there repeats his promise to Abraham and tells him, Sojourn in this land, and I will be with you, and will bless you; for to you, and to thy seed, I will give all these countries and I will perform the oath which I swore to Abraham your father (26:3). We read later in this section (verses 15-23) about the breach of this agreement between Abraham and Abimelech by the latter's servants and about the conflict between the shepherds of Gerar and Isaac's shepherds concerning the water in the wells dug by Isaac.
The Torah tells that these wells were stopped up. The author of the Sforno commentary explains the phrase the Philistines had stopped them up: "Since they feared Abimelech'sorder not to harm Isaac, they stopped up the wells in their hate-filled jealousy." It seems, according to this approach, that the making of peace between Abimelech and Isaac was not to the liking of some Philistines, and these dissatisfied ones were those who broke the agreement.
Verse 22 tells of the other well, over which the shepherds of Isaac and Gerar did not fight, and in verses 28-31 Abimelech and Isaac enter another agreement, following the suggestion of Abimelech. The author of Hizkuni explains: Let us make a covenant with you: even though Abraham and Abimelech already swore for three generations, Abimelechnevertheless wanted to establish a new covenant between them, since he had breached the agreement [both] in the matter of the wells and by sending him away." (HizkuniBereishit 26:28)
The Torah relates that Isaac agreed to renew the covenant, despite its breach in the past, perhaps from awareness that there are ups and downs in any process and from a preference for accord over hostility.
If we examine the above-cited words of the Kli Yakar on these verses, according to the principle of "the acts of the forefathers are a sign to the children," we learn that:
The Third Temple, hinted to by Isaac's third well, Rehovot, will be built only in the days of peace, and expanded borders are largely dependent on the ability of people to live together in peace, with no one clipping the other's wings.
For whatever reason, the signs that the children see in the acts of the forefathers are largely dependent on the values they wish to embrace and pass to the following generations.

יום שישי, 25 באוקטובר 2013

סיפור של תיקון

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
בסוף פרשת חיי שרה, נקרא שיצחק וישמעאל קוברים את אברהם אביהם ביחד. בשבוע שעבר קראנו על גירוש ישמעאל ע"י אביו בהוראת שרה. איננו יודעים מה בדיוק קרה בכל השנים האלו ואם ישמעאל חזר רק בגלל מותו של אברהם, אך המילים "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" מרמזות אולי על איחוד קצת יותר משמעותי. בעלי המדרש מוסיפים כמה פרטים מעניינים לסיפור המקראי וקוראים ברגישות את המילים "באר לחי רואי" (מקום ממנה הוא בא כדי לפגוש את רבקה אשתו) כמילים המרמזות על כך שהוא היה שם כדי להחזיר את הגר-קטורה לאביו.
ואולי האירועים שעברו על כל הדמויות בסיפור ( גירושם של הגר וישמעאל, הטראומה שעבר יצחק בעקֵדה, ואברהם שהתאלמן מאשתו, אחרי שכמעט שכל את שני בניו) לימדו אותם את חשביות החיים ואת האיווולת שבבזבוז הזמן על יריבויות ושנאות ישנות.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Family and Friends,
At the end of the Torah section of this Shabbat, we'll read that Yitzhak and Yishmael bury their common father Abraham together. Last week we read about Yishmael being banished from Abraham's home after Sarah told Avraham to do so; we don’t know exactly what happened during all these years and if Yishmael came back only because his father died, but apparently the phrasing ' And Isaac and Ishmael his sons buried him in the cave of Machpelah' – alludes to a more meaningful reunification and maybe the Midrash adds some interesting elements to the story and reads the name of the place where Yitzhak dwells as an allusion to Yitzhak bringing Hagar-Keturah back to Avraham.
Maybe the events that happened to each of them (Hagar and Yishmael being banished, Yitzhak being traumatized by the Akedah and Avraham mourning his wife and having almost lost both his sons) taught them that life is precious and that there is no point to waste it because of ancient rivalries.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and family 

יום רביעי, 23 באוקטובר 2013



Throughout the ages, exegetes and preachers have reflected upon the juxtaposition of biblical events as they are transcribed in the parshiyot "Yayeirah" and "Haye Sara." Prof. Uriel Simon, among others, has attended to the linguistic and thematic connections between the expulsion of Ishmael and the binding of Isaac. Authors of the midrashim point to a causal link between the binding of Isaac and Sarah's death.
It is especially interesting to see how Rashi (24: 62) employs the midrash to explain one of the verses leading to the first encounter between Isaac and Rivkah:
"Isaac had just come back from the vicinity of Beer-lahai-roi - for he had gone to bring Hagar to his father Abraham for him to marry her." The midrash in Bereishit Rabbah (60: 14) that serves as Rashi's source offers a richer description of the connection between Hagar and the place's name:
"'Isaac had just come back from mavo [the vicinity, alternatively, the coming],' He came from coming, where did he go to? 'Beer-lahai-roi' [literally, 'the well-to-the-living-who-sees-me], he went to bring Hagar, who had sat by the well, and said to the one who lives eternally, 'see me in my disgrace.'"
"'And Isaac went out walking [Heb: lasuah] in the field toward evening.Siha can only mean prayer, for it is written (Psalms 102) 'A prayer of the lowly man when he is faint and pours forth his plea [siho], and it also says, 'Evening, morning and noon I complain [asiha] and moan and He hears my voice.'"
The author of Midrash Tanhuma (Hayyei Sarah, 8) praises Hagar extravagantly. In connection with the midrashic idea that Isaac sought out a wife for his father Abraham, just as Abraham had earlier found a wife for Isaac, Tanhuma states:
"Isaac said: 'I have taken a wife and my father remains lacking a wife?' What did he do? He went and brought him a wife. Rabbi said: She was Hagar, who was Ketura; and why was she called Ketura? Because she was tied up like a wineskin. And our Rabbis said: He took a different woman.
And what was Rabbi's reason for saying that Hagar was Ketura? Of Isaac it is written, 'Isaac had just come back from the vicinity of Beer-lahai-roi', that [place] of which it is written, 'And she [Hagar] called the Lord who had spoke to her, 'You are El-roi'' (Bereishit 16) from here you learn that she was Hagar. Another explanation: Why did they call her Keturah? Because her deeds were as pleasing as incense [ketoret].
Both midrashim find in the words "Beer-lahai-roi" a hint to the encounter of Hagar, Sara's maidservant, wife of Abraham, and mother of Ishmael, with God. Beer-lahai-roi is the "place where the prayer of his maidservant was heard" (Sforno), the place where Hagar was granted an epiphany, and the place where Isaac chose to pray Minhah.
The author of Bereishit Rabbah chose to emphasize Hagar's cry to God, "see me in my humiliation", while the author of Midrash Tanhumah emphasizes Isaac's concern for his father. In both midrashim, as well as in the parasha itself, there is a feeling of closure.
"Isaac then brought her into the tent of his mother Sarah, and he took Rebecca as his wife. Isaac loved her, and thus found comfort after his mother's death." With his marriage to Rebecca, Isaac completes the period of his mourning for his mother, and at the same time acts to end his father's mourning by bringing Hagar/Keturah to him.
The authors of Midrash Rabbah emphasize that by bringing Hagar to Abraham, Isaac achieved a tikkun ("repair"). This deed creates another moment of closure: God had paid attention to Hagar's suffering (the name Ishmael is explained- "For the Lord has paid heed to your suffering") and had seen her humiliation when she was banished by Sarah, and this suffering and humiliation required tikkun(see Baal haTurim, Ramban, and ReDaK). Isaac was the one to bring closure to this cycle of events and afterwards establish (metakein) the Minhah prayer, as is explained in the Gemarah (Berakhot 26b):
"Isaac established the Minhah prayer, for it is written 'And Isaac went out walking [lasuah] in the field toward evening.' Siha can only mean prayer, for it is written (Psalms 102) 'A prayer of the lowly man when he is faint and pours forth his plea [siho].'"
Isaac's prayer is both an act of tikkun and an act of establishment [takkanah]. He prays in the place where God attended to Hagar's suffering and saw her humiliation; he decides to repair the evil caused her by his mother, and afterwards to recite a prayer established for future generations. Isaac's prayer is a plea (sicha) that connects with the suffering and humiliation of Hagar, mother of his brother Ishmael, ("A prayer of the lowly man when he is faint and pours forth his plea [siho]"). He hears her cry in his prayer, the sound of her weeping, and the sound of the weeping of Ishmael, his brother.
Similarly, we see how the Gemarah in Rosh HaShanah (33b) deduces the character of the shofar blasts, teruah and shvarim from Sisra's mother:
"It is written: 'It shall be a day of truah for you' (Bamidbar 29), and this is translated: It shall be a day of sobbing for you. And it is written in connection with Sisra's mother (Judges 5), 'looking through the window, Sisrah's mother sobbed.'"
The Sages were sensitive to the suffering and tears of mothers, and not only to the crying of Jewish mothers.
The Minha prayer is the final prayer of the day. One must manage to recite this prayer "towards evening", before the setting of the sun. Will we succeed, before the sun sets, while we are reciting Minhah, to listen to the suffering and crying around us and repair that which requires repair?

יום שישי, 18 באוקטובר 2013

אל תשלח...

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

ואולי הפסוק שיש לזכור  מהפרשה אותה נקרא מחר הוא : "אל תשלח ידך אל הנער". נראה לי שמילים "אלוהיות"  אלו שמנעו מאברהם להרוג את יצחק בנו, נאמרות לכל אדם בכל דור ודור. כל אדם אחראי לקול האלוהי אליו הוא מוכן להקשיב ולהבחין בינו לבין קולות הדורשים ממנו, בשם האלוהים לעשות מעשה לא מוסרי.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Family and Friends,

Maybe the most important words of the Torah section we'll read tomorrow are: "Do Not Raise a Hand Against the Boy". These Divine words stopped Avraham from killing Yitzhak, but are also universal and eternal. Every person  has the resposibilty  to make the distinction between Divine  voices; this responsibility involves understanding that an authentic Divine voice cannot ask you to perform something immoral.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family 
http://pinchaspeace.blogspot.com  -- הצילום הפעם הוא של נהר ה"סטריפא" בבוצ'אץ, עיר הולדתו של ש"י עגנון
This picture of the Strippa River in Butchatch, Agnon's native village, was taken 2 weeks ago.

יום שישי, 11 באוקטובר 2013

גלי -צי -יה תשרי תשע"ד

מדרש מסע

 מי אני?   אדם יהודי, בן להורים ניצולי שואה יוצאי גליציה, שבנו את ביתם באנטוורפן אשר בבלגיה, שעלה ארצה בשנת 1971 וחי בה מאז  בשמחה ובאושר מתוך בחירה.
לכן, "מדרש מסע" זה מבטא את המפגש שלי עם העבר של הוריי ושל דורות שלמים שלא היכרתי, וגם, במובן רחב יותר, עם יצירה וחיים יהודים בחבל ארץ זה. במובן זה, גליציה היא עבורי טקסט אתו אני נפגש כקורא אינטראקטיבי; המפגש הוא הדדי.
הוריי (אבי נפטר לפני 40 שנה ואמי לפני 18 שנים) שהגיעו לבלגיה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, לא הביעו מעולם  כל רצון לבקר במקום בו נולדו (גליציה המערבית) והיו מעורים ומשולבים היטב בחיי הקהילה היהודית באנטוורפן, שבחלקה הגדול היתה מורכבת מיוצאי גליציה ופולין. במובן מסוים, תושביה היהודים של העיר בה נולדתי וגדלתי, , היוו מעין מובלעת מזרח-אירופית באירופה המערבית.
כבר במוצ"ש פ' בראשית, בנתב"ג, היה מפגש מסקרן עם קבוצה גדולה של חסידי וויז'ניץ שטסו איתנו לקייב בדרכם לקברו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ב"יאהרצייט" שלו. מפגש זה עם דמויות עכשוויות המזכירות את העבר היהודי המזרח-אירופי בלבושם ובמנהגיהם, כאילו הזמן עמד מלכת (מלבד טלפונים ניידים כביטויים של מודרניות) חיבר אותי מחד גיסא  אל עולם שהיכרתי בילדותי ומאידך גיסא לדמויות עגנוניות ולמקומות אליהם נגיע במסע הגליצאי שלנו.
הטיסה בחברה אוקראינית עם דיילות ודיילים שאת שפתם איני מכיר הפגישה אותי עם חוויה של זרות; מה ידוע לי על כל אחת ואחד מצעירות וצעירים אלו? מה ידוע להם עליי ועל עולמי? מה היה חלקם של הוריהם וסביהם בשואה? הם מביאים לי עכשיו אוכל כשר (לא ממש גורמֶה) בהשגחת הבד"ץ ומתייחסים אליי בנימוס מאופק, אבל מה יש להם בראש?
נחיתת ביניים בקייב ומעבר מטרמינל אחד למשנהו מלווים בגישושים (לאן? איפה? האם נספיק להתפלל?) ומגיעים לשער הנכון זמן קצר לפני ההמראה ללבוב, אבל עומדים להתפלל (מתוך שמחה של מצוה? מתוך התרגשות? כביטוי של זהות?).
תפילה זו – "בלכתך בדרך" – המושכת אליה מטבע הדברים את היהודים שתפילה היא חלק מסדר היום השגרתי שלהם במקום זה, בשער (פתוח? סגור?) שיוביל אותנו למטוס ללבוב, מעניקה לטקסט המוכר והשגרתי צליל שונה; יש רעשי רקע המשתלטים בצורת הודעות לנוסעים. המילים אינן מובנות, אך כנראה מודיעים לנו שהטיסה למקום זה וזה תצא בשעה זו ועל נוסעים ללכת לשער זה וזה. בחיפזון יצאנו ממצרים ובחיפזון נאלצנו לסיים את תפילתנו, כי ה"גויים" דחקו בנו לעלות לטיסה ללבוב.
מגיעים ללבוב, מחכים למזוודות ("מזִמרת הארץ"), מוציאים את המעילים ויוצאים לקור האוקראיני . בחוץ עומד אדם המחזיק שלט עליו כתוב "Ruchama Albag". מסתבר שלאיש קוראים "נתן" והוא הקמב"ץ המקומי של מסענו בגליציה. אליו יצטרפו יורי (מדריך אוקראיני דובר עברית ) וגם סשה (ששירת בגבעתי) שיכניסו אותנו לרזי לבוב.
ובדומה לסוגיא הראשונה במסכת קידושין, נשאלה השאלה: "כסף מנא לן" (מניין יהיה לנו כסף?) לכן, התחנה הראשונה במסענו  היא עצירה  לצורך הצטיידות במטבע מקומי אצל חלפן. התור ארוך, הזמן קצר, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה, ומול החלפן יש בית קפה שקורא לנו להיכנס. לי יש בעיה עם עמידה בתור – יתברר אמנם בהמשך שלעתים יש צורך להתגבר על בעיה זו לטובת סיפוק צרכים בסיסיים דחופים...- ולכן פתחתי את עיניי וגיליתי שבמרחק 5 מטרים מבית הקפה יש מכונה המכונה בנקומט ממנה אפשר להוציא כסף. ולאחר ש"כָּסַפנו" (מי בתור ומי במסלול עוקף תור), התיישבנו בבית הקפה, סעדנו את לבנו, מי בכריכים ביתיים ומי במטעמים מקומיים, וסיירנו ברחובות לבוב-למברג בהדרכתו המלומדת של סשה, בוגר חטיבת גבעתי. הדרך ארוכה היא ורבה. כולנו מלאי מרץ ועזוז, עוצרים בכמה פינות, מתבוננים בקצרה בכתובות באידיש על הקירות והולכים...וסשה מדבר ומסביר, מדבר ומסביר (חיֶבר'ה..., פה יש בית של יהודים); תיאטרון יהודי, ביתו של הרב משה לאו, סבו של הרב בני, רחוב היהודים, פסטיבל ליד המוזיאונים ומשם, דרך מסעדה בה מקפידים לאכול מצות במשך כל השנה, לבית הכנסת טורי זהב, חורבה, אך עם מקום בו עדיין ניתן להתפלל ואכן, התפללנו שם מנחה. זכרונות. סיפורים על מלחמות היהודים (חרם של הרב יעקב אורנשטיין) – אין חדש תחת השמש ומסתבר שממסד החושש מאבדן ההגמוניה מגיב בתקפנות לאיום על קיומו...האם המחלוקות בין רבנים למשכילים ובין רבנים לחסידים הן "לשם שמים" או שמא מדובר בפלגנות שבסופו של דבר תרמה את חלקה להרס ולחורבן?
מותשים אך מרוצים הגענו למלוננו, שם חיכה לנו נתן הקמב"ץ וגילינו שמזוודותינו הגיעו לחדרינו.
לאחר מנוחה קצרצרה, ניתנה לנו הזדמנות לראות את ה"פנים" שיש ל"שמות" ברשימת המשתתפים  והתפעלתי מהמגוון האנושי המרשים שאיפיין את חברי הקבוצה; חקלאים לצד משפטנים, רופאים ואנשי חינוך, אנשים  המחויבים למסורת ההלכתית המכונים "דתיים", לצד יהודיות ויהודים הדוגלים בהכרעה אישית בענייני מסורת, המכונים "חילונים".
לאגף אוכלי הכשר הגיע יהודי שלא ראיתי מעולם, אבל היה לי ברור שאני מכיר אותו היטב ומזמן; הוא יצא מציור של שאגאל במיוחד כדי להגיש לנו ארוחת ערב כשרה, הרי היהודים של שאגאל, של עגנון ושל שלום עליכם חיים לנצח, אז למה שלא יבואו לבקר אותנו ולהגיש לנו בורשט?
בדרך לברודי, עצירה במקום קסום:  ביאלה קמין , העיירה בה נולד אורי צבי גרינברג, משורר אדיר שלא היכרתי; יש להניח שמשפטים כמו  "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר" הרתיעו אותי ממפגש משמעותי אתו, כי אני מאמין שהליכה בדרכו של בר כוכבא ממיטה עלינו אסון, כאז כן היום. המפגש במקום קסום, בשמש קסומה באמצעות אורית הקסומה, פתחה עבורי אשנב אל השירה והנפש של אדם מיוסר, פוסט-טראומטי, נבגד, המנסה להכיל את שלושת אבותיו הרוחניים המיתיים – "נעלי לכה בלי סוליות בשלג..." – מלכות בעולם של ארעיות כאשר האבא "בשר ודם" רקד כשהכאיבו לו. הפרידה מקשר סימביוטי-ארוטי מאמו כואבת מאד גם היא ועל הכאב הזה קשה להתגבר. ואולי, בדומה לרבי מאיר, חשוב ללמוד להתעלם מהקליפה הקשה של "אחר", כדי להעריך ולטעום את הרימון- אמנם הוא אינו מתוק, אך הוא אמיתי ונוגע. במובן מסוים, אצ"ג היה "אחר".
האם ברודי קרובה לאמריקה, כדברי מוטל בן פייסי החזן, ומהי אותה אמריקה? זכור לי שבאחד הביקורים שלי בניו יורק, הפלגתי לפסל החירות ועצרנו באי ההגירה (Ellis Island) וגיליתי שם פוסטר, בו היה כתוב: באתי לאמריקה כי אמרו לי שהרחובות מרוצפים זהב. וכשהגעתי, גיליתי שלושה דברים:
א.      הרחובות אינם מרוצפים זהב
ב.      הרחובות אינם מרוצפים בכלל
ג.       מצפים ממני שארצף אותם
אבל, איך אפשר לקחת מאנשים את החלום?
או שמא היא ירושלים של הקיר"ה? כאשר בתקופתו, כמעט ולא גרו יהודים בירושלים והיא בכלל היתה תחת שלטון זר.
ברודי שלי, - שלנו מכילה ב-30.9.13 קבוצה של כ-40 יהודים ישראלים המגלים את הסיפור  דרך ר' יודל, מוטל בן פייסי, בית הכנסת המבוצר העתיק והקלויז, שניסינו לזהות, וכל זה לצד גינה גדולה בה קבוצה של ילדים שיחקו והתעניינו בקבוצה מוזרה ולא מוכרת שבחרה את גינתם כמקום לארוחת צהריים. היא גם בית קברות גדול המזכירה את חורבן החיים היהודיים במקום.
לופטין? מי שמע עליה? נזכרתי שהכרתי פעם אדם ששם משפחתו היה לופטין ויש להניח שבעבר הרחוק, משפחתו היתה מעיירה זו. העיירה הזויה ותושביה המעטים שהסתובבו ברחובות התפלאו לראות קבוצה הזויה המחפשת משהו, ודימיתי לעצמי קבוצה של סינים המבקרים בנס ציונה או בירוחם ונראים כמחפשים משהו. המטמון שחיפשנו במקומות כגון אלו תמיד היה שריד של חיים יהודיים במקום וניסיון לדלות מתושבי המקום מידע כלשהו על בית כנסת, בית של רב, משהו. נשארה כמובן הידיעה שסופר עברי בשם אשר ברש, חשוב בזמנו, אבל נשכח יחסית גם הוא, נולד שם לפני שעבר ללבוב ולפני שעלה ארצה. מה יתרון לאדם בכל עמלו?
דרוהוביץ, עירם של ברונו שולץ, מאוריציו גוטליב, וליליין. ריחות הקינמון אמנם כבר לא מורגשים באמת, אבל בחנות ספרים מרשימה, כששומעים את הסיפור וכשהולכים לבית בו התגורר ברונו שולץ, אפשר שריחות העבר עולים מחדש. זכה ברונו שולץ בכך שסופרים ישראלים עכשוויים החיו אותו ביצירותיהם; חכמים דרשו את מילות שיר השירים "דובב שפתי ישנים": כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִין דְּבָר הֲלָכָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו רוֹחֲשׁוֹת בַּקֶבֶר. שֶׁנֶּאֱמַר, (שיר השירים ז) "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים כְּכוֹמֵר שֶׁל עֲנָבִים" מַה כוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים זֶה, כֵּיוָן שֶׁמַנִיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיָד דּוֹבֵב. אַף שִׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִיקִים, כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִין דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיהֶן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן מְרַחֲשׁוֹת עִמָהֶן בַּקֶּבֶר. סופרים ויוצרים אינם מתים, כאשר  יצירתם  מהווה השראה למי שחי אחריהם. הנאצים יכלו לרצוח את ברונו שולץ ורבים אחרים, אך לא את הרוח.
בוליחוב: חוויה מורכבת; בית כנסת חרב, שאולי ישופץ ע"י יוצאי בוליחוב, במקום זה התפתח ויכוח סביב דניאל מנדלסון, שבספרו האבודים, המהווה נר זיכרון לשישה מבני משפחתו שנספו בשואה מנציח את העיירה הזאת; האם בחירתו של אדם יהודי למשפחה שניצלה בשואה לחיות בארה"ב מתוך בחירה, לבקר את מדינת ישראל היא לגיטימית? הם יש רק דרך אחת לגיטימית להתמודד עם הזיכרון הטראומטי?
לנוכח חורבת בית הכנסת, התייחס הרב בני לאו, באמצעות סיפור תלמודי ממסכת ברכות למתח הקיים בין "החורבה" לבין "הדרך"; מהו המקום בו ניתן להתפלל? מהו הקול שנשמע בחורבה? האם יש סכנה של שקיעה בחורבה? נזכרתי במדרש על נח שראה עולם בנוי, חרב ובנוי וחשבתי שאנשים מדור הורינו ששרדו את השואה חוו חוויה דומה ואולי עדיין קשה לעכל ולעבד את ההיסטוריה המורכבת שאת שרידי העולם הבנוי ואת חורבנו ראינו בכל מקום בימים אלו.
איבנו פרנקובסק (לשעבר סטאניסלבוב): חוויה סוריאליסטית של ממש – מלון מפואר, עם חדר אוכל ענק פותח את שעריו. בעת הארוחה, מוסיקה וריקודים. בתום הארוחה, "הפתעה": שלוש נשים אוקראיניות באו לשיר לנו שירי עם, כולל שירים ידועים שתורגמו לעברית, בליווי כלי נגינה אוקראיניים טיפוסיים. חשבתי באותה עת שעם שובי ארצה, בהזדמנות הראשונה, אלך לקברו של אבי בירושלים  ואספר לו על כל המסע הזה, ובעיקר על כך שנשים מגליציה באו לשיר ולנגן  לקבוצה של יהודים ממדינת ישראל. האם יש לשר ההיסטוריה חוש הומור?
מרשים לראות את בית הכנסת הגדול באיבנו-פרנקובסק; יש בו ספריה גדולה, בעיקר של ספרים ישנים ונראה שיש בו קהילה קטנה פעילה, בזכותה גם זכינו לאוכל כשר. אך האם יש מקום לחיים יהודיים במקום כזה? האין משהו עצוב בניסיון להתעקש על החייאת מקום כזה? ומאידך גיסא, האם נכון להפקיר את מי שנשאר שם?
ללא ספק, ניתן לראות בבוצ'אץ את גולת הכותרת של המסע; שם עגנון נוכח והוא בוודאי צדק, כאשר כתב שהעיר נבנתה ע"פ מה שתיאר בספריו. ללכת, בהדרכתה המופלאה של רוחמה, בעקבות הירשל לכיוון הבית של בלומה, לעקוב אחרי המסלול המדויק המתואר בסיפור פשוט וב"אורח נטה ללון", להגיע לבית, כלומר לנסות לזהותו, עם המדרגות שלידו, אחרי שעברנו את הגימנסיה ואף נכנסנו אליה, מאפשר להרגיש כמו הירשל בחיפוש אחרי בלומה, חיפוש אין סופי, ואולי חיפוש אחרי האין סוף.
  כשאני קורא את התיאור הזה, איני יכול להימנע מלחשוב, מחד גיסא על שיר השירים (ביקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו) וגם ההקפה וההצצה, הזכירו לי את משל הארמון המובא ע"י הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרק נא):
"אומַר אפוא: המלך בארמונו. בין כל האנשים הכפופים למרותו יש אנשים בעיר ויש מחוץ לעיר. בין אלה שבעיר יש מי שפונה עורף לבית המלך ופניו פונים אל דרך אחרת, ויש מהם מי שמתכוון אל בית המלך, פונה אליו, ומבקש להיכנס אל ביתו ולהתייצב בפניו, אלא שעד עתה לא ראה מעולם את חומות הבית. יש בין המתכוונים אל בית המלך מי שהגיע אל הבית ומסובב אותו כדי לחפשׂ את השער שלו. ויש ביניהם מי שנכנס בעד השער והוא הולך בפרוזדורים. יש מהם מי שהגיע לטרקלין הבית והוא נוכח עם המלך במקום אחד והוא בית המלך. אבל עם שהוא בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו. אלא אחרי שאדם נוכח בבית המלך יש הכרח שישתדל השתדלות נוספת ואז יעמוד לפני המלך ויראה אותו מרחוק או מקרוב או ישמע את דיבורו של המלך או ידבר אליו".
היתכן שהירשל, בסיפור פשוט, לצד השתוקקותו לבלומה, מחפש גם את הטרנצנדנטי? את מה שמעבר, את מה שלא ניתן להשיג? הולך, מסתובב, מקיף, תוהה, אם יידלק אור, ואם זה החדר של "בלומה"?
גם בבוצ'אץ יש בית קברות – נזכרתי בשיר של יהודה עמיחי (מתוך: פתוח סגור פתוח)

אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים כי,
כמו אדם שמבקש לחזור למקום אהוב, ישאיר
בכונה, ספר, סל, משקפים, תצלום קטן
שיהיה לו תרוץ לחזור, כך המתים משאירים
את החיים ויחזרו.
פעם עמדתי בערפִלי סתָו רחוק
בבית קברות יהודי נטוש, אבל לא נטוש על ידי מתיו.
הגנן היה מומחה ליהודים הקבורים,
אף הוא אמר: הם מתאמנים לילה, לילה, לתחית המתים.
גם החיפוש אחרי קברו של הרב מבוצ'אץ, בעל "אשל אברהם", ששימש ברבנות במשך 50 שנה, היתה חוויה בלתי נשכחת הכרוכה בטיפוס. לא יכולנו כנראה להגיע אל האוהל של רב שמטבע הדברים מוכרח "ללכלך את הידיים", בגלל עיסוקו ביום יום, בלי ללכלך את הרגליים.
אינני מרבה לבקר בבתי הקברות, אני מעדיף לזכור את חייהם של אנשים ולא את מותם, אך אין להתכחש לעובדה שלעתים ביקור בקבר, כאשר מישהו כמו הרב בני יודע לספר את הסיפור שמאחורי האיש, מוסיף חיים לאדם, לפועלו ולתקופתו.
הביקור בטשורטקוב ובארמון האדמו"ר היתה הזדמנות, דרך סיפורי הרב בני , להבין את השושלת החסידית שנוסדה ע"י רבי ישראל מרוזין על כל אגפיה והשתשלשותיה, עד עצם היום הזה. המלכות הארצית כבבואה של מלכות שמים, המוזכרת בשירו של אצ"ג. האם בדרך המלכות יש ניסיון להתחבר לאלמנטים משיחיים, או גם להציג את הצדיק כמי שנותן תקווה לחסידיו ומרומם את רוחם? יש להניח שאנשים שונים זקוקים למודלים שונים של הזדהות, ולכן זכתה דרך זו גם לביקורת מצד חסידויות אחרות שאימצו דרך צנועה יותר של התנהלות.
הדילמה הזאת הזכירה לי גם היא שיר של עמיחי:
 תפילה בציבור: האם לבקש, תן לנו שלום,
ביללות ובצעקות שבר או לבקש בשקט רגוע
אבל אם נבקש בשקט, האל יחשוב
שאנו לא צריכים שלום ושקט.
אני מניח שאופן פנייתו של האדם אל מה שמעבר מבטא את עולמו הפנימי ואת ההקשר התרבותי בו הוא חי; איני יודע מהו המרכיב הדומיננטי המשפיע על אדם, על קבוצה של אנשים, על קהילה, אך השונות המוצגת כ"שיטה" כנראה מושפעת מהיבטים אישיותיים, חברתיים ותרבותיים. בדומה למוסיקה ולשירה, שגם הן פניה אל מה שמעבר, גם לתפילה או לכל סוג אחר של "עבודת ה'" יש מאפיינים שונים במקומות שונים ואצל אנשים שונים.
האם זיהינו את בית הכנסת העתיק שבז'ולקוב? מטבע הדברים, היו בינינו אנשים בעלי נטיה פואטית שהיו בטוחים שכן, לעומת אנשים המחפשים דיוק וביטחון, שלא היו בטוחים כלל שהבניין ההוא אכן היה בית כנסת. האם הזיהוי הוודאי חשוב? ובכלל? האם תמיד המקום מעורר את הזיכרון או שמא הסיפור?
שירת הברבור בלבוב, בשעות האחרונות של מסענו, הביאה אותנו להיפגש עם רחוב בו התנהלו חיים יהודיים; אפילו שלום עליכם שבילה רק זמן קצר בלבוב זכה להנצחה בדמות רחוב ודיוקן על הבית בו התגורר. הידיעה שבית החולים היה בית חולים יהודי לפני השואה ממחישה את גודל החורבן והרס של חיים. 
היה קשה לראות, מעבר לגדר, מצבות הרוסות; מדובר אמנם באבנים בלבד, אך בסופו של דבר, חילול קברים הוא סוג של אלימות המבטא זלזול וחוסר כבוד גם לאדם החי.
קשה לחשוב שגם אצלנו יש ביטויים דומים של השחתה, חילול וזלזול. היה ניתן לצפות שכאשר הכוח יהיה בידינו, לא נעשה לאחרים את מה שעשו לנו, אך אולי, בשלבים מוקדמים של שחרור, "האדנות משכיחה את הגֵרות".
מירושלים ללבוב, דרך הזיכרון היהודי והאנושי ובחזרה; מחשבות, זכרונות, תחושות, תובנות שעדיין יש צורך לעכל ולעבד ולחשוב לאן יקח אותי המסע הזה ולאן אני ארצה לקחת אותו.
תודה לאורית, לבני ולרוחמה ולכל החבורה שהיתה שותפה למסע הזה.  

פנחס לייזר,
איש ירושלים
יליד בלגיה
נצר ליוצאי גליציה, ששרדו את התופת.

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013


Has the Danger Passed?

Pinchas Leiser

Sometimes, when an individual or a society experiences a traumatic event, it serves as a kind of “immunization” against the recurrence of similar events in the future.  On the other hand, there are some situations in which a barrier is broken, making possible what had previously been unthinkable and increasing the possibility of a recurrence.

The RaMBaM (Hilkhot Teshuva 2:1) formulates the criterion for complete repentance in these words:

What is complete repentance?  It is when an opportunity arrives in which he (the repentant) can repeat his transgression, but he withholds and does not act [transgress] because of repentance, rather than because of fear or a failure of ability.” 

If so, it may happen that that the traumatic event can serve as a protective factor, if the society which endured the trauma underwent a process of repentance.

Certain questions must be asked:

Did the murder of Yitzhak Rabin, which was, without a doubt, an event which shocked the vast majority of the state’s population, set off a process of contemplation and moral introspection?

Who must perform moral self-inspection?

Anyone who is aware of the world around him, who sees the writing on the wall (both literally and figuratively), who listens to the warnings of the defense establishment, cannot ignore the feeling that that which was thought to be impossible a decade ago has become possible and even likely.  A language of protest no less violent than that of a decade ago and death-threats against public figures who take responsibility for decisions with which some people disagree underline the violent and intolerant atmosphere of public discourse in Israel.  To our dismay, it may be assumed that the calculation of the probability of an additional political assassination in Israel will produce discouraging results.

Who, then, must perform moral self-inspection?

The Gemara (Yoma 23a) tells of a Kohen who was murdered in the Temple out of “religious fervor” and competition over performance of the role of terumat hadeshen on the altar.  The Talmud states:

The Rabbis taught: There was an incident involving two priests who were similar to each other and who were running and ascending the ramp [of the altar].  One of them entered the space of four cubits around the other – he took a knife and stabbed him in the heart.   Rabbi Zadok stood on the steps of the hall and said:  Our brothers, the House of Israel, listen!  It says: If someone slain is found in the land…your elders and magistrates shall go out…(Devarim 21:1,2).  On whose behalf shall we bring the eglah arufa (broken-necked calf)?  For the city or for the Temple?
The whole assembled public began to cry.
The boy’s father came and saw that he was still in his death-throws.  He said: He is your atonement, my son is still convulsing, and the knife has not been made ritually impure.
This teaches us that they were more concerned with the ritual purity of objects than they were with blood shed.
Rabbi Zadok’s penetrating question, “On whose behalf shall we bring the eglah arufa (broken-necked calf)?  For the city or for the Temple?” may be viewed as very relevant to our day.  Does responsibility for the actions which occur outside of the beit midrash of those who frequent the beit midrash still impinge upon the beit midrash, requiring that the beit midrash inspect itself?  Or is it a matter of the “city,” meaning that the mood in the street influences the beit midrash?

It is interesting to note that the Gemara does not offer an unambiguous answer to Rabbi Zadok’s question.  It does not state that the Temple blames the city or vis-versa.  Rather, the entire public began to cry.

Apparently, at first, everyone was shocked by what had occurred within the Temple’s walls, and all feel guilty and responsible.

It could be that a similar thing is happening in Israeli society – or at least in most of Israeli society – if the tendency to blame others had not taken over (as the celebrated French philosopher, Jean-Paul Sartre said, “Hell is other people.”).  But, before the shiva had even been completed, each “camp” began demanding that the other engage in self-reckoning.

It could be that by not offering an answer the Gemara teaches us that there is no unambiguous answer to Rabbi Zadok’s question.  Perhaps every individual and group must inspect itself to see how it contributed to the event, and what they must do to keep it from recurring.

The Gemara may also be hinting at an aspect of the public state of mind that made the murder possible: its religious and moral order of priorities.

The father of the victim “saved” the knife from impurity by pulling it from his son’s body before his death , and the Gemara concludes that “the ritual purity of objects” was more important to them than bloodshed.

It is likely that that as a community comprised both of religious and secular members who hold varying political opinions, we must re-examine our religious and ethical priorities – is the avoidance of bloodshed really our prime concern?

If, God-forbid, another political assassination occurs, will we be able to honestly proclaim our hands did not shed this blood and our eyes did not see?

Pinchas Leiser, editor of Shabbat Shalom, is a psychologist