יום שישי, 11 באוקטובר 2013

גלי -צי -יה תשרי תשע"ד

מדרש מסע

 מי אני?   אדם יהודי, בן להורים ניצולי שואה יוצאי גליציה, שבנו את ביתם באנטוורפן אשר בבלגיה, שעלה ארצה בשנת 1971 וחי בה מאז  בשמחה ובאושר מתוך בחירה.
לכן, "מדרש מסע" זה מבטא את המפגש שלי עם העבר של הוריי ושל דורות שלמים שלא היכרתי, וגם, במובן רחב יותר, עם יצירה וחיים יהודים בחבל ארץ זה. במובן זה, גליציה היא עבורי טקסט אתו אני נפגש כקורא אינטראקטיבי; המפגש הוא הדדי.
הוריי (אבי נפטר לפני 40 שנה ואמי לפני 18 שנים) שהגיעו לבלגיה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, לא הביעו מעולם  כל רצון לבקר במקום בו נולדו (גליציה המערבית) והיו מעורים ומשולבים היטב בחיי הקהילה היהודית באנטוורפן, שבחלקה הגדול היתה מורכבת מיוצאי גליציה ופולין. במובן מסוים, תושביה היהודים של העיר בה נולדתי וגדלתי, , היוו מעין מובלעת מזרח-אירופית באירופה המערבית.
כבר במוצ"ש פ' בראשית, בנתב"ג, היה מפגש מסקרן עם קבוצה גדולה של חסידי וויז'ניץ שטסו איתנו לקייב בדרכם לקברו של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ב"יאהרצייט" שלו. מפגש זה עם דמויות עכשוויות המזכירות את העבר היהודי המזרח-אירופי בלבושם ובמנהגיהם, כאילו הזמן עמד מלכת (מלבד טלפונים ניידים כביטויים של מודרניות) חיבר אותי מחד גיסא  אל עולם שהיכרתי בילדותי ומאידך גיסא לדמויות עגנוניות ולמקומות אליהם נגיע במסע הגליצאי שלנו.
הטיסה בחברה אוקראינית עם דיילות ודיילים שאת שפתם איני מכיר הפגישה אותי עם חוויה של זרות; מה ידוע לי על כל אחת ואחד מצעירות וצעירים אלו? מה ידוע להם עליי ועל עולמי? מה היה חלקם של הוריהם וסביהם בשואה? הם מביאים לי עכשיו אוכל כשר (לא ממש גורמֶה) בהשגחת הבד"ץ ומתייחסים אליי בנימוס מאופק, אבל מה יש להם בראש?
נחיתת ביניים בקייב ומעבר מטרמינל אחד למשנהו מלווים בגישושים (לאן? איפה? האם נספיק להתפלל?) ומגיעים לשער הנכון זמן קצר לפני ההמראה ללבוב, אבל עומדים להתפלל (מתוך שמחה של מצוה? מתוך התרגשות? כביטוי של זהות?).
תפילה זו – "בלכתך בדרך" – המושכת אליה מטבע הדברים את היהודים שתפילה היא חלק מסדר היום השגרתי שלהם במקום זה, בשער (פתוח? סגור?) שיוביל אותנו למטוס ללבוב, מעניקה לטקסט המוכר והשגרתי צליל שונה; יש רעשי רקע המשתלטים בצורת הודעות לנוסעים. המילים אינן מובנות, אך כנראה מודיעים לנו שהטיסה למקום זה וזה תצא בשעה זו ועל נוסעים ללכת לשער זה וזה. בחיפזון יצאנו ממצרים ובחיפזון נאלצנו לסיים את תפילתנו, כי ה"גויים" דחקו בנו לעלות לטיסה ללבוב.
מגיעים ללבוב, מחכים למזוודות ("מזִמרת הארץ"), מוציאים את המעילים ויוצאים לקור האוקראיני . בחוץ עומד אדם המחזיק שלט עליו כתוב "Ruchama Albag". מסתבר שלאיש קוראים "נתן" והוא הקמב"ץ המקומי של מסענו בגליציה. אליו יצטרפו יורי (מדריך אוקראיני דובר עברית ) וגם סשה (ששירת בגבעתי) שיכניסו אותנו לרזי לבוב.
ובדומה לסוגיא הראשונה במסכת קידושין, נשאלה השאלה: "כסף מנא לן" (מניין יהיה לנו כסף?) לכן, התחנה הראשונה במסענו  היא עצירה  לצורך הצטיידות במטבע מקומי אצל חלפן. התור ארוך, הזמן קצר, צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה, ומול החלפן יש בית קפה שקורא לנו להיכנס. לי יש בעיה עם עמידה בתור – יתברר אמנם בהמשך שלעתים יש צורך להתגבר על בעיה זו לטובת סיפוק צרכים בסיסיים דחופים...- ולכן פתחתי את עיניי וגיליתי שבמרחק 5 מטרים מבית הקפה יש מכונה המכונה בנקומט ממנה אפשר להוציא כסף. ולאחר ש"כָּסַפנו" (מי בתור ומי במסלול עוקף תור), התיישבנו בבית הקפה, סעדנו את לבנו, מי בכריכים ביתיים ומי במטעמים מקומיים, וסיירנו ברחובות לבוב-למברג בהדרכתו המלומדת של סשה, בוגר חטיבת גבעתי. הדרך ארוכה היא ורבה. כולנו מלאי מרץ ועזוז, עוצרים בכמה פינות, מתבוננים בקצרה בכתובות באידיש על הקירות והולכים...וסשה מדבר ומסביר, מדבר ומסביר (חיֶבר'ה..., פה יש בית של יהודים); תיאטרון יהודי, ביתו של הרב משה לאו, סבו של הרב בני, רחוב היהודים, פסטיבל ליד המוזיאונים ומשם, דרך מסעדה בה מקפידים לאכול מצות במשך כל השנה, לבית הכנסת טורי זהב, חורבה, אך עם מקום בו עדיין ניתן להתפלל ואכן, התפללנו שם מנחה. זכרונות. סיפורים על מלחמות היהודים (חרם של הרב יעקב אורנשטיין) – אין חדש תחת השמש ומסתבר שממסד החושש מאבדן ההגמוניה מגיב בתקפנות לאיום על קיומו...האם המחלוקות בין רבנים למשכילים ובין רבנים לחסידים הן "לשם שמים" או שמא מדובר בפלגנות שבסופו של דבר תרמה את חלקה להרס ולחורבן?
מותשים אך מרוצים הגענו למלוננו, שם חיכה לנו נתן הקמב"ץ וגילינו שמזוודותינו הגיעו לחדרינו.
לאחר מנוחה קצרצרה, ניתנה לנו הזדמנות לראות את ה"פנים" שיש ל"שמות" ברשימת המשתתפים  והתפעלתי מהמגוון האנושי המרשים שאיפיין את חברי הקבוצה; חקלאים לצד משפטנים, רופאים ואנשי חינוך, אנשים  המחויבים למסורת ההלכתית המכונים "דתיים", לצד יהודיות ויהודים הדוגלים בהכרעה אישית בענייני מסורת, המכונים "חילונים".
לאגף אוכלי הכשר הגיע יהודי שלא ראיתי מעולם, אבל היה לי ברור שאני מכיר אותו היטב ומזמן; הוא יצא מציור של שאגאל במיוחד כדי להגיש לנו ארוחת ערב כשרה, הרי היהודים של שאגאל, של עגנון ושל שלום עליכם חיים לנצח, אז למה שלא יבואו לבקר אותנו ולהגיש לנו בורשט?
בדרך לברודי, עצירה במקום קסום:  ביאלה קמין , העיירה בה נולד אורי צבי גרינברג, משורר אדיר שלא היכרתי; יש להניח שמשפטים כמו  "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר" הרתיעו אותי ממפגש משמעותי אתו, כי אני מאמין שהליכה בדרכו של בר כוכבא ממיטה עלינו אסון, כאז כן היום. המפגש במקום קסום, בשמש קסומה באמצעות אורית הקסומה, פתחה עבורי אשנב אל השירה והנפש של אדם מיוסר, פוסט-טראומטי, נבגד, המנסה להכיל את שלושת אבותיו הרוחניים המיתיים – "נעלי לכה בלי סוליות בשלג..." – מלכות בעולם של ארעיות כאשר האבא "בשר ודם" רקד כשהכאיבו לו. הפרידה מקשר סימביוטי-ארוטי מאמו כואבת מאד גם היא ועל הכאב הזה קשה להתגבר. ואולי, בדומה לרבי מאיר, חשוב ללמוד להתעלם מהקליפה הקשה של "אחר", כדי להעריך ולטעום את הרימון- אמנם הוא אינו מתוק, אך הוא אמיתי ונוגע. במובן מסוים, אצ"ג היה "אחר".
האם ברודי קרובה לאמריקה, כדברי מוטל בן פייסי החזן, ומהי אותה אמריקה? זכור לי שבאחד הביקורים שלי בניו יורק, הפלגתי לפסל החירות ועצרנו באי ההגירה (Ellis Island) וגיליתי שם פוסטר, בו היה כתוב: באתי לאמריקה כי אמרו לי שהרחובות מרוצפים זהב. וכשהגעתי, גיליתי שלושה דברים:
א.      הרחובות אינם מרוצפים זהב
ב.      הרחובות אינם מרוצפים בכלל
ג.       מצפים ממני שארצף אותם
אבל, איך אפשר לקחת מאנשים את החלום?
או שמא היא ירושלים של הקיר"ה? כאשר בתקופתו, כמעט ולא גרו יהודים בירושלים והיא בכלל היתה תחת שלטון זר.
ברודי שלי, - שלנו מכילה ב-30.9.13 קבוצה של כ-40 יהודים ישראלים המגלים את הסיפור  דרך ר' יודל, מוטל בן פייסי, בית הכנסת המבוצר העתיק והקלויז, שניסינו לזהות, וכל זה לצד גינה גדולה בה קבוצה של ילדים שיחקו והתעניינו בקבוצה מוזרה ולא מוכרת שבחרה את גינתם כמקום לארוחת צהריים. היא גם בית קברות גדול המזכירה את חורבן החיים היהודיים במקום.
לופטין? מי שמע עליה? נזכרתי שהכרתי פעם אדם ששם משפחתו היה לופטין ויש להניח שבעבר הרחוק, משפחתו היתה מעיירה זו. העיירה הזויה ותושביה המעטים שהסתובבו ברחובות התפלאו לראות קבוצה הזויה המחפשת משהו, ודימיתי לעצמי קבוצה של סינים המבקרים בנס ציונה או בירוחם ונראים כמחפשים משהו. המטמון שחיפשנו במקומות כגון אלו תמיד היה שריד של חיים יהודיים במקום וניסיון לדלות מתושבי המקום מידע כלשהו על בית כנסת, בית של רב, משהו. נשארה כמובן הידיעה שסופר עברי בשם אשר ברש, חשוב בזמנו, אבל נשכח יחסית גם הוא, נולד שם לפני שעבר ללבוב ולפני שעלה ארצה. מה יתרון לאדם בכל עמלו?
דרוהוביץ, עירם של ברונו שולץ, מאוריציו גוטליב, וליליין. ריחות הקינמון אמנם כבר לא מורגשים באמת, אבל בחנות ספרים מרשימה, כששומעים את הסיפור וכשהולכים לבית בו התגורר ברונו שולץ, אפשר שריחות העבר עולים מחדש. זכה ברונו שולץ בכך שסופרים ישראלים עכשוויים החיו אותו ביצירותיהם; חכמים דרשו את מילות שיר השירים "דובב שפתי ישנים": כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִין דְּבָר הֲלָכָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו רוֹחֲשׁוֹת בַּקֶבֶר. שֶׁנֶּאֱמַר, (שיר השירים ז) "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים כְּכוֹמֵר שֶׁל עֲנָבִים" מַה כוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים זֶה, כֵּיוָן שֶׁמַנִיחַ אָדָם אֶצְבָּעוֹ עָלָיו מִיָד דּוֹבֵב. אַף שִׂפְתוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִיקִים, כֵּיוָן שֶׁאוֹמְרִין דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיהֶן שִׂפְתּוֹתֵיהֶן מְרַחֲשׁוֹת עִמָהֶן בַּקֶּבֶר. סופרים ויוצרים אינם מתים, כאשר  יצירתם  מהווה השראה למי שחי אחריהם. הנאצים יכלו לרצוח את ברונו שולץ ורבים אחרים, אך לא את הרוח.
בוליחוב: חוויה מורכבת; בית כנסת חרב, שאולי ישופץ ע"י יוצאי בוליחוב, במקום זה התפתח ויכוח סביב דניאל מנדלסון, שבספרו האבודים, המהווה נר זיכרון לשישה מבני משפחתו שנספו בשואה מנציח את העיירה הזאת; האם בחירתו של אדם יהודי למשפחה שניצלה בשואה לחיות בארה"ב מתוך בחירה, לבקר את מדינת ישראל היא לגיטימית? הם יש רק דרך אחת לגיטימית להתמודד עם הזיכרון הטראומטי?
לנוכח חורבת בית הכנסת, התייחס הרב בני לאו, באמצעות סיפור תלמודי ממסכת ברכות למתח הקיים בין "החורבה" לבין "הדרך"; מהו המקום בו ניתן להתפלל? מהו הקול שנשמע בחורבה? האם יש סכנה של שקיעה בחורבה? נזכרתי במדרש על נח שראה עולם בנוי, חרב ובנוי וחשבתי שאנשים מדור הורינו ששרדו את השואה חוו חוויה דומה ואולי עדיין קשה לעכל ולעבד את ההיסטוריה המורכבת שאת שרידי העולם הבנוי ואת חורבנו ראינו בכל מקום בימים אלו.
איבנו פרנקובסק (לשעבר סטאניסלבוב): חוויה סוריאליסטית של ממש – מלון מפואר, עם חדר אוכל ענק פותח את שעריו. בעת הארוחה, מוסיקה וריקודים. בתום הארוחה, "הפתעה": שלוש נשים אוקראיניות באו לשיר לנו שירי עם, כולל שירים ידועים שתורגמו לעברית, בליווי כלי נגינה אוקראיניים טיפוסיים. חשבתי באותה עת שעם שובי ארצה, בהזדמנות הראשונה, אלך לקברו של אבי בירושלים  ואספר לו על כל המסע הזה, ובעיקר על כך שנשים מגליציה באו לשיר ולנגן  לקבוצה של יהודים ממדינת ישראל. האם יש לשר ההיסטוריה חוש הומור?
מרשים לראות את בית הכנסת הגדול באיבנו-פרנקובסק; יש בו ספריה גדולה, בעיקר של ספרים ישנים ונראה שיש בו קהילה קטנה פעילה, בזכותה גם זכינו לאוכל כשר. אך האם יש מקום לחיים יהודיים במקום כזה? האין משהו עצוב בניסיון להתעקש על החייאת מקום כזה? ומאידך גיסא, האם נכון להפקיר את מי שנשאר שם?
ללא ספק, ניתן לראות בבוצ'אץ את גולת הכותרת של המסע; שם עגנון נוכח והוא בוודאי צדק, כאשר כתב שהעיר נבנתה ע"פ מה שתיאר בספריו. ללכת, בהדרכתה המופלאה של רוחמה, בעקבות הירשל לכיוון הבית של בלומה, לעקוב אחרי המסלול המדויק המתואר בסיפור פשוט וב"אורח נטה ללון", להגיע לבית, כלומר לנסות לזהותו, עם המדרגות שלידו, אחרי שעברנו את הגימנסיה ואף נכנסנו אליה, מאפשר להרגיש כמו הירשל בחיפוש אחרי בלומה, חיפוש אין סופי, ואולי חיפוש אחרי האין סוף.
  כשאני קורא את התיאור הזה, איני יכול להימנע מלחשוב, מחד גיסא על שיר השירים (ביקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו) וגם ההקפה וההצצה, הזכירו לי את משל הארמון המובא ע"י הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, פרק נא):
"אומַר אפוא: המלך בארמונו. בין כל האנשים הכפופים למרותו יש אנשים בעיר ויש מחוץ לעיר. בין אלה שבעיר יש מי שפונה עורף לבית המלך ופניו פונים אל דרך אחרת, ויש מהם מי שמתכוון אל בית המלך, פונה אליו, ומבקש להיכנס אל ביתו ולהתייצב בפניו, אלא שעד עתה לא ראה מעולם את חומות הבית. יש בין המתכוונים אל בית המלך מי שהגיע אל הבית ומסובב אותו כדי לחפשׂ את השער שלו. ויש ביניהם מי שנכנס בעד השער והוא הולך בפרוזדורים. יש מהם מי שהגיע לטרקלין הבית והוא נוכח עם המלך במקום אחד והוא בית המלך. אבל עם שהוא בתוך הבית אין הוא רואה את המלך או מדבר אליו. אלא אחרי שאדם נוכח בבית המלך יש הכרח שישתדל השתדלות נוספת ואז יעמוד לפני המלך ויראה אותו מרחוק או מקרוב או ישמע את דיבורו של המלך או ידבר אליו".
היתכן שהירשל, בסיפור פשוט, לצד השתוקקותו לבלומה, מחפש גם את הטרנצנדנטי? את מה שמעבר, את מה שלא ניתן להשיג? הולך, מסתובב, מקיף, תוהה, אם יידלק אור, ואם זה החדר של "בלומה"?
גם בבוצ'אץ יש בית קברות – נזכרתי בשיר של יהודה עמיחי (מתוך: פתוח סגור פתוח)

אני מאמין באמונה שלמה בתחית המתים כי,
כמו אדם שמבקש לחזור למקום אהוב, ישאיר
בכונה, ספר, סל, משקפים, תצלום קטן
שיהיה לו תרוץ לחזור, כך המתים משאירים
את החיים ויחזרו.
פעם עמדתי בערפִלי סתָו רחוק
בבית קברות יהודי נטוש, אבל לא נטוש על ידי מתיו.
הגנן היה מומחה ליהודים הקבורים,
אף הוא אמר: הם מתאמנים לילה, לילה, לתחית המתים.
גם החיפוש אחרי קברו של הרב מבוצ'אץ, בעל "אשל אברהם", ששימש ברבנות במשך 50 שנה, היתה חוויה בלתי נשכחת הכרוכה בטיפוס. לא יכולנו כנראה להגיע אל האוהל של רב שמטבע הדברים מוכרח "ללכלך את הידיים", בגלל עיסוקו ביום יום, בלי ללכלך את הרגליים.
אינני מרבה לבקר בבתי הקברות, אני מעדיף לזכור את חייהם של אנשים ולא את מותם, אך אין להתכחש לעובדה שלעתים ביקור בקבר, כאשר מישהו כמו הרב בני יודע לספר את הסיפור שמאחורי האיש, מוסיף חיים לאדם, לפועלו ולתקופתו.
הביקור בטשורטקוב ובארמון האדמו"ר היתה הזדמנות, דרך סיפורי הרב בני , להבין את השושלת החסידית שנוסדה ע"י רבי ישראל מרוזין על כל אגפיה והשתשלשותיה, עד עצם היום הזה. המלכות הארצית כבבואה של מלכות שמים, המוזכרת בשירו של אצ"ג. האם בדרך המלכות יש ניסיון להתחבר לאלמנטים משיחיים, או גם להציג את הצדיק כמי שנותן תקווה לחסידיו ומרומם את רוחם? יש להניח שאנשים שונים זקוקים למודלים שונים של הזדהות, ולכן זכתה דרך זו גם לביקורת מצד חסידויות אחרות שאימצו דרך צנועה יותר של התנהלות.
הדילמה הזאת הזכירה לי גם היא שיר של עמיחי:
 תפילה בציבור: האם לבקש, תן לנו שלום,
ביללות ובצעקות שבר או לבקש בשקט רגוע
אבל אם נבקש בשקט, האל יחשוב
שאנו לא צריכים שלום ושקט.
אני מניח שאופן פנייתו של האדם אל מה שמעבר מבטא את עולמו הפנימי ואת ההקשר התרבותי בו הוא חי; איני יודע מהו המרכיב הדומיננטי המשפיע על אדם, על קבוצה של אנשים, על קהילה, אך השונות המוצגת כ"שיטה" כנראה מושפעת מהיבטים אישיותיים, חברתיים ותרבותיים. בדומה למוסיקה ולשירה, שגם הן פניה אל מה שמעבר, גם לתפילה או לכל סוג אחר של "עבודת ה'" יש מאפיינים שונים במקומות שונים ואצל אנשים שונים.
האם זיהינו את בית הכנסת העתיק שבז'ולקוב? מטבע הדברים, היו בינינו אנשים בעלי נטיה פואטית שהיו בטוחים שכן, לעומת אנשים המחפשים דיוק וביטחון, שלא היו בטוחים כלל שהבניין ההוא אכן היה בית כנסת. האם הזיהוי הוודאי חשוב? ובכלל? האם תמיד המקום מעורר את הזיכרון או שמא הסיפור?
שירת הברבור בלבוב, בשעות האחרונות של מסענו, הביאה אותנו להיפגש עם רחוב בו התנהלו חיים יהודיים; אפילו שלום עליכם שבילה רק זמן קצר בלבוב זכה להנצחה בדמות רחוב ודיוקן על הבית בו התגורר. הידיעה שבית החולים היה בית חולים יהודי לפני השואה ממחישה את גודל החורבן והרס של חיים. 
היה קשה לראות, מעבר לגדר, מצבות הרוסות; מדובר אמנם באבנים בלבד, אך בסופו של דבר, חילול קברים הוא סוג של אלימות המבטא זלזול וחוסר כבוד גם לאדם החי.
קשה לחשוב שגם אצלנו יש ביטויים דומים של השחתה, חילול וזלזול. היה ניתן לצפות שכאשר הכוח יהיה בידינו, לא נעשה לאחרים את מה שעשו לנו, אך אולי, בשלבים מוקדמים של שחרור, "האדנות משכיחה את הגֵרות".
מירושלים ללבוב, דרך הזיכרון היהודי והאנושי ובחזרה; מחשבות, זכרונות, תחושות, תובנות שעדיין יש צורך לעכל ולעבד ולחשוב לאן יקח אותי המסע הזה ולאן אני ארצה לקחת אותו.
תודה לאורית, לבני ולרוחמה ולכל החבורה שהיתה שותפה למסע הזה.  

  
פנחס לייזר,
איש ירושלים
יליד בלגיה
נצר ליוצאי גליציה, ששרדו את התופת.



אין תגובות: