יום שישי, 20 באפריל 2018

על אמת קשובה The Challenge of Independence

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
 הקשבתי כרגע לנאומה המרשים והמרגש של מרים פרץ, כלת פרס ישראל, שבדומה לאהרון, שיכלה את שני בניה,  וחשבתי על הפסוק הראשון  של פרשת אחרי מות, שנקרא מחר. הדבר המרשים בדבריה של מרים פרץ היה הדגש על החיים, על האהבה, ועל הצורך בשיח מכבד בין אנשים החלוקים בדעותיהם.
פרשנים רבים דנים בסיבת מותם של בני אהרון, ואולי לעולם לא נבין באמת למה מתו דווקא ברגע של התעלות ושמחה גדולה, אך אולי ניתן ללמוד משהו מהמילים בה פותחת הפרשה: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרֹֹן, בקרבתם לפני ה' וימותו".
האם, כפי שכותב בין היתר הרש"ר הירש ש"קרבתם לפני ה'" היא גרמה למותם?
ואולי ניתן להבין את הקירבה היתרה כדבקות קיצונית באמת מוחלטת, שאינה מותירה מקום לאמת אחרת, למעין מונופוליזציה קנאית של האמת. ומונופוליזציה כזאת אינה מאפשרת חיים?
שבת של שלום, של מורכבות, של הקשבה לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
ונטעתים על אדמתם (עמוס ט - מתוך ההפטרה לפרשת קדושים) 

https://www.youtube.com/watch?v=QuugKFS_plo

Dear Family and Friends
Yesterday we  celebratied 70 years of Independence. Is this the State we dreamt about? Are we evaluate its importance in the historical continuum of the Jewish People or of mankind?
I guess we aren't able to answer all these questions positively and the path of liberation may be longer ; even the Exodus lasted 40 years until the Jewish People reached the "Promised Land".
All this doesn't change the fact that we can rejoice what has been achieved already: the freedom to assume responsibility over our lives. This liberty is a blessing, but also a challenge. Let us hope (and pray) to be strong enough to assume that challenge.
 Shabbat Shalom and Chag Sameach to all,
Pinchas, Tzippie and Family. 

ונטעתים על אדמתם (עמוס ט - מתוך ההפטרה לפרשת קדושים) 

https://www.youtube.com/watch?v=QuugKFS_plo

 

-- 

יום שלישי, 17 באפריל 2018

הרהורים ליום העצמאות ה-70


החלום, המציאות  -המאכזבת לעתים – והתקווה.

בספרות חז"ל קיימות שתי גרסאות לסיפור חוני. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי (תענית כג, ע"א בתרגום הרב שטיינזלץ).
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה {תהלים קכ"ו} "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים", אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו: העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותיי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדיי.ישב, אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל את בני הבית:האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".
הגרסא השניה נמצאת בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):
"א"ר יודן גיריא: חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל . סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים. עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף: מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו: (תהלים קכו) "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"
הסיפור בגירסה הבבלית מתאר דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם שהשתנה. חוני מפקפק באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו מאמין בה, ולכן אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין בחלום.
חוני ה"ירושלמי", לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון: כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.
לפני שמונים שנה ומעלה, זוכרים המעטים החיים עדיין בקרבינו   עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל. בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד ברור לאנשים אלה איפה החלום ואיפה המציאות, ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. יחד עם זאת, כאשר הוקמה המדינה לפני שבעים שנה, חשו לא מעטים מדור הניצולים כמו משורר תהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"   
ומה עכשיו, שבעים שנה אחרי הגשמת חלומם של רבים, וקיומה של מדינה יהודית ריבונית?
האם 'לנער הזה פיללנו'?
כאשר שאלו  את פרופ' ליבוביץ' בזמנו  אם הוא מאוכזב מהמדינה, הוא ענה שאינו מאוכזב ממנה כלל, על אף שהוא שולל את דמותה שלילה נמרצת, וזאת משום שמתחילה לא תלה בה שום תקווה אחרת, מלבד התקווה שנתמלאה:  החזרת העצמאות המדינית-ממלכתית לעם היהודי. משמעותה של המדינה לגבי העם כמשמעותה של הבריאות לגבי הפרט: יש להשיגן ולשמור עליהן, אך המאבק ל"ערכים" – ועל אחת כמה וכמה ל"קדושה" – הוא מעבר להן ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ", עמ' 378)
האם עלינו, כציונים דתיים, להסתפק בציפייה מינימליסטית זו? האם התגשמותה של ציפייה זו יכולה להיות מקור לשמחה, על אף העננים הרבים  המעיבים על  הישגיה של המדינה בתחומים שונים?
אמנם, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אך דומני שדברי ליבוביץ הנשמעים ציניים ופסימיים למדי, מבטאים אמת יהודית עמוקה. במשנה ברכות (פרק ט, משנה ה') נאמר: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' והגמרא (בבלי ס, ע"ב) מקשה: הרי  הברכות אינן זהות?! על הטוב, חייבים לברך "הטוב והמטיב" ועל הרעה "ברוך דיין אמת"?! תשובתו התמוהה של רבא לקושיא זו היא:
'לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה'. ולכאורה, 'תירוצו' של רבא מוסיף קושי גדול יותר; האם ניתן לצפות שהאדם יברך "בשמחה" על הרעה?!
דומני שרש"י עוזר לנו להבין את משמעותה של השמחה הנדרשת במצבים אלו. הוא מפרש את דברי רבא בשתי מילים: "בלבב שלם". יש להניח שרש"י ידע עברית על בוריה ויכול היה לכתוב "בלב שלם", אך הוא בחר לכתוב "בלבב שלם". דומני שהוא מחזיר אותנו לדרשה המובאת במשנה 'בכל לבבך - בשני יצריך' . האדם הנדרש לברך על הרעה נמצא בקונפליקט; מחד גיסא, הוא אינו יכול להתכחש לרגשותיו האמיתיים ואף לא נדרש לעשות זאת, אך מאידך גיסא, עליו 'לכרוע ברך' לפני רצון האל ו"לברך". לכן, ברכה זו  מכילה את המורכבות הנדרשת.
ואולי, השמחה על קיומה של מדינה עצמאית, היא שמחה מורכבת: השאלות לגיטימיות וקשות; אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה אינו מובטח, אך אין זה צריך למנוע מאתנו לברך ולהודות 'בלבב שלם'   על המתנה שניתנה לנו לפני 70 שנה, ולשמוח  על ההישגים החשובים, על התארגנויות לא מעטות בחברה האזרחית התומכות בקשר בין בני אדם ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום, על היחס החומל, האנושי והיהודי לזר,   ולקוות שהאפשרויות הטמונות בקיום המדינה, שנוסחו בין היתר במגילת העצמאות  יוכלו להתממש; גם אחרי 70 שנה, אפשר ואולי רצוי להמשיך לחלום שהזרעים יצמחו ושילדינו ונכדינו והדורות הבאים יזכו לחיות במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, החיה בשלום עם שכניה, והנאמנה לערכי הצדק, השלום והחמלה שנוסחו על ידי נביאי ישראל ואומצו במגילת העצמאות.
ובלשונו של טשרניחובסקי: אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.  
חג עצמאות שמח.

יום שישי, 13 באפריל 2018

על בדידות המצורע

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים, 
בפרשות שנקרא מחר (תזריע ומצורע) יש התייחסות מפורטת לאדם שחלה ב"צרעת". הדבר הקשה ביותר עבור אותו אדם הוא הבידוד "בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו". בעולמנו, עדיין קיימת נטיה לבודד אנשים מסוימים  ולהרחיק אותם מהחברה, כי הם "שונים" והמילה "מצורע" מתייחסת היום לאו דווקא לאדם החולה בצרעת, אלא גם לאדם שמסיבה זו אחרת נודה, הורחק מהחברה. מטבע הדברים, ההרחקה הזאת יוצרת סטיגמה. לכן, קשה להזדהות היום עם דינים אלו שבדומה לדינים רבים אחרים של טומאה וטהרה אינם נהוגים היום.
ואולי חז"ל הבינו שיש כאן קושי ולכן ראו בנגע הזה תגובה אלהית ל"לשון הרע"; האדם שפוגע במרקם החברתי יורחק מהחברה ויחוש את הבדידות. האם הסתה היא אחד הביטויים העכשוויים והחמוריםפ ביותר  של "לשון הרע"?
שבת שלום וחודש טוב לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

הליכה לקיסריה (אלי, אלי)
https://www.youtube.com/watch?v=l-5HJYMzafo

  
Dear Family and Friends,

Tomorrow we'll read about various forms of impurity. According to Rambam (Maimonides), the concept of impurity is related to the necessity of keeping people away as much as possible from the Sanctuary, since Holiness requires Distance.
 Maybe this teaches us that Holiness cannot be easily accessible; otherwise it could be taken for granted. A certain degree of "romanticism" is needed; there has to be something  left to dream about.
Shabbat Shalom  and  Hodesh Tov  to all.
 Pinchas, Tzippie  and Family

הליכה לקיסריה (אלי, אלי)
https://www.youtube.com/watch?v=l-5HJYMzafo