יום חמישי, 18 ביולי 2019

המקרא והאומץ לפרש - Tzelofchad and his daughters

חברות וחברים יקרים,
קשה לי, כאדם יהודי מאמין ושומר מצוות החי במאה ה-21 , לקרוא את סיפור פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן. כמו-כן, כשאני קורא בשמואל א' ותחילת שמואל ב' וגם בהמשך את הסיפורים  רוויי האלימות וההרג, אני שואל את עצמי לעתים למה עליי לראות בדויד המלך דמות להערצה. ברור שהיה לא פחות הרג ואלימות במאה ה-20 ועדיין יש ניסיון לפתור  סכסוכים בכוח הזרוע, אך דומני שלפחות מבחינה ערכית והצהרתית,  האנושות בחלקה הבינה שאין זו הדרך הנכונה ושיש מחיר כבד לשימוש בכוח.
מזלינו כיהודים הנאמנים למסורת היא שהתנ"ך הוא אמנם הספר "הקדוש" הבסיסי של תרבותנו ואמונתנו, אך חכמי המשנה והתלמוד לימדו אותנו שכדי שהוא יהיה רלוונטי, עלינו לפרש ולדרוש אותו. וכך היה להם חשוב לפרש את מעשה הקנאות של פינחס כדבר חריג, שניתן להבין אותו ולהצדיקו בדיעבד רק בנסיבות המדויקות בהן הוא התרחש, ולא לראות בו בשום אופן מודל לחיקוי. לא חסרות דוגמאות לגישתם האמיצה והמהפככנית  של חז"ל. האם גם היום יש אומץ פרשני כזה?
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

דממה דקה - אהוד בנאי (בהשראת ההפטרה במלכים א, יט) 

English different from Hebrew

Dear Family and Friends,
Tomorrow we'll read an interesting story about the 5 daughters of Tzelofchad, who were audacious enough to claim the right of inheritance. G-d was on their side, although there was no precedent of women inheriting land. Even more interesting is the fact that Tzelofchad  died "because of his sins". Maybe this teaches us that innocent children (male or female) shouldn't be punished because of their father's misdeeds.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

יום שישי, 12 ביולי 2019

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
הפרשה שנקרא מחר מתחילה במילים "וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמֹרי". לעומת זאת, פרשת יתרו מתחילה במילים "וישמע יתרו, כֹהן מדין, חֹֹתן משה, את כל אשר עשה אלהים משה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"
בלק, מלך מואב, לעומת יתרו, כוהן מדין; שניהם מנהיגים בני  עם אחר מתבוננים על עם ישראל, שזה עתה יצא ממצרים. האחד "רואה"; השני "שומע".
האם נלמד מזה בראייתו של בלק (ושל כולנו) יש מימד השלכתי; ה"ראייה" שלנו מושפעת מתפיסת עולם, מחששות ופחדים, לעתים מדעות קדומות, והעין איננה "עין טובה" לפעמים. ולכן, בלעם שנתבקש על ידי בלק "לקלל" את ישראל חיפש את הזווית המתאימה, כדי "לראות" את הפגיעות של בני ישראל.
לעומת זאת, יתרו "שמע". הוא היה מסוגל "להקשיב" באופן פתוח, והבין שיש כאן פרוייקט של שחרור, של הצלה. הוא גם פתח את ביתו לפני משה, הזר, הפליט,  כאשר נאלץ לברוח ממצרים והסכים לתת לו את ,צפורה בתו לאישה. 
שמיעה והקשבה ללא דעות קדומות מאפשרות אמפתיה , חיבור והפרייה הדדית; ראייה עלולה להיות מושפעת מפחדינו ומדעות קדומות.
שבת של הקשבה מכילה לכולנו
פנחס, ציפי ובני משפחתם 
http://pinchaspeace.blogspot.com

והצנע לכת - אוריה ברטל
English different from Hebrew

Dear Family and Friends,
The "Hero" of the Torah Section we'll read tomorrow is Bil'aam. Is he a prophet? a magician? 
Our Sages believe that his prophetic attributes were similar to Moshe, the Highest Prophet in Jewish Tradition.
Does that teach us that a person can have many qualities and also be in a high position and nevertheless, not be committed  to moral standards?
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com
והצנע לכת - אוריה ברטל



יום חמישי, 4 ביולי 2019

ונשלצה פרים שפתינו The Promised Land requires Maturity

לבני משפחתנו , חברותינו וחברינו היקרים,
פרשת חוקת שנקרא בשבת הקרובה פותחת בטקס תמוה; תיאור היטהרות מ"טומאת מת" על ידי פרה אדומה. יש אולי יהודים המתגעגעים לקיומו של טקס זה ושואפים ל"חדש ימינו כקדם". מבחינתי, עבודת ה' עברה התמרה (טרספורמציה) אחרי חורבן המקדש והיא מתקיימת בבית המדרש. במובן הזה, דרשו חכמים את הפסוק בהושע "ונשלמה פרםי שפתינו" וראו בתפילה (עבודה שבלב) תחליף לעבודת הקרבנות.
דומני שניתן גם להחיל "דרשה" זו על  הפרה האדומה. אם פעם, בעידן של פולחן קונקרטי, שאיפיין את כל הדתות (ע"ע דברי הרמב"ם במורה נבוכים), היה צריך לשחוט פרה אדומה ולהשתמש באפרה כדי להיטהר מ"טומאת מת", נראה לי שיש לייחס בימינו משמעות נוספת לטומאת מת ממנה עלינו להיטהר; עלינו לטהר את השיח (שפתינו)  ולהמיר דיבור של מוות, אלימות ושנאה בשפה של חיים, חמלה, צדק ואהבה. דומני שיש חשיבות להמרה זו בכלל, ובעיקר לאור אירועי השבוע האחרון.
שבת של הקשבה ושלום וחודש טוב לכולנו
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
English not identical to Hebrew


 
Dear Family and Friends,
Before entering the Promised Land, the three great Leaders of the Desert; Miriam, Aharon and Moshe, who believed in Redemption and Liberation in the most difficult times will die. About the death of two of them (Miriam and Aharon) we'll read tomorrow. Each of them had a specific symbolic role in the process of liberation, but all three of them also reflect the long journey of the Desert, where the people of Israel wasn't able to assume the responsibility of freedom and therefore was entirely dependent on Heavenly protection, Food and Water.
Entering the Promised Land may require maturity, more individual and collective responsibility, without relying on charismatic leadership.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family

יום שישי, 28 ביוני 2019

קורח רוצה להחליף את השלטון - Who is Korach?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
חז"ל (מסכת אבות) מגדירים את המחלוקת של קורח ועדתו, הערעור על מנהיגותו של משה ועל בכירותו של אהרון, כ"מחלוקת שלא לשם שמים" , ואכן, בלי  להיכנס כרגע לכל ההשתלשלות , מטרת קבוצת המורדים  (האופוזיציה...) היתה רק אחת: להחליף את השלטון, כי "גם לנו מגיע, לא פחות מלכם". לא היה כאן  שום "מסר" שונה. ישעיהו ליבוביץ הזכור לטוב (איפה יש היום קולות אמיצים וצלולים כאלה?) מציע אמנם לראות באמירה "כל העדה כולם קדושים",  אידיאולוגיה  מהותנית, המנוגדת ל"והייתם קדושים", המגדירה את הקדושה כשאיפה מתמדת, ולא כמצב נתון מראש, המגדיר קבוצה אתנית מסוימת, אך יתכן שניתן גם לראות בטקסט הזה מעין רטוריקה  דמגוגית ופופוליסטית, שמטרתה לאסוף אוהדים. האם ניתן לצפות ולקוות  שלפחות חלק ממערכת הבחירות הקרובה תתנהל לא על "נגד מי, כי גם אני רוצה ואני יותר טוב", אלא "על מה אני מציע לשנות, ואיך אני מתכוון לעשות את זה"? לו יהי.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

ולכבוד שבת: לכה דודי  (הלב והמעין)

ועוד, בהחרחבה על "מחלוקת"

Dear Family and Friends,
Korach and his followers are claiming that Moshe and Aharon's leadership isn't justified. Our Sages define their dispute as "Makhloket o leShem Shamayim" - a Dispute not for tehSake of Heaven". Indeed, they actually don't suggest any different ideology, they only say: It's not fair, we deserve the leadership not less than you  - Leibowitz suggests a different reading, as if they believe in intrinsic Sanctity, but I believe that they say "We are all Holy" as a demagogic text to attract followers - Are we entitled to hope that some of the next coming elections will not deal only with : "Don't vote for him/her, I am better" but rather: "This is what I suggest and that's how I will try to realize it"?
Shabbat Shalom to All,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com

(ולכבוד שבת: לכה דודי  (הלב והמעין

More, on dispute (in Hebrew only, sorry)

בשבח המחלוקת

בשבח המחלוקת, בגנות ה"אחידות".

פנחס לייזר

המשנה במסכת אבות (ה, יז) מבחינה בין שני סוגי מחלוקת : "לשם שמים ושאינה לשם שמים", וכך לשון המשנה:
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים?  זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו"
למרות שמשנה זו ידועה (בקהילה  בה גדלתי,  הרב היה אומר: כל ילד מכיר את המשנה הזאת; איני יודע אם הדבר מדויק בימינו...) , יש צורך להבהיר בה כמה דברים.
מהי מחלוקת לשם שמים?  מהם הקריטריונים לכך?האם תמיד ניתן להבחין בין שתי הקטגוריות?
האם הדוגמאות המובאות מייצגות כאן קטגוריות ברורות מאובחנות. ואיך להבין את הקביעה "סופה להתקיים"?
אם נפנה לפרשני המשנה, נראה שהפרשן הקלאסי, רבי עובדיה מברטינורו (המוכר כ"ברטנורא") מתייחס בעיקר לתוצאה, אך אולי מבליע גם משהו שמתייחס להבחנה בין הקטגוריות, וזו לשונו:
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם . כְּלוֹמַר: שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי: פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ.
כלומר: בפירושו הראשון, הקיום מתייחס לגורלם של בעלי המחלוקת; לפי הבנה זו, שני בעלי המחלוקת (הלל ושמאי) ממשיכים להתקיים ולדבוק בעמדתם, כאשר הם משוכנעים בצדקתה.
נמצא עדות לכך בכמה מקורות בספרות חז"ל:
למשל (בבלי עירובין יג, ע"ב):
 "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל"
 במקור הזה, יש אמנם צורך להכריע "להלכה", אך הכרעה זו אינה מבטלת את העמדה השניה
בשלוש משניות בפרק הראשון של מסכת עדויות,  מגלים לנו חכמים  את סיבת אזכורם של דעות שלא התקבלו להלכה, וכאן התמונה מורכבת יותר:
ד. וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה? לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם.
ה. וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין? שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן.
ו. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה? שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם 'כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל', יֵאָמֵר לוֹ:  כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ.

לכאורה, משתמע מהשימוש במילה "לבטלה" שחכמים מניחים שמטרת המשנה היא ללמדנו "הלכה למעשה", ולכן אין צורך ל"לבלבל" אותנו עם דעות שלא נפסקו להלכה, עם מחלוקות.
אך, המשניות דוחות הנחה זו ומלמדות אותנו שיש ערך מוסף לאזכור המחלוקות.
ממשנה ד משתמע שמטרת אזכור המחלוקת באה ללמדנו את ערך הוויתור, אחרי ההכרעה.
משנה ה' יכולה, לדעתי, להתפרש כאופציה הניתנת לבית דין (או לפוסק)  לסמוך על דעת יחיד, בתנאים מסוימים, והיא בוודאי נותנת לגיטימציה לדעה זו, אף שלכתחילה לא התקבלה, כי לא היה רוב שתמך בה.
יתכן שמשנה ו'  נמצאת במתח מסוים עם משנה ה', כי לא ברור אם המסר הוא: אינך יכול לפסוק כך, כי זו דעת יחיד, או שמא המסורת שלך אינה תואמת את המסורת ההלכתית המקובלת, אך בכל מקרה: דעתך לגיטימית.
עדות נוספת לללגיטימציה הניתנת ע"י חכמים לעמדות מנוגדות ולמחלוקת , נמצאת במסכת יבמות (יז, ע"ב)
"אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו"
כלומר, בעלי המחלוקת נאמנים לעמדתם, אך על אף שיש ביניהם מחלוקת בסוגיות כבדות משקל (לא מדובר בקטניות בפסח...) , הם מכבדים זה את זה, נוהגים חיבה זה בזה, ואינם נמנעים מלהתחתן עם בעלי המחלוקת , וזאת לעומת תופעות של הדרה והסתגרות בתקופות אחרות.
המאמר במסכת יבמות מתאר מצב של פתיחות הדדית  בין "בית שמאי" ל"בית הלל",אך בהמשך הדברים במסכת עירובין (יג, ע"ב), הנימה היא קצת שונה, והגמרא שואלת:  
 "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" .
כלומר, ההלכה היא כבית הלל, לא מפני שעמדתם נכונה ואמיתית יותר , אלא מפני השם נותנים מקום לעמדה המנוגדת לדעתם, מקשיבים לה ומכבדים אותה.
האם  חז"ל מתארים לנו רק מצב יחסים אידילי  בין בית שמאי לבית הלל ?
בתלמוד הירושלמי שבת (ט, ע"א), מובא סיפור  המערער על הרושם המתקבל מהמקורות בבלי
המשנה מתארת מצב בו היה לבי שמאי רוב, והתלמוד הירושלמי מספר לנו על האופן בו השיגו תלמידי בית שמאי את הרוב.
 "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. רבי אליעזר אומר:  בו ביום גדשו את הסאה. רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר: אילו היתה חסירה ומילאוה, יאות; לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת. אמר לו רבי יהושע: אילו היתה מליאה וחיסרוה, יאות; לחבית שהיתה מליאה שמן, כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן. תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים."

בדומה למקומות אחרים, לסוף הסיפור יש שתי גירסאות; חיסול ממשי של היריב לעומת איום. בכל מקרה, הסיפור בא ללמדנו שלעתים מחלוקת  בין בני אדם יכולה להידרדר ממצב של "לשם שמים" לפסים אישיים, כאשר המטרה – גם אם לא במוצהר – אינה האמת, אלא הניצחון. הסיפור גם מלמד אותנו שלא תמיד יש זהות  בין דעת הרוב לבין האמת, בעיקר כאשר הרוב הושג בצורה לא נאותה. גדולתם של חז"ל היא בנכונותם לספר לנו סיפור שאינו מסתיר את חולשותיהם של חכמי בית המדרש.
האם, בגלל סכנת ההידרדרות, יש להימנע ממחלוקת?
הנצי"ב, בהקדמתו הידועה, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", מכיוון שהאבות היו "ישרים", בניגוד לאנשי בית שני, שאמנם היו "דתיים", לפי כל קנה מידה אחר, וכך  לשונו:   
"זה הספר  הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים  "ספר הישר" , ככתוב במס' עבודה זרה (כה, ע"א) ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם ויצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר 'תמות נפשי מות ישרים' – ויש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' ביחוד ולא 'צדיקים' או 'חסידים' וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי 'ישרים'
והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם!"
דומני שלעתים יש נטייה ורצון להשתיק מחלוקת על ידי הפיכת עמדת היריב לבלתי לגיטימית, וליצור מעין "קונסנסוס" כפוי.
דומני, שבנוסף לדברים החריפים של הנצי"ב, חשוב לצטט גם מדברי הרב קוק בשבח המחלוקת ב"עולת ראי"ה (עמ' של):
'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' – יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות , ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת  תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והֵפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי, אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.
דומני שהאיפיון המרכזי של מסורתנו הוא תרבות המחלוקת. אכן, לעתים – והתלמוד אינו מסתיר זאת – עלולים יצרים ומתחים להשתלט על המחלוקת (לדוגמה: הסיפור הקלאסי  על המחלוקת הטרגית בין רבי יוחנן לריש לקיש אתו מתכתב סיפורו של עגנון: שני תלמידי חכמים שהיו בעירֵנו), אך האלטרנטיבה למחלוקת היא קיפאון במקרה הטוב, וטוטליטריזם שאינו מאפשר ביקורת. ולוואי שנדע לקיים חברה בה תתאפשר מחלוקת מתוך כבוד

יום שישי, 21 ביוני 2019

האור הגנוז - On light and darkness

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
היום, 21.6, הוא היום הארוך ביותר, בו שעות האור גוברות באופן מירבי על שעות החושך ומכאן ואילך יתקצרו הימים לטובת הלילות. באגדה תלמודית (מסכת עבודה זרה) מסופר שכאשר אדם הראשון גילה שהימים הולכים ומתקצרים הוא נבהל וחשב שהעולם הולך להיחרב באשמתו, עד שגילה שיש כאן מחזוריות. ואכן, לעתים יש נטייה אנושית מובנת לפחד מהחושך (ה"מוחשי" והמטאפורי) .
יחד עם זאת, מעניין לציין שהביטוי "אור ל..." מתייחס ללילה (עיינו משנה פסחים א, א והסוגיה התלמודית המתייחסת למשנה זו). ואולי מלמדיפ אותנו חכמים שהחושך מאתגר אותנו לראות את האור האמיתי שמעבר, את התקווה, את האמונה בשינווי, ואת מעט האור המגיע אלינו מהירח ומהכוכבים.
שתהיה לכולנו שבת מתמשכת  של אור, תקווה ושלום
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
 מעט מן האור- (הרב קוק - עובדיה חממה- יוסי אזולאי)

-- 
Dear Family and Friends,
Today, June 21th, is the longest day of the year; the hours of light exceed the hours of darkness. From now on, till December 21st, there will be less and less light. This may be frightening. There is a legend about Adam HaRishon, who thought that this would announce the End of the World and he even felt guilty about it  and got reassured only after he understood that it's a reversible and cyclic event. Maybe we should consider darkness as a challenge and learn to see "light" as hope and be able to enjoy the "moon" and "stars"
Shabbat Shalom to All
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com
מעט מן האור- (הרב קוק - עובדיה חממה- יוסי אזולאי)

יום שישי, 7 ביוני 2019

אהבה ושלוםThe Presence of Divinity

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
בשבת הקרובה, המכונה שבת "כלה", נקרא את פרשת נשא. שלושה פסוקים מתוכם, המהווים את ברכת הכהנים, הוכנסו לסידור התפילה, ונאמרים בכל יום (בארץ ישראל) על ידי הכהנים. הפסוק האחרון בברכה זו היא:"ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" ולפני שהכהנים אומרים ברכה זו, הם מברכים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".
דומני שאת המילים "לברך את עמו ישראל באהבה" ניתן להבין בשני אופנים; ככניסה (מדדטיטיבית אולי) למצב בו יוכלו לברך בתודעה של אהבה, תוך התגברות על רגשות אחרים, אך אולי , בנוסף, משמעות היא שאהבה עצמה היא הברכה.
אין צורך לומר שיש לא מעט אירועים, אמירות ומעשים, המאתגרים את ערכי השלום והאהבה. אך, בראש חודש סיוון הלכו לעולמן שתי נשים מיוחדות שביטאו, כל אחת בדרכה השקטה, הצנועה והייחודית את האהבה ואת השלום; מדובר בנחמה ריבלין, רעיית הנשיא (או כפי שהגדיר זאת נשיאינו המיוחד: אני בן זוגה של רעיית הנשיא...) והרבנית ציפורה פרידמן בן שלום, בתו של האדמו"ר מוויזניץ, אלמנתו של ר' ישראל פרידמן בן שלום, גם הוא נצר לשושלת חסידית מפוארת, שחייהם היה מסע מורכב מבחינות רבות
לא היכרתי אף אחת מהן באופן אישי, אך עדויות האנשים הקרובים אליהן מהימנות.
בחג השבועות אנו מוזמנים לקבל מחדש את התורה, כל אחד ואחת מאיתנו בדרכו; הבה נאחל לעצמנו שתהיה זו תורה של אהבה ושלום
שבת שלום וחג שבועות שמח לכולכם
פנחס,ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
לולא תורתך שעשועיי (תהלים- לחן וביצוע: שלמה קרליבך)
https://www.youtube.com/watch…
--
Dear Family and Friends,
In the last verse of the Torah section we'll read tomorrow, we encounter a strange grammatical form describing how G-d spoke to Moshe; it says "Middaber"- which is reflective and Rashi explains:
"Moses heard God speak by God musing to oneself."
This may teach us that the Divine Voice (a spiritual dimension) is present in the world, but "hearing" (obviously we aren't dealing with the auditory system) that Voice depends on a certain predisposition, a strong motivation, and hard intellectual, emotional and spiritual work.
Shabbat Shalom and Hag Sameach to all,
Pinchas, Tzippie and Family
לולא תורתך שעשועיי (תהלים- לחן וביצוע: שלמה קרליבך)
https://www.youtube.com/watch…
PINCHASPEACE.BLOGSPOT.COM

יום חמישי, 30 במאי 2019

במדבר ירושלים


במדבר ירושלים
פנחס לייזר

אני מניח שקוראים רבים יתמהו על הכותרת שבחרתי לדבר תורה זה, ירימו גבה וישאלו: "מה עניין שמיטה להר סיני".
ובכן, הסיבה לכותרת מוזרה זו אינה קשורה למזג האוויר המדברי של ירושלים; היא גם לא קשורה לעובדה שהיה לי קשה להחליט אם לכתוב על פרשת במדבר , על ספר במדבר או על יום ירושלים, ואז החלטתי למצוא דרך לכתוב על שתי "פרשות השבוע"; את הפרשה שאנו קוראים בשבת, ואת האירוע העכשווי אותו אנו מציינים מאז סיומה של מלחמת ששת הימים.
דומני שיש בצמידות בין ספר במדבר ליום ירושלים משהו מהותי; איני בא לפתח תיזה תיאולוגית הטוענת שהקב"ה החליט לבחור את העיתוי הזה, כי אין לי עסק בנסתרות.
לכאורה, כידוע, ירושלים, היא היום בירתה של מדינת ישראל הריבונית; חלק מאומות העולם מכירים בה וחלקם עדיין מתייחסים  אליה באמביוולנטיות מסוימת, בגלל שיקולים פוליטיים מגוונים. העיר מיושבת, איננה "מדבר", וליהודים החשים צורך בהתאמה בין מילות התפילה למציאות ולאמת , קשה לומר את הנוסח המסורתי המקובל לתפילת "נחם" בתשעה באב: העיר אינה אבלה בלי בניה, אינה חרבה בהווה, כפי שהיתה במשך שנים רבות.
בהיותי עדיין בחו"ל, כאשר חיילי צה"ל נכנסו לעיר העתיקה והגיעו לכותל המערבי, בדומה ליהודים רבים בארץ ובעולם, התרגשתי והיה לי ברור, במשך כמה  שנים, גם אחרי עלייתי ארצה, שיש מקום לברך על הנס ולקרוא את ההלל השלם בברכה, לא פחות מאשר ביום העצמאות.
בשנים לאחר מכן, התוודיתי לביטוי "לשנה האחרת", המופיע מספר פעמים בתלמוד:
במסכת שבת (כא, ע"ב), מספרת לנו הגמרא בקיצור את סיפור חנוכה, וזו לשונה:
"מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה, תמניא. אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים . לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה."
כמו-כן, מספרת לנו הגמרא במסכת עבודה זרה (ח, ע"א) על  החרדה  בה נתקף אדם הראשון כשראה שהימים הולכים ומתקצרים, וכך לשון התלמוד:
"תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר 'מנהגו של עולם הוא', הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. "
הביטוי הזה מופיע עוד מספר פעמים, אך דומני שבשני המקרים שהזכרתי מבחינה הגמרא בין תגובה ספונטנית לבין תגובה שקולה, המתאפשרת מתוך פרספקטיבה. הביטוי "לשנה האחרת" מבטא מצב שבוחן מציאות מסוימת לאורך זמן, והזמן איננו דווקא שנה קלנדרית אחת.
דומני שהקושי להכריע היום ובשנים האחרונות  בין הגדרות שונות למה שאירע ביום כ"ח באייר ולמשמעות אירוע זה בימינו הכתיב שם לא מחייב, שהוא "יום ירושלים", כאשר כל אדם, או כל מגזר יכול להעניק להגדרה נייטרלית זו את המשמעות בה הוא בוחר.
כאדם יהודי, ציוני מאמין ושומר מצוות (שמעתי שהרב עמיטל זצ"ל נהג  לומר שהתורה ניתנה בסיני והדת בשושן הבירה...) שבחר לעלות ארצה לפני 48 שנים ומתגורר בירושלים מתוך בחירה ואהבה,  אינני מפסיק לחשוב, ולא רק בכ"ח באייר, על עירי האהובה ועל מקומה במסורת, בחיים הרוחניים ובהיסטוריה, ולכן איני יכול גם להתעלם מהעובדה שהיא גדלה, שיש בה אוכלוסיה מגוונת , שיש בה מתחים מסוגים שונים, ושחלקים ממנה מהווים מקור למחלוקת ולחוסר סובלנות בין אנשים שונים בעלי השקפות עולם שונות. לחלק ממחלוקות אלו יש פוטנציאל  הרסני ביותר של פיצוץ והרג.
ואז, כשאני קורא פסוקים נפלאים כגון "שאלו שלום ירושלם, ישליו אוהביך" או "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו" ודרשת חכמים "עיר שעושה כל ישראל חברים", אני תוהה על הפער בין החזון לבין המציאות ומגיע למסקנה שטרם הגענו ל"שנה האחרת"

התלמוד במסכת תענית (ה, ע"א) מביאה פירוש דרשני של רבי יוחנן על פסוק בהושע:
 וא"ל רב נחמן לר' יצחק: מאי דכתיב (הושע יא, ט) 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר' משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר?! א"ל. הכי א"ר יוחנן: אמר הקב"ה: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה?  אין (כן) דכתיב (תהלים קכב, ג) 'ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו'. 
רש"י וגם פרשנים אחרים רואים בהטבת מעשיהם של בני אדם בירושלים "של מטה" תנאי לחיבור עם ירושלים של מעלה ולאיחוד, וכך לשון רש"י על אתר:
"לא אבא בירושלים כו' - והכי קאמר: עד שיהא בקרבך קדוש למטה דהיינו ירושלים, לא אבוא בעיר שלמעלה."
הקדושה והחיבור מצריכים עבודה בירושלים של מטה, כדי שהעיר תהיה מאוחדת
דומני שאין צורך להרחיב את הדיבור על מעשי התגרות ואדנות אלימים שנעשו במסגרת חגיגות יום ירושלים במשך שנים רבות. דומני שאין צורך להסביר שמעשים אלו של השפלה אינם תורמים לאיחודה של העיר ולקדושתה, וזאת בלשון המעטה.
יש לברך על יוזמות אזרחיות חשובות של קהילות וארגונים המקדמות חיבור בין אוכלוסיות שונות בעיר והעשויות בבוא הזמן לקדם את איחודה האמיתית.
יציאת מצרים היוותה שלב ראשון בשחרור העם מעבדות; היה צורך ב-40 שנות מדבר שבמהלכן ניתנה תורה ובודר חדש עד לכניסת בני ישראל לארץ ישראל.
ואולי, בכל הנוגע לירושלים, אנחנו עדיין בתהליך "מדברי"; אל לנו "לעלות בחומה" ולזרז את הקץ. עד שנגיע לחיבור בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, דרושים מעשים שיקדמו את האיחוד בין כל בני האדם החיים בעיר הזאת, ואז, אי"ה נוכל להגיע ל"שנה האחרת".

יום שישי, 10 במאי 2019

האישי והציבורי -Counting as Liberation

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
בפרשת אמור, אותה נקרא מחר, מוזכרים כמה דינים המתייחסים למשמשים בקודש, לכוהנים, וגם לכהן הגדול. בין יתר ההלכות מגבילה התורה את ההיתר שיש לכוהנים להפסיק את עבודתם ולהיות בקרבת המת. לכהן הגדול אפילו נאסר ל"היטמא" לקרובי משפחה מדרגה ראשונה - באופן פרדוקסלי,לימדו אותנו חז"ל שהוא מיטמא ל"מת מצוה"; כלומר: למקרה בו הוא נתקל בגופת אדם לא מוכר המוטלת בשדה, אבל סוגיה זו מצריכה עיון מיוחד - 
דומני שהמקרא והמסורת מזמינים אותנו לחשוב על המפגש המורכב בין המקום האישי לבין הציבורי. נראה לי שרבים יכלו לחוות את המתח הזה בימים האחרונים ובוודאי  אין בהכרח תשובה חד-משמעית לגבי ההכרעה הנכונה.
שבת של שלום וימים של עצמאות משחררת ומקווה
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

אין לנו ארץ אחרת
וגר זאב עם כבש

Dear Family and Friends,
Counting the days between Pessach and Shavuot, the Omer, reflects the fact that , alike nature, liberation is a process, and sometimes, there are, at all levels, ups and downs, but as long as, even though cyclic, the direction is upwards and in a positive direction, that process reflects growth. Counting the days gives us the opportunity of acknowledging that process in a more responsible and conscious way.
Shabbat Shalom to all. 
Pinchas, Tzippie and Family 

יום חמישי, 18 באפריל 2019

חירות קשה The Difficult Process of Liberation

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
ההגדה ערוכה על פי המודל הבסיסי המוזכר במשנה פסחים: מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. כנראה שאין קיצורי דרך; חייבים להזכיר את נקודת המוצא (העבדות), את התהליך (המסע במדבר במשך 40 שנה), ואת ההגעה לארץ המובטחת. ואכן, לקח לבני ישראל 40 שנה להשתחרר בצורה מספקת מהתודעה העבדית כדי להיכנס לארץ כנען. גם אז, עברו כמה דורות עד שהתבססה מלכות ישראל.
יתכן שעלינו ללמוד מהסיפור המכונן הזה, שתהליך השחרור איננו פשוט; גם כשהגענו לכאורה לעצמאות ולשחרור מ"עול גלויות", עדיין יש שתי מגמות המסכנות את השחרור האמתי; מגמת "מהתנ"ך עד הפלמ"ח", שהיווה נסיון להתעלם מכל מה שהצטבר במהלך השנים בהם היינו תלויים בעמים אחרים, וגם היה כרוך בניסיון לא להתייחס לשואה, אלא ביצירת עבריות חדשה. הכחשה זו פינתה את מקומה לנסיגה לא פחות חמורה מהשחרור; התקרבנות ניצחית, המתעלמת מכל אחריות מוסרית הנובעת מהיותנו עם חופשי, ריבוני בארצנו. כנראה שתהליכי צמיחה וגדילה, במישור האישי, וגם במישור הקולקטיבי, דורשים התבוננות, זמן ואומץ.
שבת של שלום, וחג שמח של שחרור לכולנו
פנחס, ציפי ובני משפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com
שירת העשבים - נעמי שמר - ביצוע: שולי רנד
https://www.youtube.com/watch?v=A-6m6CKOdC4
קרב יום- ביצוע: אביתר בנאי
https://www.youtube.com/watch?v=rgCjyK_TRlI
חד גדיא - ביצוע: חוה אלברשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=xResWVCd4B8
Dear Family and Friends,
Liberation is a Process; The Mishnah teaches us that we have to start telling the story with the Slavery and afterwards being thankful for the Liberation. Even after the Exodus, it took 40 years in the desert before reaching the Promised Land. Maybe this teaches us that denial of the Past doesn't generate real Freedom; but also, being plunged into the past and preserving a victimized identity impairs the option of a real Liberation, including Moral Responsibility. The Process of Growth, at an individual level as well as at a collective level, requires self- reflection, time and courage.
A Shabbat of Peace and a Pessach of Liberation to All
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com
שירת העשבים - נעמי שמר - ביצוע: שולי רנד
https://www.youtube.com/watch?v=A-6m6CKOdC4
קרב יום- ביצוע: אביתר בנאי
https://www.youtube.com/watch?v=rgCjyK_TRlI
חד גדיא - ביצוע: חוה אלברשטיין
https://www.youtube.com/watch?v=xResWVCd4B
-- 

יום שישי, 5 באפריל 2019

חופש הדיבור אינו זהה להסתה


Pinchas Leiser pinchas.leiser@gmail.com

12:30 (3 minutes ago)
to Pinchas, bcc: pinou-shiur-italki, bcc: pinou-shiur-taanith, bcc: יונת, bcc: קבוצת, bcc: Shai, bcc: Tamar, bcc: בני, bcc: כרמית
לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים
לדעתי, השילוב בין פרשת השבוע ( תזריע) למפטיר (פרשת החודש)  מזמין אותנו להתבוננות.
המסורת הפרשנית, החל מחז"ל, רואה בצרעת עונש על "לשון הרע";לעומת זאת, במפטיר, בפרשת החודש (שמות יב) אנו קוראים על הציווי להקריב קרבן פסח,  ולהכינו מראש כמה ימים לפני היציאה ממצרים; במעשה הזה יש גם ביטוי לאמונה, אך גם לא מעט התרסה נגד האמונות המצריות.
דומני שהתורה אולי מלמדת אותנו את ההבדל בין האומץ לבטא, במילים או במעשים,  את האמת שלנו, בלי להסית, לזלזל ולעשות דלגיטימציה לאנשים בעלי אמונות שונות. חבל שבמערכת הבחירות לא הקפידו להבדיל בין מחלוקת מכובדת לשם שמים לבין הסתה ודלגיטימציה. יש לקוות שהבוחרים יידעו לבחור נציגים המסוגלים לנהל מחלקות  מתוך כבוד ולהוציא אחרים מהמחנה.
שבת שלום, חודש  טוב ובחירות טובות
פנחס, ציפי ובני משפחתם

מי האיש החפץ חיים...חוה אלברשטיין

Dear Family and Friends,

Tomorrow we'll read about various forms of impurity. According to Rambam (Maimonides), the concept of impurity is related to the necessity of keeping people away as much as possible from the Sanctuary, since Holiness requires Distance.
 Maybe this teaches us that Holiness cannot be easily accessible; otherwise it could be taken for granted. A certain degree of "romanticism" is needed; there has to be something  left to dream about.
Shabbat Shalom  and  Hodesh Tov  to all.
 Pinchas, Tzippie  and Family

מי האיש החפץ חיים...חוה אלברשטיין

פשבן