יום רביעי, 30 ביולי 2014

On Baseless Hatred



The causes of the destruction of the Second Temple cited by the Talmud (Yoma 9b) are fairly common knowledge:
[During the existence of] The Second Temple, Jews were engaged in Torah study, in mitzvot, and in the doing of good deeds; why, then, was it destroyed? Because there existed groundless hatred.
The Talmud, in Bava Metsia 30b, cites a different reason for the destruction of the temple: Said Rabbi Yochanan: Yerushalayim was destroyed only because they judged according to Torah law... rather say: Because they ruled strictly according to [the letter of] the Torah law, they did not rule beyond the letter of the law. The Tosafists (Bava Metsia 30b) point out the apparent contradiction between the two above sources: "[Here the reason given is]... they judged according etc". Whereas in Yoma 9b it says "because of groundless hatred!" The resolution offered by the Tosafists: "It might be said: Both this one and that one caused the destruction of the Temple."
An in-depth examination of the two causes suggested by the Talmud, establishing the connection between the two, may help us to comprehend the concept of "groundless hatred" -'sin'at chinam' - which has become a kind of meaningless cliche.
Individuals who hate each other, groups which hate each other, or nations which hate each other, will generally come up with what they consider to be justified reasons for their hating the other. Sometimes the reason is personal, sometimes "ideological", political or religious. They will never define their hatred as "groundless hatred"; if the other is a "heretic" or a "traitor", or simply a rasha"there is complete justification for hating him!
This phenomenon is adroitly described by S. Y. Agnon, in his delightful satiricial tale "Everlasting Peace" (from "Sefer Hamedina, in the volume "Samuch Vnir'eh, p. 261):
The state had to conduct consultations in order to forestall the misfortune. But the citizens of the country were divided into two parties... those who covered their heads, and those who bared their heads, and whatever one party desired, the other blocked, and even each party was divided among itself, each sector hating each other, perhaps even more that the common enemy hates the covered heads and the uncovered heads as one. How did one country come to be divided into two nations which harass each other? The explanation can be determined from past aspects of the nation's history, aspects which continue to influence, even though world realities changed and the conduct of the nation changed, and its sons abandoned all that was dear to their parents. That country had a tradition that its founding fathers were Jews, and the custom of the Jews was to cover their heads, and therefore some of them covered their heads. And the others, why did they bare their heads? It is because they saw themselves as Jews prior to receiving the Torah, who had not yet been commanded to cover their heads, so therefore they bared their heads. And because these covered their heads and those did not cover their heads, they hated each other. And why did the covered-heads hate one another? After all, both these covered their heads and those covered their heads, but these wore yarmulkehs (kippot) and these wore turbans... these were bigger than envy and these were smaller than lice... and there was really no need for a head at all, as long as the covering was conspicuous. Why did the bare-headed hate each other - after all these wore no covering and those wore no covering? The answer is that these grew forelocks and those cut their hair short, these were partially bald and those were completely bald. There was really no need for a head at all, as long as it was bare... They were similar in one thing only: each group contended that all the misfortunes which come upon the country came only becomes of its opponent... And were it not that the author of the Book of the State is wary about superflous entries, he would say that both these and those are words of truth.
This satire - penned by Agnon many years ago but could well have been written today - describes what seems to be a fairly widespread human feature. Sartre, the French philosopher, defined it pithily: "Hell is - the others."
In the literature of Chazal, the controversy between Hillel and Shammai is characterized as 'a controversy for the sake of Heaven', which is destined to endure. Two Talmudic sources depict controversy between the two schools          conducted in a spirit of mutual respect:
Said Rabbi Abba in the the name of Shmuel: Three years did the House of Shammai disagree with the House of Hillel. These say "the law is as we rule" and those say "the law is as we rule." A divine voice declared: "Both these and these are the words of the living God - and the law is in accordance with the House of Hillel." Now, if the words of both houses are the words of the living God, why did the House of Hillel merit having it's rulings accepted? Because they were easy-going, and not arrogant, and they taught their words along with those of the House of Shammai. And not only that - they also preceded their own words with those of the House of Shammai. (Bavli, Eruvin 13b)
Even though the House of Shammai and the House of Hillel were divided on such issues as second wives and sisters, on an old writ of divorce, on questionable adultrous relationships, on one who divorces his wife and then spends the night in the same inn, on actual money and monetary equivalents, on the peruta coin and its equivalent [All issues which involve possible adultry and subsequent bastardry. - Translator], the House of Shammai did not refrain from marrying women from the House of Hillel nor the House of Hillel from the House of Shammai - teaching us that love and companionship are practiced by both, thus fulfilling (Zecharia 8) "Love truth and peace".(Yevamot 14b)
In contrast to the above, the Yerushalmi Talmud offers a description of violent conflict between the two schools:
These are laws which were discussed in the upper storey of Hannanya ben Hizkiya ben Garon when they came to visit him, and a count was taken, and the House of Shammai had a majority over the House of Hillel, and eighteen decrees were passed that day. (Mishnah, Shabbat 1:4)
That day was as difficult for Israel as the day they made the calf - Rabbi Eliezer said: On that day, they overfilled the measure [of laws]. Rabbi Yehoshua said: On that day they made the measure of laws just even. Said to him Rabbi Leiser: If it was lacking, and they filled it up - that is right and proper. To a barrel full of nuts, the more you put in sesame seeds, it becomes stronger.
Said to him Rabbi Yehoshua: If it was full, and they took out some - that is right and proper! To a barrel that was full of oil, the more you add water, it thins out the oil.
Rabbi Yehoshua Onia taught: The disciples of Bet Shammai stood above them, and they killed disciples of Bet Hillel.
It was taught: Six of them went up, and the rest stood against them with swords and daggers. (Yerushalmi, Shabbat, Chap. 1, Halacha 4)
Those same Batei Midrash, those same schools who could treat each other with such respect, who would even intermarry despite disagreement on the most basic principles, could also let the controversy decline onto violent, power-driven tracks.
What, then, differentiates between the tolerant positions of the House of Hillel and the House of Shammai as depicted in the Bavli, and the violent action by the disciples of the House of Shammai in the Yerushalmi?
It seems to me that the key may be found in understanding the concept "controversy for the sake of Heaven is destined to endure" - a controversy in which each side accepts the proposition that the intention of his adversary, is also "for the sake of Heaven", and that it has no monopoly of the divine truth. Such a controversy can continue to endure in mutual respect.
In this kind of controversy, each side holds part of the truth, and does not claim to represent the entire truth. (The root of 'machloket' - controversy - is "chelek"which means 'a part.') In such a case, the arguments can exist, and so can the opponents - one alongside the other. When a decision is required, it is reached according to accepted criteria and in mutual respect; the practical resolution reached does not affect the overall principle of "Both these and these are the words of the living God."
On the other hand, a situation in which each side (or one of the sides) is determined to win at any price, and is convinced that its truth and the divine truth are one and the same, such a situation does not permit co-existence between the two rivals. In such cases, we see cases of social ostracism, isolation, and terms of abuse such as "traitor" and "heretic", and the controversy becomes personal hatred which is liable to deteriorate into violent force.
Sometimes, the tendency to delegitimatize and ostracize derives from a feeling of being threatened. When a person or a group feel threatened by another person, another group, or a different viewpoint, the delegitimization may serve as a substitue for coping directly with the person, the group, or the viewpoint; in such cases, we are witnesses to "hatred distorts the measure".
I don't think there is a need to prove that this sad phenomenon, described in Chazalic literature and Agnon's satire, exists today. It is essential to point out the destructive dangers hidden in this approach.
If we return to the two Talmudic statements quoted above, we can, in line with Tosafot's commentary, describe the two phenomena - groundless hatred and ruling in strict accordance with the letter of law, without any spirit of generosity - as flowing from a single source; a society based only on "din Torah" - the law of Torah - is a society without human compassion, a society sans love. When there is no relating to - and respect for - the human dimension in all its complexity, hatred for all that is different must inevitably develop. "Lifnim meshurat ha-din"- ruling generously beyond the letter of the law is not a superhuman category. No society can continue to exist for a long time if there is no respect for a man because he is a man.
How pleasant and how important the words of Rav Kook (Orot HaKodesh 3, 324):
And if we were destroyed, and the world destroyed along with us, by baseless hatred, we shall return to be rebuilt, and the world rebuilt along with us, by gratuitious love.
The term "Ahavat chinam" (gratuitious love) is not to found in Chazal sources, but perhaps the term "unconditional love" which - like "controversy for the sake of Heaven" is destined to endure - faithfully relects that which is desired in our midst, love of man as man, despite his dissimilarity, despite our disagreement with his positions. May it be His will that we live to experience the realization of:
The fast of the fourth month and the fast of the fifth month and fast of the seventh month, and the fast of the tenth month shall become occasions for joy and gladness, happy festivals for the House of Yehudah; but you must love honesty and peace.
Pinchas Leiser, editor of "Shabbat Shalom", is a psychologist.

יום שישי, 25 ביולי 2014

ערי מקלט כמקום ריפוי - Cities of Refuge as sites of healing

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
לקראת סופה של פרשת מסעי, שהוא גם סופו של ספר במדבר, מופיע הצו על "ערי מקלט" אליו מכוון ההורג נפש בשגגה, ללא כוונה. מעבר לכל התפקידים שיש לערי מקלט אלו, שאינן בתי סוהר, אלא ערים עם מרקם רגיל של חיים חברתיים, יתן לחשוב שיש בהם כדי לרפא, ולו במקצת,  את הצלקת, את הטראומה שמתפתחת בהכרח אצל אדם שהרג אדם חף מפשע ללא כוונה. 
שתהיה שבת של שלום ושל חיים ושבוע בו יוכלו החיילים לחזור הביתה בשלום ושישרור השקט באזור כולו וחודש של נחמה  
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Family and Friends,
Tomorrow we'll read, in the last Torah Section of Bamidbar, about "Arey Miklat"- cities of refuge, where people  who killed another person without intention have to stay.
This very special "sanction" described and codified  by our Sages in the Tractate of Makkot in the Talmud is very different from a prison; It may reflect the idea that being related, even unintentionally, to the death of another  human being requires a period of reflection and atonement and healing of the trauma caused by killing an innocent human being  in a protected livable atmosphere.
Shabbat Shalom and Hodesh Tov to all, a Shabbat of Peace
Pinchas, Tzippie and Family.


יום שלישי, 22 ביולי 2014

משמעות כבחירה

"עד מות הכֹהן הגדול"

פנחס לייזר

לזכרם של אייל, גל-עד ונפתלי
שנרצחו  בדמי ימיהם

אחת ההלכות התמוהות המופיעות בפרשת מסעי מתייחסת לעונשו של הרוצח בשוגג, הנידון לישיבה בעיר מקלט "עד מות הכֹהן הגדול". התורה איננה קובעת זמן קבוע לעונש אלא תולה את העונש במותו של הכוהן הגדול. פרשני המקרא, החל מחז"ל התמודדו עם הקושי בהצמדתו של העונש למות הכוהן ודרשו את הקשר בין אורך העונש לבין אירוע שלכאורה איננו תלוי במעשיו של הרוצח, באופנים שונים.
רש"י מביא שני הסברים, הלקוחים מספרות חז"ל:
"עד  מות  הכהן  הגדול: א. שהוא  בא להשרות שכינה בישראל   ולהאריך   ימיהם  והרוצח  בא  לסלק  את השכינה  מישראל  ומקצר את ימי החיים,  אינו כדאי שיהא  לפני  כהן  גדול.
ב. דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו."
 (רש"י במדבר  לה , כה)
הסיבה הראשונה מתייחסת לרמתו הרוחנית הירודה של הרוצח בשוגג שיש להרחיקו מהכוהן הגדול, דוגמת האיסור להניף חרב על המזבח כי "אין להניף את המקצר (החרב) על המאריך (המזבח)". הכוהן הגדול, שתפקידו להשרות שכינה ולהאריך חיים  אינו יכול לסבול בקרבתו אדם שקיצר חייו של אדם (צלם אל-הים) ועל-ידי כך מסלק את השכינה מהעולם.
הסיבה השניה מייחסת לכהן הגדול אחריות עקיפה למעשיהם של ישראל. אם רמתו הרוחנית של הכהן היתה גבוהה יותר, השפעתו על בני דורו היתה מונעת מצבים בהם בני אדם היו נהרגים על-ידי רשלנות ולכן מקשרת התורה בין עונשו של הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול.
רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ה"ספורנו" אינו תולה הדבר ברמתו הרוחנית של הכהן או של הרוצח אלא רואה בהלכה זו את האפשרות להשאיר לקדוש ברוך הוא, "בוחן כליות ולב" את קביעת אורכו של העונש, וזו לשונו:
"עד  מות  הכהן  הגדול:  כבר  באר  שהגלות  היא על השוגג  ובהיות  מיני  השגגות  בלתי  שוות,  כי  מהם קרובות  לאונס  ומהן  קרובות  אל המזיד, נתן לגלות זמן  בלתי  שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט  קודם  מיתת  הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם  שימות  הכהן,  וזה  במשפט האל יתברך היודע ועד  שיענוש  את  השוגג  כפי  מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'." (ספורנו במדבר  לה , כה)
בעל "דעת זקנים מבעלי התוספות" רואה כאן הגנה על הכהן הגדול מפני  דעת קהל לוחצת וזו לשונו:
"כי  בעיר  מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול:  פשט כדי שלא  יהיו  העולם  מרננין  על  הכהן  הגדול  כשיראו הרוצח  יוצא  חוץ  לעיר  מקלטו  ואומרים  ראו  זה שהרג  הנפש  ואין  כהן  גדול  עושה  בו  נקמה, ועליו הדבר  חל  כדכתיב  'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם'  אבל  כשמת  הכהן  הגדול,  אין  לחוש על הכהן הבא אחריו כי מה ירננו עליו אחרי שלא נעשה בימיו.
(דעת זקנים מבעה"ת במדבר לה , כח)
רבי יצחק שמואל  רג'יו (צפון איטליה- המאה ה-19)  רואה במות הכהן הגדול אירוע עצמתי בעל חשיבות לאומית העשוי להשקיט את תאוות הנקם של גואל הדם, וכך לשונו:
"כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש  הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד."  
המדרש (שיר השירים רבה ד) רואה במותו של הכהן הגדול כפרה (אולי סימן לכפרה?)
"וההורג בשגגה לא היה לו כפרה וקבעה לו התורה  כפרה  זו  מיתת כהן גדול שנא' (במדבר ל"ה) 'וישב  בה  עד מות הכהן הגדול' ."
מעניין לציין שהתורה עצמה אולי רומזת לנו דבר מה  על המשמעות שיש לתת למותו של הכהן הגדול. התורה מאזכרת בקצרה (במדבר לג, לז-לח) את מותו של אהרון, הכהן הגדול הראשון וזו לשון התורה בפרשתנו:
"ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום. ויעל  אהרן  הכהן  אל  הֹר  ההר על פי ה' וימת שם, בשנת  הארבעים  לצאת  בני  ישראל  מארץ  מצרים בחדש החמישי באחד לחדש. (בעצם ראש חודש אב)"
אזכור קצר זה מרמז שהדבר אירע אחרי  שבני ישראל נסעו מ"קדֵש" ובפרשת חוקת, בה מתוארת פטירתו של אהרון בצורה דרמטית, נאמר:
"ויאמר  ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני  לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם." (במדבר  כ , יב)
וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר:
"ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר. ויאמר  ה' אל  משה  ואל  אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר: יֵאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה." (שם, שם, כב-כד)
ייתכן שיש קשר בין התביעה מאהרון וממשה "להקדישני" לבין הנסיעה מקדש, מקום בו התרחשה פרשת מי מריבה.
תפקידה של המנהיגות הרוחנית היא לקדֵש שם שמים ולכן, כאשר העם עומד בפני הכניסה לארץ, על המנהיגות שלא עשתה זאת בצורה מספקת לפַנות את מקומה.
אהרון הוא אם-כן הכוהן הגדול הראשון שהיה צריך למות כי "לא התפלל על דורו" ולכן מכפרת מיתתו על עוון בני דורו.
חז"ל מתארים את מותם של משה, אהרן ומרים כ"מיתת נשיקה", שהיא מיתתם של צדיקים "על פי ה'" ומפרשים את סמיכות הפרשיות בין פרשת "פרה אדומה" לפרשת מיתתה של מרים ואת סמיכות הפרשיות בין מיתתו של אהרון לבגדי כהונה בגלל האופי המכפר והמטהר של מיתת צדיקים, וזו לשונם:
"אמר  רבי  אמי:  למה  נסמכה  מיתת  מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף  מיתתן  של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה  מיתת  אהרן  לבגדי  כהונה?  מה  בגדי כהונה מכפרין  אף  מיתתן של צדיקים מכפרת . (בבלי מועד קטן כח, ע"א)"
מוטיב הכפרה של הפרה האדומה שהיא גזֵרה "על פי ה'" מזכיר במובן מסוים את מוטיב הכפרה של מיתת צדיקים "על פי ה'": הצדיקים מתים מכיוון שכך היה רצונו של הא-ל. כמו-כן, גם הפרה האדומה "אשר לא עלה עליה עול" מטהרת מטומאת מת  ומכפרת -על לא עוול בכפיה- על חטא העגל, כי כך רצונו של הא-ל והמשמעות שאנחנו יכולים לתת להיטהרות זו קשורה לאחריות שה"גדולים" צריכים לקחת על ה"קטנים" וכלשון המדרש "תבוא אמו ותקנח את הצואה ".
לא קל לעתים להבין את רצונו של הקדוש ברוך הוא. מותם ללא עת של אנשים חפים מפשע במלחמות, בפעולות איבה, באסונות או במחלות מציב בפנינו שאלות אמוניות מורכבות . ואולי מה שנאמר לגבי מצוות פרה אדומה "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי" מלמד אותנו שאין ביכולתנו להבין את כוונותיו ואת רצונותיו של הקב"ה במקרים אלו. דברים אלו קורים לרוב למורת רוחנו ואין לנו כל שליטה על עצם התרחשותם.  אך שומה עלינו "לדרוש ולקבל שכר", כלומר לתת גם לאירועים קשים בחיינו את המשמעות המאפשרת לנו להיטהר להתעלות ולקחת אחריות על המשמעות שאנחנו רוצים להעניק לחיינו. איננו שולטים בהתרחשותם של חלק מהאירועים בחיינו, איננו מסוגלים תמיד להבין אותם, אך יש באפשרותנו לבחור את המשמעות שאנחנו רוצים להעניק להם ואת הלקחים שנבחר להפיק מהם.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

יום שישי, 18 ביולי 2014

אלם מביא לאלימות- When people talk and lsiten, they don't kill each other

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
פרשת מטות שנקרא מחר מתחילה ב"נדרים". המסורת העממית מתייחסת לתפילת "כל נדרי", הפותחת את יום הכיפורים כרגע המקודש ביותר בשנה. ואולי בא הדבר ללמדנו שהמסורת שלנו מתייחסת ברצינות ובכובד ראש למילים ולהתחייבויות ומעודדת אותנו לדבר אמת. אין צורך  לומר מה ההשלכות של  "דיבור חדש" של פוליטיקאים או אנשי תקשורת. אך, אולי בא הדבר ללמדנו שכאשר בני אדם או עמים מדברםי זה עם זה ומקשיבים זה לזה, הם מפסיקים להרוג זה את זה.
מי יתן שיחזור השקט לאזורנו
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם 


Dear Family and Friends,
The section we'll read tomorrow starts with the issue of vows :"nedarim" in Hebrew. We all know that  Yom Kippur starts with the "Kol Nidrey" prayer, considered by all Jews in the world as the most solemn moment in the year.
Maybe this teaches us that our tradition relates very seriously to commitments, to words, and encourage us to be very careful about what we say. We all know what happens when "newspeak" becomes common practice among politicians and media, but maybe it also teaches us that when people talk to each  and listen to each other honestly, they stop killing each other. 
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family

יום שישי, 11 ביולי 2014

בין שבירת הלוחות ע"י משה למעשה הקנאות של פינחס - Two spontaneous reactions

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
בין הדברים שחכמים מייחסים  במשנת תענית לצום י"ז בתמוז (ביום שלישי הקרוב), הם מזכירים את שבירת הלוחות אחרי חטא העגל. לעומת זאת, מחר, נקרא בפרשת פינחס על מעשה הקנאות של פינחס , נכדו של אהרון. 
גם משה וגם פנחס ראו דבר שזיעזע אותם שגרם להם להגיב בצורה ספונטנית. חכמים מתייחסים בצורה שונה לשתי התגובות הספונטניות; אם אין שום גינוי לשבירת הלוחות (מעשה אלהים), התייחסות חז"ל וחלק מהפרשנים לקנאות של פינחס היא מורכבת יותר.
ואולי בא הדבר ללמדנו שיש הבדל בין תגובה ספונטנית של כעס כלפי חפצים לבין הריגת בני אדם, גם כאשר הם חוטאים.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Family and Friends,
Our Sages want to remind us of 5 events that happened on the 17th of Tamuz (Tuesday). The first event mentioned is the "shattering of the Tables of the Law" by Moshe after the Golden Calf, as wriiten in Shemot 32,19:Now it came to pass when he drew closer to the camp and saw the calf and the dances, that Moses' anger was kindled, and he flung the tablets from his hands, shattering them at the foot of the mountain.
Tomorrow, we'll read about the spontaneous act of zelotry by Pinchas, Aharon's grandson. In Bamidbar 25:7, we read: Pinchas the son of Eleazar the son of Aaron the priest saw this, arose from the congregation, and took a spear in his hand' and killed Zimri and the Medianite.
Both Pinchas and Moses see something and react with shock. But our Sages relate differently to each "spontaneous" reaction.
While nobody criticizes Moshe for breaking the "Tables of teh Law" written by G!d,  some ofour Sages and commentators have a more complex attitude towards Pinchas's zelotry.
Maybe this teaches us that  there is a difference between the spontaneous expression of anger against objects and  killing human beings, even if they are sinners.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family

יום רביעי, 9 ביולי 2014

In the eyes of a stranger

Between Yitro and Pinchas
Pinchas Leiser
Mount Nebo symbolizes a place from which one can see the Land but not enter it. Taking her lead from Moses, who was commanded (Devarim 32:48-52) to ascend Mount Nebo in order to see the Land, the poetess Rachel speaks of Nebo in her poem Mineged ["across from"] as a universal human experience: "Each man and his Nebo over the wide earth."
When we read the first parshiyot of Bamidbar, in parashat Beha'alotkha, just before the story of the Spies, we find the Israelites receiving the following commandment in the context of the laws of the substitute Paschal offering:
If a stranger dwells with you, and he makes a Passover sacrifice to the Lord, according to the statutes of the Passover sacrifice and its ordinances he shall make it. One statute shall apply to you, to the stranger and to the native-born citizen. (Bamidbar 9:14)
The Torah here speaks to the generation that left Egypt in the second year after the Exodus. It sounds as if they are about to enter the Land; indeed, it is only after the sin of the Spies that the Generation of Wilderness is condemned to die along the way. Perhaps this was that generation's "Nevo" experience.
I think it is important to trace how the Generation of the Wilderness developed; perhaps the story of the Spies should not be viewed as a one-time affair, but rather as an ongoing crisis.
When did the crisis begin and what was its cause?
Towards the end of parashat Beha'alotkha (10:35-36), a two-verse long passage appears, apparently completely out of context. It is bracketed off from the verses preceding and following it by a pair of upside down characters of the Hebrew letter nun.
Rashi, following the Gemara (Shabbat 116a) explains:
He made marks for it [this passage], before it and after it, as if to indicate that this is not its proper place [in Scripture]. So why was it written here? To make a break between one punishment and the next.
The Gemara (Shabbat 116a) lists these misfortunes:
R. Shimon ben Gamaliel said: This section is destined to be removed from here and written in its [right place]. And why is it written here? In order to provide a break between the first [account of] punishment and the second [account of] punishment. What is the second [account of] punishment? - And the people were as murmurers (Bamidbar 11:1). The first [account of] punishment? And they moved away from the mount of the Lord (Bamidbar 10:33), which R. Hama ben R. Hanina expounded [as meaning] that they turned away from following the Lord. (Based on Soncino translation)
According to the plain sense of Scripture, we would read the verse And they moved away from the mount of the Lord as a purely factual statement, but the Sages heard in it an additional stratum: the mount of the Lord is not a geographical concept, but rather a philosophical and axiological concept. Rashi, cognizant of the Sages' interpretation, follows Sifre (82) in his comment on it:
A distance of three daysThey completed a distance of three days travel in one day, for the Holy One, blessed be He, wanted to bring them to the Land immediately.
That is to say that something happened here that kept them from immediately entering the Land, as was God's original plan. With the words And they moved away from the mount of the Lord, the Torah hints that this is where the trouble began.
Verses 29-32 tell us how Moses tried to convince his father in law to join the Israelites and enter the Land of Israel with them:
Then Moses said to Hobab the son of Reuel the Midianite, Moses's father-in-law, We are traveling to the place about which the Lord said, I will give it to you. Come with us and we will be good to you, for the Lord has spoken of good fortune for Israel. He said to him, I won't go, for I will go to my land and my birthplace. He said, Please don't leave us, for because you are familiar with our encampments in the desert and you will be our guide. And if you go with us, then we will bestow on you the good which God grants us.
We do not know if Yitro was convinced and stayed with them. While RaMBaN contends that Moses convinced Yitro, Ibn Ezra, Seforno, and Abarbanel holds that Yitro left the Israelites and returned to his own land. If we accept the latter reading, can we find a connection between Yitro's departure and the events which later befell the Israelites?
The words you will be our guide [literally: "you will be eyes for us"] point to a relationship of dependence between Moses and Yitro. The authors of the midrashim and commentaries read these words in various ways. Rashi, for instance, first explains the verse's plain meaning and then mentions a dictum from the Tannaitic midrash Sifre:
You will be our guideThe verse has the past tense, [and] as the Targum renders, [it means: all the wonders wrought for us, you have seen with your eyes.]
Another explanation: [It is in] the future tense-If anything should be hidden from our eyes, you shall enlighten us [with your guidance].
A further interpretation: You shall be as beloved to us as the pupils of our eyes, as it says, "You shall love the stranger" (Devarim 10:9).
This reading suggests that Moses felt he was in need of Yitro's "eyes" in order to continue leading the Israelites through the wilderness. Indeed, immediately after Yitro's departure we read, And they moved away from the mount of the Lord a distance of three days. Immediately after the bracketed passage, So it was, whenever the ark set out So it was, whenever the ark set out, we read:
The people were looking to complain, and it was evil in the ears of the Lord. The Lord heard and His anger flared, and a fire from the Lord burned among them, consuming the extremes of the camp. The people cried out to Moses; Moses prayed to the Lord, and the fire died down. He named that place Tab'erah, for the fire of the Lord had burned among them there. But the multitude among them began to have strong cravings. Then even the children of Israel once again began to cry, and they said, "Who will feed us meat? We remember the fish that we ate in Egypt free of charge, the cucumbers, the watermelons, the leeks, the onions, and the garlic. But now, our bodies are dried out, for there is nothing at all; we have nothing but manna to look at."... Moses heard the people weeping with their families, each one at the entrance to his tent. The Lord became very angry, and Moses considered it evil.
Moses said to the Lord, "Why have You treated Your servant so badly? Why have I not found favor in Your eyes that You place the burden of this entire people upon me? Did I conceive this entire people? Did I give birth to them, that You say to me, 'Carry them in your bosom as the nurse carries the suckling,' to the Land You promised their forefathers? Where can I get meat to give all these people? For they are crying on me, saying, 'Give us meat to eat.' Alone I cannot carry this entire people for it is too hard for me. If this is the way You treat me, please kill me if I have found favor in Your eyes, so that I not see my misfortune." (Bamidbar 11:1-15)
Moses felt he was no longer able to contain the people's complaints. Could it be that Moses' leadership was weakened after he lost Yitro's enlightening "eyes"?
Rashi interprets the use of the feminine form in this verse: "If this is the way You [feminine] treat meMoses’ strength became weak like a woman’s."
Moses is no longer able to keep a grip on the people, to lead it and serve as its apologist before God. That is why immediately afterwards we read the verse: Then the Lord said to Moses, "Assemble for Me seventy men of the elders of Israel..." It is interesting to consider the connection between this verse and Yitro's advice in Shemot 18:
Moses' father in law said to him, "The thing you are doing is not good. You will surely wear yourself out both you and these people who are with you for the matter is too heavy for you; you cannot do it alone. Now listen to me. I will advise you, and may the Lord be with you. [You] represent the people before God, and you shall bring the matters to God. And you shall admonish them concerning the statutes and the teachings, and you shall make known to them the way they shall go and the deed[s] they shall do. But you shall choose out of the entire nation men of substance, God fearers, men of truth, who hate monetary gain, and you shall appoint over them [Israel] leaders over thousands, leaders over hundreds, leaders over fifties, and leaders over tens.
Yitro saw something with his "eyes" that eluded Moses: in order to control and lead an entire nation of slaves it is necessary to do without centralization and instead delegate authority. In other words, he must be helped by other people, otherwise You will surely wear yourself out. Indeed, perhaps that is what happened after Yitro left.
It is impossible in the present article to consider every crisis, but within parashat Beha'alotkha itself we find Kivrot Hata'ava [where the people demanded meat] and Aaron and Miriam's talk about the Kushite woman whom [Moses] had taken, which Rashi understands as having been "about her divorce."
Following Rashi (who adopted the drasha from Sifri 99), might we argue that Moses had withdrawn from life in "this world" and thus lost his power as a leader? Indeed, God's defense of Moses relates to his spiritual achievement as a prophet who maintained an intimate relationship with God (I speak to him mouth to mouth). Perhaps Moses, the man of God, needed Yitro's "eyes". Perhaps there is a connection between Moses' seclusion and asceticism and Yitro's departure, as we also read in parashat Yitro:
So Moses' father in law, Yitro, took Zipporah, Moses' wife, after she had been sent away... Now Moses' father in law, Yitro, and his [Moses'] sons and his wife came to Moses, to the desert where he was encamped, to the mountain of God.
Yitro counterbalances the "spiritual" Moses, and acts as his "eyes," helping him operate in this world.
Lacking the "eyes" needed both by Moses as a leader and by the nation itself, Moses must send the Spies who undermine the people's confidence and reveal how unprepared the Generation of the Wilderness was to enter the Land of Israel. Perhaps this also points shows us that Moses - who belonged to that generation - was unable to contend with the demoralization and desperation that had taken grip upon the people. (And see Bamidbar 14:5: Moses and Aaron fell on their faces before the entire congregation of the children of Israel. A similar thing happens during the Korah affair: Moses heard and fell on his face. However, since in that case Aaron was under fire, Moses recouped and managed to prove that his brother had been chosen by God. Nevertheless, the very phenomenon of rebellion against Moses and subversion of the established order testifies to the weakness of his leadership and his unsteady status in the eyes of the people.)
In parashat Hukkat, two of the leaders of the Generation of the Wilderness - Miriam and Aaron - leave the stage and Moses is also told of his impending death. In parashat Balak, Balaam (Yitro's negative image, since according to the Zohar II:69 and other midrashim, he was Pharaoh's advisor) managed to advise Balak that "their God hates fornication" (Sanhedrin 106a) - to cause the people and part of their leadership to commit the sins of harlotry and idolatry. His success was doubtlessly linked to the people's despair; Pinchas's zealous reaction testifies to Moses' lack of leadership (the latter had forgotten the applicable law, as Rashi states, following the midrash):
The law [that anyone cohabiting with a non-Jewish woman is to be executed by zealots] eluded him. [Therefore,] they all burst out weeping. At the incident of the golden calf Moses [successfully] confronted six hundred thousand as it says, He ground it until it was powder... (Shemot 32:20), yet here he appeared so helpless?
However, we should mention that Rashi goes on to write: "However, [this happened] so that Pinchas should come and take what was due to him." Be that as it may, the Sages' ambivalent attitude towards Pinchas's zealotry allows us to make do with Rashi's comparison between Moses' decisive reaction to the Sin of the Calf and his impotence in the present case. Perhaps we may claim that his weakness - lacking "Yitro's eyes" - allowed the people to be overcome by desperation and encouraged the development of zealous reactions.
Perhaps we need "Yitro's eyes," the "eyes" of the stranger and the alien to add an "outside" perspective on events. Perhaps when a person, a group, or a nation becomes entrenched in a mind-set, an outsider's eye must come to illuminate alternative points of view. Then, as now, "a prisoner does not free himself from prison" (Berakhot 5b).
Pinchas Leiser, the editor of Shabbat Shalom, is a psychologist.

עיני הזר

בין יתרו לפינחס
פנחס לייזר
הר נבו מסמל מקום ממנו ניתן "לראות את הארץ", אבל לא "לבוא אליה". בעקבות משה רבנו שנצטווה (דברים לב, מח-נב) לעלות אל הר נבו כדי לצפות בארץ, הפכה המשוררת רחל בשירה "מנגד" את נבו לחוויה שכל אחד מאיתנו חווה : "איש ונבו לו על ארץ רבה".
כאשר מתבוננים בפרשות הראשונות של ספר במדבר,  נראה כי בפרשת בהעלותך, הפרשה האחרונה לפני פרשת המרגלים, עדיין מצווים בני ישראל, במסגרת הלכות פסח שני:
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה, חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ (במדבר ט, יד)
התורה מדברת אל דור יוצאי מצרים, בשנה השניה לצאתם ממצרים, כאילו הם עומדים ממש לפני כניסתם לארץ, ואכן רק אחרי חטא המרגלים, נגזר על דור המדבר למות במדבר ואולי גם זו היתה עבור הדור הזה חויית "נבו".
נראה לי שחשוב לבחון את ההתפתחויות במסופר בתורה על דור המדבר, ואולי אין לראות את סיפור המרגלים כאירוע חד-פעמי, אלא כמשבר מתמשך.
מאיפה התחיל המשבר ומה גרם לו?
לקראת סופה של פרשת בהעלותך (י, לה-לו) מופיעה פרשה בת שני  פסוקים שלכאורה אינה קשורה לנאמר לפני פרשה זו וגם לא למה שנאמר לאחר מכן. פרשה זו גם מופרדת בספרי התורה לפניה ולאחריה באמצעות "נ" הפוכה.
ורש"י, בעקבות הגמרא (בבלי שבת קטז, ע"א) מסביר:
 עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו'.
והגמרא (שבת קטז, ע"א) מפרטת מהן הפורעניות:
רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותיכתב במקומה. ולמה כתבה כאן ?  כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה.
פורענות שנייה מאי היא? – (במדבר יא, א) 'ויהי העם כמתאננים'.
פורענות ראשונה – (במדבר י, לג) 'ויסעו מהר ה'' -  ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'.
על פי פשוטו של מקרא, היינו קוראים את "ויסעו מהר ה'" כתיאור עובדתי, אך חז"ל שומעים בו רובד נוסף: הר ה' איננו מושג גיאוגרפי, אלא  מושג רעיוני וערכי, ורש"י, הער לפרשנות חז"ל, כותב בפסוק זה, בעקבות הספרי (פב) :
דרך שלשת ימים - מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד.
כלומר, קרה כאן משהו שמנע מהם להיכנס לארץ מיד, בניגוד לתכנית המקורית של הקב"ה, והתורה במילים "ויסעו מהר ה'" רומזת שכאן התחילה הפורענות.
בפסוקים כט-לב מספרת לנו התורה שמשה מנסה לשכנע את חותנו להצטרף אל בני ישראל ולהיכנס איתם לארץ ישראל, וכך לשון המקרא:
 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.
וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.
וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.
איננו יודעים אם יתרו השתכנע ונשאר איתם; בניגוד לרמב"ן הסבור כי משה שכנע את יתרו, סבורים אבן עזרא, ספורנו ואברבנאל  שיתרו אכן עזב את בני ישראל וחזר לארצו.
האם, לפי קריאה זו, ניתן להצביע על קשר בין עזיבת יתרו לבין מה שקרה בהמשך לבני ישראל?
יתכן והמילים וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם מצביעות על התלות בין משה ליתרו; בעלי המדרש ופרשנים שונים קראו מילים אלו בצורות שונות:
רש"י, לצד פירושו על דרך הפשט, מביא את דברי חז"ל במדרש התנאים ספרי, וזו לשונו:
והיית לנו לעינים - לשון עבר כתרגומו.
דבר  אחר: לשון עתיד  - כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו.
דבר  אחר: שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו, שנא' (דברים י) ואהבתם את הגר.
ניתן לומר, לפי קריאה זו, שמשה מרגיש שהוא זקוק ל'עיניו' של יתרו כדי להמשיך ולהוביל את בני ישראל במדבר ואכן, מיד אחרי עזיבת יתרו, אנו קוראים "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" ומיד לאחר מכן, אחרי "ויהי בנסוע הארון" (במדבר יא, א- טו):
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה.
וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'.) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ...וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
משה חש שאינו מסוגל יותר להכיל את תלונות העם. האם יתכן שחסרות לו "עיניו" המאירות של יתרו ואנו עדים כאן להיחלשות מנהיגותו של משה?
ואכן, רש"י מפרש את השימוש בלשון נקבה: "אם ככה את עושה לי – תשש כוחו של משה כנקבה."
משה אינו מסוגל יותר להכיל את העם ולהנהיגו ולשמש מליץ יושר שלו בפני הקב"ה, ולכן מיד לאחר מכן נאמר (פסוק טז): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל...'  מעניין לראות את הקשר בין פסוק זה לבין עצת יתרו (שמות יח):
 וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו: לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.  עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.  וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
יתרו ראה ב"עיניו" דבר  שמשה לא ראה:  כדי להיות מסוגל להכיל עם שלם של עבדים ולהוביל אותם, יש לוותר על ריכוזיות ולהאציל סמכויות, כלומר לסמוך על אנשים אחרים, אחרת " נָבֹל תִּבֹּל" ואכן, אולי זה מה שקרה אחרי עזיבת יתרו.
אין לנו אפשרות במסגרת זו להתבונן בכל אחד מביטויי השבר אך בפרשת בהעלותך עצמה אנו פוגשים את קברות התאווה, את שיחתן של מרים ואהרון " עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח (משה)" ורש"י מפרש "על אודות גירושיה".
היתכן שבעקבות רש"י (המאמץ את דרשת הספרי צט.) נוכל לטעון שמשה פרש ממעורבות ב"עולם הזה" ולכן גם תשש כוחו כמנהיג? ואכן, הגנת האל על משה מתייחסת לרמתו הרוחנית כנביא, המצביעה על הקשר האינטימי ("פה אל פה אדבר בו") בינו לבין האל. אולי משה, "איש האלהים", היה זקוק  ל"עיניו" של יתרו. ואולי יש קשר בין התבודדותו ופרישתו של משה לעזיבת יתרו, כפי שגם אנו קוראים בפרשת יתרו:
 וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ.... וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים.
יתרו מאזן את משה ה"רוחני", משמש לו ל"עיניים" העוזרות לו להתנהל בעולם הזה.
בהעדר 'עיניים' אלו, החסרות למשה כמנהיג, אך גם לעם, נאלץ משה לשלוח את ה"מרגלים" ואלו מערערים את ביטחונו של העם ובעצם חושפים את חוסר בשלותו של דור המדבר להיכנס לארץ ישראל, ואולי גם את חוסר יכולתו של משה, השייך לדור הזה, להתמודד עם הדמורליזציה והייאוש האוחז בעם. (וראו במדבר יד, ה : 'וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. דבר דומה קורה בפרשת קורח (טז, ה) : 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו', אך מכיוון שמדובר באהרון, הוא מתאושש ונחלץ להוכיח את בחירת האל באהרון, אך עצם תופעת המרד במשה והערעור על הסדר הקיים מעידה על היחלשות המנהיגות ועל מעמדה המעורער בעיני העם.
בפרשת חוקת אנו עדים להסתלקותם של מרים ואהרון, שניים ממנהיגי דור המדבר, מהבמה וגם משה מתבשר על מותו. בפרשת בלק מצליח בלעם (התשליל של יתרו, שגם הוא היה לפי הזהר כרך ב, פרשה סט ומדרשים אחרים, אחד מיועציו של פרעה) להשיא עצה לבלק  - 'אלהיהם של אלו שונא זימה..' (סנהדרין קו, ע"א)  -  ולהחטיא את העם וחלק ממנהיגיו בזנות ובעבודה זרה. הצלחתו בוודאי קשורה למצב הייאוש בו נמצא העם וגם תגובתו הקנאית של פינחס מעידה על העדר מנהיגותו של משה (נתעלמה ממנו הלכה, כדברי רש"י (כה, ו)בעקבות חז"ל):
נתעלמה ממנו הלכה 'כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו' - געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגש ששים רבוא, שנאמר (שמות לב כ) 'ויטחן עד אשר דק וגו'' וכאן רפו ידיו...
אמנם, יש לציין שרש"י מוסיף :  'אלא כדי שיבוא פינחס ויטול את הראוי לו', אך היחס הדו-ערכי והמורכב  של חז"ל לקנאותו של פינחס מאפשר לנו להסתפק בהשוואת רש"י בין תגובתו הנחרצת של משה כמנהיג על מעשה העגל לבין אזלת ידו במקרה הזה, ואולי גם ניתן לטעון שחולשתו ואזלת ידו של משה,  בהעדרן של "עיני יתרו", איפשרו את הייאוש שאחז בעם ועודדו את צמיחתן של תגובות קנאיות.
ואולי "עיני יתרו", של  הגר, הזר, נחוצות כדי להוסיף התבוננות "מבחוץ" על הנעשה. אולי כאשר אדם, קבוצה או עם, שבויים בקונצפיה, צריכה לבוא עין חיצונית ולהאיר זוויות נוספות. כאז, כן עתה, "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (בבלי ברכות ה, ע"ב).

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.