משמעות כבחירה

"עד מות הכֹהן הגדול"

פנחס לייזר

לזכרם של אייל, גל-עד ונפתלי

שנרצחו  בדמי ימיהם

אחת ההלכות התמוהות המופיעות בפרשת מסעי מתייחסת לעונשו של הרוצח בשוגג, הנידון לישיבה בעיר מקלט "עד מות הכֹהן הגדול". התורה איננה קובעת זמן קבוע לעונש אלא תולה את העונש במותו של הכוהן הגדול. פרשני המקרא, החל מחז"ל התמודדו עם הקושי בהצמדתו של העונש למות הכוהן ודרשו את הקשר בין אורך העונש לבין אירוע שלכאורה איננו תלוי במעשיו של הרוצח, באופנים שונים.

רש"י מביא שני הסברים, הלקוחים מספרות חז"ל:

"עד  מות  הכהן  הגדול: א. שהוא  בא להשרות שכינה בישראל   ולהאריך   ימיהם  והרוצח  בא  לסלק  את השכינה  מישראל  ומקצר את ימי החיים,  אינו כדאי שיהא  לפני  כהן  גדול.

ב. דבר אחר: לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו."

 (רש"י במדבר  לה , כה)

הסיבה הראשונה מתייחסת לרמתו הרוחנית הירודה של הרוצח בשוגג שיש להרחיקו מהכוהן הגדול, דוגמת האיסור להניף חרב על המזבח כי "אין להניף את המקצר (החרב) על המאריך (המזבח)". הכוהן הגדול, שתפקידו להשרות שכינה ולהאריך חיים  אינו יכול לסבול בקרבתו אדם שקיצר חייו של אדם (צלם אל-הים) ועל-ידי כך מסלק את השכינה מהעולם.

הסיבה השניה מייחסת לכהן הגדול אחריות עקיפה למעשיהם של ישראל. אם רמתו הרוחנית של הכהן היתה גבוהה יותר, השפעתו על בני דורו היתה מונעת מצבים בהם בני אדם היו נהרגים על-ידי רשלנות ולכן מקשרת התורה בין עונשו של הרוצח בשגגה למות הכהן הגדול.

רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ה"ספורנו" אינו תולה הדבר ברמתו הרוחנית של הכהן או של הרוצח אלא רואה בהלכה זו את האפשרות להשאיר לקדוש ברוך הוא, "בוחן כליות ולב" את קביעת אורכו של העונש, וזו לשונו:

"עד  מות  הכהן  הגדול:  כבר  באר  שהגלות  היא על השוגג  ובהיות  מיני  השגגות  בלתי  שוות,  כי  מהם קרובות  לאונס  ומהן  קרובות  אל המזיד, נתן לגלות זמן  בלתי  שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט  קודם  מיתת  הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם  שימות  הכהן,  וזה  במשפט האל יתברך היודע ועד  שיענוש  את  השוגג  כפי  מדרגת שגגתו, כאמרו 'והאלהים אנה לידו'." (ספורנו במדבר  לה , כה)

בעל "דעת זקנים מבעלי התוספות" רואה כאן הגנה על הכהן הגדול מפני  דעת קהל לוחצת וזו לשונו:

"כי  בעיר  מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול:  פשט כדי שלא  יהיו  העולם  מרננין  על  הכהן  הגדול  כשיראו הרוצח  יוצא  חוץ  לעיר  מקלטו  ואומרים  ראו  זה שהרג  הנפש  ואין  כהן  גדול  עושה  בו  נקמה, ועליו הדבר  חל  כדכתיב  'ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם'  אבל  כשמת  הכהן  הגדול,  אין  לחוש על הכהן הבא אחריו כי מה ירננו עליו אחרי שלא נעשה בימיו.

(דעת זקנים מבעה"ת במדבר לה , כח)

רבי יצחק שמואל  רג'יו (צפון איטליה- המאה ה-19)  רואה במות הכהן הגדול אירוע עצמתי בעל חשיבות לאומית העשוי להשקיט את תאוות הנקם של גואל הדם, וכך לשונו:

"כי היות הרוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, שלא יראה לנגד עיניו מי שבאה תקלה זו על ידו, כי יחם לבבו ויתקצף על מות קרובו, ומתוך רגשת כעסו לא יתבונן להבדיל בין שוגג למזיד, ויבוא לשפוך דם נקי. והנה תלה הכתוב חזרתו במות הכהן הגדול שהוא האיש  הנכבד שבבני אדם והאהוב לכל ישראל, שבזה תנוח דעת הגואל אשר נהרג קרובו, כי זה עניין לנפש האדם; המקרה החדש משכֵח את הישן, צער גדול משקיט את הקטן, היגון מכניע את הלב ומשכך את הקצף, ובצרות הכלל תתנחם הנפש על צרותיה הפרטיות, ועתה מות הכהן הגדול הוא מקרה חדש, וצער ויגון קרה לכל האומה, על ידו תשכך חמת הגואל, ושכח את אשר נעשה לו, או יתן לב להבחין בין שוגג למזיד."  

המדרש (שיר השירים רבה ד) רואה במותו של הכהן הגדול כפרה (אולי סימן לכפרה?)

"וההורג בשגגה לא היה לו כפרה וקבעה לו התורה  כפרה  זו  מיתת כהן גדול שנא' (במדבר ל"ה) 'וישב  בה  עד מות הכהן הגדול' ."

מעניין לציין שהתורה עצמה אולי רומזת לנו דבר מה  על המשמעות שיש לתת למותו של הכהן הגדול. התורה מאזכרת בקצרה (במדבר לג, לז-לח) את מותו של אהרון, הכהן הגדול הראשון וזו לשון התורה בפרשתנו:

"ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום. ויעל  אהרן  הכהן  אל  הֹר  ההר על פי ה' וימת שם, בשנת  הארבעים  לצאת  בני  ישראל  מארץ  מצרים בחדש החמישי באחד לחדש. (בעצם ראש חודש אב)"

אזכור קצר זה מרמז שהדבר אירע אחרי  שבני ישראל נסעו מ"קדֵש" ובפרשת חוקת, בה מתוארת פטירתו של אהרון בצורה דרמטית, נאמר:

"ויאמר  ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני  לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם." (במדבר  כ , יב)

וכמה פסוקים לאחר מכן נאמר:

"ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר. ויאמר  ה' אל  משה  ואל  אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר: יֵאסף אהרן אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה." (שם, שם, כב-כד)

ייתכן שיש קשר בין התביעה מאהרון וממשה "להקדישני" לבין הנסיעה מקדש, מקום בו התרחשה פרשת מי מריבה.

תפקידה של המנהיגות הרוחנית היא לקדֵש שם שמים ולכן, כאשר העם עומד בפני הכניסה לארץ, על המנהיגות שלא עשתה זאת בצורה מספקת לפַנות את מקומה.

אהרון הוא אם-כן הכוהן הגדול הראשון שהיה צריך למות כי "לא התפלל על דורו" ולכן מכפרת מיתתו על עוון בני דורו.

חז"ל מתארים את מותם של משה, אהרן ומרים כ"מיתת נשיקה", שהיא מיתתם של צדיקים "על פי ה'" ומפרשים את סמיכות הפרשיות בין פרשת "פרה אדומה" לפרשת מיתתה של מרים ואת סמיכות הפרשיות בין מיתתו של אהרון לבגדי כהונה בגלל האופי המכפר והמטהר של מיתת צדיקים, וזו לשונם:

"אמר  רבי  אמי:  למה  נסמכה  מיתת  מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף  מיתתן  של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה  מיתת  אהרן  לבגדי  כהונה?  מה  בגדי כהונה מכפרין  אף  מיתתן של צדיקים מכפרת . (בבלי מועד קטן כח, ע"א)"

מוטיב הכפרה של הפרה האדומה שהיא גזֵרה "על פי ה'" מזכיר במובן מסוים את מוטיב הכפרה של מיתת צדיקים "על פי ה'": הצדיקים מתים מכיוון שכך היה רצונו של הא-ל. כמו-כן, גם הפרה האדומה "אשר לא עלה עליה עול" מטהרת מטומאת מת  ומכפרת -על לא עוול בכפיה- על חטא העגל, כי כך רצונו של הא-ל והמשמעות שאנחנו יכולים לתת להיטהרות זו קשורה לאחריות שה"גדולים" צריכים לקחת על ה"קטנים" וכלשון המדרש "תבוא אמו ותקנח את הצואה ".

לא קל לעתים להבין את רצונו של הקדוש ברוך הוא. מותם ללא עת של אנשים חפים מפשע במלחמות, בפעולות איבה, באסונות או במחלות מציב בפנינו שאלות אמוניות מורכבות . ואולי מה שנאמר לגבי מצוות פרה אדומה "חוקה חקקתי, גזרה גזרתי" מלמד אותנו שאין ביכולתנו להבין את כוונותיו ואת רצונותיו של הקב"ה במקרים אלו. דברים אלו קורים לרוב למורת רוחנו ואין לנו כל שליטה על עצם התרחשותם.  אך שומה עלינו "לדרוש ולקבל שכר", כלומר לתת גם לאירועים קשים בחיינו את המשמעות המאפשרת לנו להיטהר להתעלות ולקחת אחריות על המשמעות שאנחנו רוצים להעניק לחיינו. איננו שולטים בהתרחשותם של חלק מהאירועים בחיינו, איננו מסוגלים תמיד להבין אותם, אך יש באפשרותנו לבחור את המשמעות שאנחנו רוצים להעניק להם ואת הלקחים שנבחר להפיק מהם.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.