החירות כרוכה באחריות ובבשלות

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

לפני הכניסה לארץ ישראל, שלושת המנהיגים הגדולים של דור המדבר, שהובילו את תהליך השחרור והאמינו בו גם ברגעים הקשים, ימותו. מחר נקרא על מותם של מרים ואהרון. לכל אחד משלושת מנהיגים אלו היה תפקיד סמלי ייחודי בתהליך השחרור. יחד עם זאת, שלושתם ליוו את המסע הארוך במדבר, בו בני ישראל לא היו מסוגלים עדיין לקבל אחריות על החירות; ההגנה, המן והמים ייצגו את התלות המוחלטת שלהם בחסדי האל.                                                                      אולי הכניסה לארץ המובטחת דורשת בשלות ואחריות אישית וקולקטיבית, בלי הסתמכות על מנהיגות כריזמטית

שבת שלום לכולכם

Dear Family and Friends,

Before entering the Promised Land, the three great Leaders of the Desert; Miriam, Aharon and Moshe, who believed in Redemption and Liberation in the most difficult times will die. About the death of two of them (Miriam and Aharon) we'll read tomorrow. Each of them had a specific symbolic role in the process of liberation, but all three of them also reflect the long journey of the Desert, where the people of Israel wasn't able to assume the responsibility of freedom and therefore was entirely dependent on Heavenly protection, Food and Water.

Entering the Promised Land may require maturity, more individual and collective responsibility, without relying on charismatic leadership.

Shabbat Shalom to all

האם יש לגמול רעה תחת רעה?

וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו...

לא תתעב אדומי, כי אחיך הוא.

                                         לכבוד

 נכדתי הילה מרים בת יעל ועמרי נתנס

נולדה בי' באדר תשע"ב

ונכדי אלון ישראל בן יעל ונתי לייזר

נולד בי"ד באייר תשע"ב.

פנחס לייזר

התורה מספרת לנו על מספר אירועים והיתקלויות של בני ישראל עם עמים אחרים בעת יציאתם ממצרים ולקראת כניסתם לארץ.

התורה מספרת לנו בתחילת פרשת בשלח "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראֹתם מלחמה ושבו מצרימה"

ההיתקלות הראשונה, מלבד רדיפת המצרים אחרי בני ישראל לפני קריעת ים סוף, בה היה צורך בהתערבות אלוהית כדי לשחרר את העם מפחד מצרים ללא מלחמה, היתה עם עמלק. מעניין לציין שהיתקלות זו עם עמלק התרחשה ברפידים, אחרי שהעם התלונן על המחסור במים. מיד לאחר מכן, מספרת לנו התורה: "ויבא עמלק, וילחם עם ישראל ברפידים" ובעל מדרש תנחומא  (בשלח פרק כה)  דורש את המילה רפידים: "אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה ולפיכך עמלק בא עליהם". עמלק נתפס גם כאן כמי שמנצל את חולשת עם העבדים שיצא זה עתה ממצרים, אבל כאן, בניגוד לאירועי ים סוף, נלחמו בני ישראל וניצחו את עמלק.

במשך השנתיים הראשונות של המסע במדבר, לא מספרת לנו התורה על שום היתקלות נוספת של בני ישראל עם עם אחר.

בפרשת שלח, מצליחים המרגלים להפחיד את דור המדבר ממלחמה עם תושבי הארץ: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו". בגלל רפיון דור המדבר, נגזר על בני ישראל לשהות במדבר במשך עוד ארבעים שנה עד שימותו יוצאי מצרים, שלא היו בשלים להיכנס לארץ.

בפרשתנו, אנו עדים שוב למפגש עוין בין בני ישראל לעם אחר, וכך לשון הכתוב (במדבר כ, יד-כא):

 וַיִּשְׁלַח משֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם, כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר: לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.

משה מנסה לפנות לאדום "אחיו" ונענה בשלילה ובעוינות, אך גם במקרה זה, נמנעה המלחמה בין בני ישראל לאדום.

 פרשה זו, בה מבקש משה לעבור באדום ונענה בשלילה , נמצאת בין סיפור "מי מריבה", בו שוב יש מחסור במים, אחרי מות מרים. בסיפור זה  נתקף העם בייאוש, משה מכה בסלע במקום לדבר אליו ונגזר עליו ועל אהרון לא להיכנס לארץ ישראל לבין הסיפור על מות אהרון.

אחרי מות אהרון, פותח הכנעני מלך ערד במלחמה נגד ישראל  ממנו הוא כנראה מרגיש מאוים. ישראל נודר נדר לה', נלחם ומנצח במלחמה זו.

גם  את המלחמה הבאה, בעקבות סירובו של סיחון, מלך האמורי,  לבקשת ישראל לעבור בארצו,  מסתיימת בניצחון ישראל ובכיבוש ערי האמורי . גם את המלחמה נגד עוג מלך הבשן שפתח במלחמה, ניצחו בני ישראל.

כשראה בלק מלך מואב שכל עמי האזור שניסו להילחם בישראל נוצחו, הוא שוכר את שירותיו של בלעם שאמנם אינו מצליח לקלל את ישראל, אך מצליח לפתות חלקים גדולים בעם לזנות עם בנות מואב וגם לעבוד את בעל פעור. אין כאן ניצחון במלחמה קלאסית, אך יש כאן גרימה של משבר חמור בעם ישראל.

אחרי המגפה הקשה בה מתו עשרים וארבעה אלף אנשים מבני ישראל, נצטווה משה לגייס את העם למלחמת נקמה במדין. במלחה זו, נהרגו מלכי מדין וגם בלעם בן בעור.

לעומת זאת, נצטווה משה לא להילחם בעמון ובמואב, מכיוון שארצם ניתנה לבני לוט.

מעבר לסיפורים השונים המסופרים על יחסי איבה ששררו בין בני ישראל לבין עמים אחרים, מעניין לבחון את האופן הדיפרנציאלי בו התורה מתייחסת לאויבים אלו ומצווה להגיב אליהם.

לגבי המצרים, שהעבידו את עם ישראל בפרך במשך מאות שנים, נאמר:

לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ (דברים כג, ח)

כידוע, עמלק הופך להיות האויב האולטימטיבי הנצחי לגביו נאמר: "מחה תמחה את זכר עמלק"  וגם "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"

גם כלפי האדומי, למרות שלא נתן לנו לעבור בארצו, ואף יצא למלחמה נגדנו, אנחנו מצווים להתייחס כמו אל המצרים: 

לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא.  (דברים כג, ח)

לעומת זאת, לגבי העמונים והמואבים נאמר:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם. (דברים כג, ד-ז)

מעניין  לציין שלכאורה עמון ומואב אינם יכולים לבוא בקהל ה'  למרות שאין הגבלה גורפת כזו לגבי אדום, שנהג בצורה דומה. יתרה מזו, אין שום אזכור מפורש בתורה על כך שעמון או מואב לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים. התורה רק מספרת שעל בני ישראל להימנע מכל היגררות למלחמה עם עמון ומואב, כי ארצם הובטחה ללוט.

הרמב"ן (כג, ה) מסביר למה הורחקו עמון ומואב מ"קהל ה'", וזו לשונו:

"והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה; האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו, כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) 'אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון' והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) 'אל תצורם ואל תתגר בם', והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם.

 והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם, ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו".

לגבי היחס המועדף לו זוכים המצרים והאדומים, כותב רש"י (כג, ח-ט):

לא תתעב אדמי – לגמרי, אע"פ שראוי לך לתעבו שיצא בחרב לקראתך.

 לא תתעב מצרי - מכל וכל, אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור; מה טעם? שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק לפיכך: בנים אשר יולדו להם דור שלישי וגו' - ושאר האומות מותרין מיד, הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום ואלו שהחטיאום נתעבו.

רש"י אם כן, שלא כרמב"ן המסביר את חומרת העונש של  עמון ומואב בכך שהיו חייבים לגמול לנו טובה, בגלל שניצלו בזכות אברהם אבינו, רואה באומה הפוגעת בנפש האומה סכנה גדולה יותר מאשר באומה שנלחמה בנו. לא ברור לגמרי במה עמון החטיא את ישראל

הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר" אינו תולה את הדבר דווקא בזכויותיהם של האדומי והמצרי, אלא רואה ביחס הזה הזדמנות לעיצוב מידות נפש נעלות, וזו לשונו:

"כי אחיך הוא. רצה הקב"ה להרגיל את ישראל במעלת הנפש. וכל שהנפש גבוה יותר מקרב את קרוביו. ע"כ צוה אותו לזכור אחוה לבני אדום.  כי גר היית בארצו. גם זה מתכונת הנפש המעלה לגמול טובה ולא להיות כפוי טובה ונקרא נבל. ע"כ הרגיל הקב"ה אותנו במצוה זו."

במישור המעשי, ההלכתי, ניטרלו חז"ל את תקפותן של הגבלות אלו; למשל:

בהתחלה, קבעו שההגבלה על צירוף  עמונים ומואבים ל"קהל ה'" חלה רק על הגברים, ודרשו "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (יבמות סט, ע"א)

ניטרול גורף יותר של ההגבלות מובא בדברי רבי יהושע (ברכות כח, ע"א): "וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין?  כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות"

כלומר: אין לזהות את העמים מתקופות קדומות לעמים בעלי אותו שם בתקופות מאוחרות יותר.

איך, אם כן להתייחס להבדלים בין היחס לעמים השונים במקרא?

נראה לי שלכל הניסיונות של פרשני המקרא להסביר את ההבדלים בין היחס לעמים השונים בתורה יש להתייחס במישור של "דרוש וקבל שכר", מכיוון שהם מעלים קריטריונים שונים העשויים לשמש אותנו כאשר אנו באים לבחון גם בימינו את יחסינו לעמים שפגעו בנו בצורות שונות. יתכן שניתן ללמוד מכך שיש הבדל בין יחסי איבה ועוינות הנובעים מניגודי אינטרסים ומסכסוכים פוליטיים, גם אם הם מלווים באלימות קשה  לבין יחסי שנאה מהותיים, הנובעים מאידיאולוגיה גזענית. כמו-כן, הנצי"ב מלמד אותנו ששנאה אינה מעלת נפש רצויה ויש להתעלות מעל רגשות נקם.

המהלך של חז"ל מאפשר לנו גם להאמין באפשרות של בני אדם ועמים להשתנות ולא לגרור איבה ועוינות לאורך דורות, אלא לזכור ש"מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים." (גיטין נז, ע"ב), להתעלות  ולסלוח.

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

לעתים קיימת בין בני אדם מחלוקת עמוקה בסוגיות חשובות, אך מחלוקת זו אינה משפיעה על הקשר ביניהם, כאשר באופן בסיסי יש בינ יהם כבוד הדדי, המאפשר להם להכיל השקפת עולם שונה וגם אורח חיים שונה. קנאות וחוסר סובלנות מסוות לעתים מעורבות רגשית גדולה מדי ונקודה עיוורת.

ואולי זהו ההבדל בין מה שמכונה ע"י חז"ל "מחלוקת לשם שמים", כלומר מחלוקת שמטרתה לברר את האמת, לבין מחלוקת שאינה לשם שמים, שמקורה במניעים אישיים, שהוא גם ההבדל בין "מחלוקות הלל ושמאי" לבין מחלוקת "קורח ועדתו".

שבת שלום לכולכם,

Dear Family and Friends,

It seems that sometimes people disagree strongly, but nevertheless these disagreements have no influence on their personal relationship, since basically they respect each other and are able to tolerate other approaches to life. Intolerance may mask some emotional involvement or blind spots; that's maybe the difference of what our Masters call "Mahloket leShem Shamaym – for the Cause of Heaven" and "Mahloket loleShem Shamayim – not for the Cause of Heaven",  which is the difference between the disputes between Hillel and Shammai and Korach's dissidence.

Shabbat Shalom to all

  

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

מחר, בפרשת בהעלותך, נקרא על ה"מן" –  שהוא "לחם מן השמים". אולי המזון המדברי הזה הוא מטפורה למסע במדבר ובצעם לכל מסע. גם אם בני אדם חשופים לאותן התנסויות, הם חווים התנסויות אלו באופן שונה ומעניקים להן משמעויות שונות. איננו שולטים תמיד באירועי חיינו, אך יש לנו את החירות "לטעום" אירועים אלו באופן אישי ולהחליט על משמעותם עבורנו.

שבת שלום לכולם

---

Dear Family and Friends,

Tomorrow we'll read about the Manna, the "Bread from Heaven". Maybe that  special food of the desert is a metaphor of any journey in the desert, or of any journey; people have their own individual experience, even if the events they were exposed to are identical; we don’t control the events of our life, but we are free to "taste" them differently and to decide about their meaning.

Shabbat Shalom to all

הסוטה, הנזיר וברכת כהנים

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

"למה נסכמה פרשת נזיר לפרשת סוטה?" – הסברם של חכמים (מסכת סוטה ב, ע"א) ורש"י לסמיכות הפרשיות האלו ידוע. אך אולי, ניתן להציע כיוון דרשני אחר, ולהסביר עי"כ גם את סמיכותה של ברכת כהנים לפרשת הנזיר.

ה"קלקול"  אינו מתחיל בהשפעת "המים המאררים" על האישה הסוטה; הוא נעוץ בחשדנות בין בני הזוג, כאשר הבעל אינו סומך על אשתו ואינו מסוגל לדבר איתה, אלא מביא אותה לבית הדין. לכן, הבעל הזה, דווקא כאשר חשד על אשתו לשווא, חייב לקבל עצמו "נזירות" כתהליך של היטהרות, תיקון ותשובה. הכהנים מברכים את העם "באהבה, בהארת פנים, ובשלום כדי לעודד את כל מאחד מאיתנו לוותר על החשדנות והאיבה ולאמץ גישה של הקשבה, אמון ואהבה.

שבת שלום לכולכם

Dear Family and Friends,

Our Sages and Commentators dealt with the juxtaposition of sections in the Torah portion we'll read tomorrow and specifically explained the fact that the chapter about the "Nazirite" follows the chapter about the "Sotah" (the women suspected of adultery by her husband).

Maybe an additional interpretation could be suggested: The problem starts with a lack of communication and trust, leading a man to be suspicious. The suspicious man, especially if it appears that there was no basis for his suspicion, has to become a "Nazirite", as a process of purification and atonement. Following these 2 chapters, we read about "Birkat Kohanim", the Blessing accorded by the Kohanim, a Blessing of Love and Peace; maybe this invites us to a sort of "healing" suspicion and resentment.

Shabbat Shalom to all