יודע
תעלומות ואל דעות
פנחס
לייזר
המתבונן בהלכות תשובה לרמב"ם אינו
יכול שלא להתפעל מהדיוק בו הרמב"ם מנסח את דבריו ובו הוא מזמין אותנו למסע
תיאולוגי-אתי על ידי בחירת המילים.
דוגמה מעניינת לדיוק זה היא האופן בו הרמב"ם מכנה את האל במקומות
שונים:
בפרק ב (הלכות א-ב), מגדיר הרמב"ם
מהי "תשובה גמורה", וכך לשונו:
"(א) אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא
לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא
מכשלון כח; כיצד? הרי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו
בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה הוא
ששלמה אמר 'וזכור את בוראיך בימי בחורותיך', ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי
אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה
הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר
'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם' שהוא יום המיתה,
מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.
(ב) ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא
חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר 'יעזוב רשע דרכו וגו'', וכן
יתנחם על שעבר, שנאמר 'כי אחרי שובי נחמתי' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא
ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'' וצריך להתודות
בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו."
הרמב"ם מבחין בשתי הלכות אלו בין
"מבחן התוצאה", בו האדם עצמו יודע אם הוא מסוגל לא לחטוא במצב בו בעבר
היה חוטא לבין קריטריון התשובה ברובד עמוק יותר – כלומר הביטחון שהאדם עבר שינוי
אמיתי - עליו יכול להעיד רק "יודע
תעלומות". קביעה זו "מתכתבת" עם הנאמר בפרשת ניצבים "הנסתרות
לה' אלהינו".
לעומת הכינוי "יודע
תעלומות"בפרק ב', עוסק הרמב"ם בפרק ג' בהגדרת הצדיק והרשע, כאשר הוא מציג
את הדברים כמעין מאזן בין "זכויות" ל"עוונות ", המזכיר לנו
דו"ח מחשבון הבנק, וכך לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג, א-ב):
"(א) כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות
ועוונות; מי שזכיותיו יתירות על עוונותיו, צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכיותיו,
רשע; מחצה למחצה – בינוני, וכן המדינה, אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עוונותיהן
הרי זו צדקת, ואם היו עוונותיהם מרובין, הרי זו רשעה וכן כל העולם כולו.
(ב) אדם שעוונותיו מרובין על זכיותיו
מיד הוא מת ברשעו, שנאמר 'על רוב עונך', וכן מדינה שעוונותיה מרובין, מיד היא
אובדת, שנאמר 'זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם
מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר 'וירא ה' כי רבה רעת האדם' ושיקול זה אינו
לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען
נמצא בו דבר טוב ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה ואין
שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות."
כאן משתמש הרמב"ם בכינוי "אל
דעות", להבדיל מ"יודע תעלומות".
דומני שיש כאן מצד אחד מכנה משותף בין
כינויו של האל בשני הפרקים והוא אי היכולת של האדם, באשר הוא אדם, לדעת שהוא לא
יחטא ושהוא עבר תהליך אמיתי של שינוי, של תשובה או לשקול את "מאזן"
זכויותיו או את מאזן זכויותיו וחטאיו של אדם אחר. קביעה זו בוודאי מזמינה אותנו
לענווה ומעודדת אותנו לא לשפוט, כי בעצם איננו יודעים.
מצד שני, נראה לי שההבחנה שעושה
הרמב"ם אינה מקרית, אלא מבטאת רעיון עמוק לגבי תפיסת האל על ידינו –
הרי הרמב"ם סבור שאיננו באמת יכולים לדעת דבר על מהות האל.
בפרק ב', אנו חווים את האל כ"עֵד"
הבלעדי שיכול להעיד על התהליך שעשינו; אף אדם, כולל האדם עצמו, אינו יכול להעיד
בצורה וודאית על תהליך התשובה; אנו נידונים לחיות כל חיינו במצב של ספק, של אתגר תמידי, כפי שאמרו חכמים (אבות ב, ד) "אל
תאמן בעצמך עד יום מותך".
בניגוד לקלישאה "מי שמאמין, לא
מפחד", נראה שהמאמין האמיתי, הבוגר, אולי אינו חייב לחיות בפחד מתמיד, אבל
בוודאי חי כל חייו עם שאלות רבות.
נראה לי שבפרק ג' , בו הרמב"ם
משתמש בכינוי "אל דעות", הוא רוצה ללמד אותנו שהיכולת לשפוט ולשקלל את
זכויותיו של אדם לעומת עוונותיו נתונה לאל באופן בלעדי, ודומני שהמושג
"דעות" אצל הרמב"ם פירושו "אֵתיקה", בדומה ל"הלכות
דעות", כלומר יש בשקלול הזה אלמנט של אֵתיקה שאיננו מסתכם בחשבון מתימטי או באיזשהו סדר עדיפיות של "דתומטר"
כזה או אחר.
דומני שרבי אברהם אבן עזרא מבטא רעיון זה בפיוטו "אגדלך":
אֲגַדֶּלְךָ אֱלקֵי
כָל נְשָׁמָה
וְאודְךָ בְּרב פַּחַד וְאֵימָה
בְּעָמְדִי תּוךְ קְהָלְךָ צוּר לְרומֵם
לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוף ראשׁ וְקומָה
רְקִיעֵי רוּם הֲלא נָטָה בְמִבְטָא
וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה
הֲיוּכַל אִישׁ חֲקור אֶת סוד יוצְרו
וּמִי הוּא זֶה בְּכָל קֵדְמָה וְיָמָּה
מְרומָם הוּא עֲלֵי כָל פֶּה וְלָשׁון
אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כּל בְּחָכְמָה
וְיִתְגַּדַּל בְּגוי קָדושׁ וְעֶלְיון
וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא
והנצי"ב , בהקדמתו לספר בראשית, מזמין אותנו גם הוא לעמדה של ענווה וחוסר
שיפוטיות:
"...והענין דנתבאר בשירת האזינו על
הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק
דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול, ופירשנו שהיו צדיקים
וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם
שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס,
ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל
זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן
שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה
גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ...
וזה
היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים",
היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם
באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם
אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם,
כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם"
האם נוכל, בימים אלו של תשובה, רחמים
וסליחה לאמץ עמדה זו של ענווה וקבלה לגבי
כל הנבראים ולהשאיר ל"יודע תעלומות"ולאל דעות" את המשפט?
שנה טובה, שנה של קבלה, ענווה ופתיחות
לכל באי עולם.
