החלום, המציאות -המאכזבת לעתים – והתקווה.
בספרות חז"ל קיימות שתי
גרסאות לסיפור חוני. הגירסה המוכרת יותר מופיעה בתלמוד הבבלי (תענית
כג, ע"א בתרגום הרב שטיינזלץ).
"אמר
רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני המעגל), היה מצטער על מקרא זה {תהלים
קכ"ו} "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים",
אמר: האם קיים אדם המסוגל לבלות שבעים שנה בשינה ובחלום? יום אחד הוא פגש, בלכתו
בדרך, אדם שנטע עץ חרוב ואמר לו: העץ הזה, תוך כמה שנים נותן פירותיו? אמר לו: עד
שבעים שנה. אמר לו: האם ברור לך שתחיה שבעים שנה? אמר לו: אותו האיש (אני) מצא
עולם שבו היה עץ חרוב, מכיוון שאבותיי שתלו אותו עבורי, אני שותל גם עבור ילדיי.ישב,
אכל לחמו, תקפה אותו שינה, נרדם, הקיפה אותו שן של סלע שהסתירה אותו וכך ישן
שבעים שנה. כאשר קם, ראה אדם המלקט פירות מאותו עץ חרוב. אמר לו: אתה שתלת
אותו? אמר לו: אני בן בנו. אמר לו: משתמע מכאן שישנתי שבעים שנה. הוא ראה שחמוריו
הולידו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ושאל את בני הבית:האם בנו של חוני המעגל
קיים? אמרו לו: בנו איננו, בן בנו ישנו. אמר להם: אני חוני המעגל, לא
האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע חכמים אומרים: מאירות וברורות הלכותינו כבשנות
חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים, היה פותר להם.
אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו,
ביקש רחמים ומת. אמר רבא: זהו שאומרים אנשים: "או חברותא או מיתותא".
הגרסא השניה נמצאת בתלמוד
הירושלמי (תענית פרק ג, הלכה ט):
"א"ר יודן גיריא:
חונה המעגל הזה (מהמשנה, שהתפלל על הגשמים שיירדו), היה בן בנו של חוני המעגל .
סמוך לחורבן בית המקדש, יצא להר אצל הפועלים. עד שהגיע לשם, ירד גשם. נכנס
למערה.כשישב שם, נרדם וישן לו ושקע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש
ונבנה פעם שניה. לסוף שבעים שנה, הקיץ משנתו, יצא מהמערה וראה עולם שנתחלף:
מקום שהיו כרמים בראשונה, כעת נטוע זיתים, מקום שהיו נטועים זיתים, כעת היא מקום
זרע. שאל את אנשי המדינה: מה הקול (החדשות) בעולם? אמרו לו: האם אינך יודע מה חדש
בעולם? אמר להם: לא. אמרו לו: מי אתה? אמר להם: חוני המעגל. אמרו לו: שמענו
שכשהיה נכנס לעזרה, היא היתה מאירה. נכנס והיא האירה וקרא על עצמו: (תהלים קכו) "בשוב
ה' את שיבת ציון היינו כחלמים"
הסיפור בגירסה הבבלית מתאר
דמות טראגית המנסה להשתלב בדור אחר ואינה מוצאת את מקומה בעולם שהשתנה. חוני מפקפק
באפשרות של חלום המחזיק 70 שנה, כאשר המציאות עומדת בסתירה לחלום. המציאות
העכשווית, אליבא דחוני ה"בבלי", אינה מאפשרת רציפות בין עולמו של חוני
לבין עולמו של נכדיו, וזאת למרות מפגשו של חוני עם אדם השותל עץ חרוב ומאמין
שנכדיו יהנו מפירותיו של אותו עץ ששתל עבורם, כפי שאבותיו שתלו לו. חוני חווה את
המעבר הבינדורי כמשבר שאינו ניתן לפיתרון. עולמו של חוני אינו יכול להמשיך
בעולמו של נכדיו. אפילו כאשר מצטטים אותו ב"בית המדרש", אין מכירים בו
כפי שהוא, ואין הוא מוצא עצמו: הוא בודד, לסביבה אין אמון בו וגם הוא אינו
מאמין בה, ולכן
אינו יכול לתקשר עם אותו עולם משתנה ואינו יכול להזדהות עמו. הוא מתקשה להאמין
בחלום.
חוני ה"ירושלמי",
לעומתו, מסכם את חוויית חייו בשיר "אופטימי". החורבן עבר עליו כחלום
והוא חווה במציאות של בית שני הגשמה של חלום, והמשך ישיר לעולמו של הבית הראשון:
כאן, החורבן הוא חלום רע שחלף וחוני מצליח ליצור את הרציפות בין העולם
הישן, שהיה על סף חורבן, לבין עולם חדש. הוא מצליח, בניגוד לחוני
ה"בבלי", להוכיח את המשכיותו ולהאיר את העזרה, כפי שעשה זאת
בעבר. חלומו הוא חלום של תקוה, המחזיק אותו ומאפשר לו להתמודד עם תקופות ביניים
רעות, הנחוות על-ידו כ"חלום רע" חולף.
לפני שמונים שנה ומעלה,
זוכרים המעטים החיים עדיין בקרבינו עולם יהודי אחר. חלקם חוו מקרוב חורבנו של אותו
עולם וזכו לראות עולם יהודי חדש הנבנה בארץ ישראל. בפרספקטיבה של דורות, לא תמיד
ברור לאנשים אלה איפה החלום ואיפה המציאות, ולעתים קשה לאנשים להשתחרר מ"חלום
רע" שעבורם הוא חלק ממציאות. יחד עם זאת, כאשר הוקמה המדינה לפני שבעים
שנה, חשו לא מעטים מדור הניצולים כמו משורר תהלים "בשוב ה' את שיבת ציון
היינו כחולמים"
ומה עכשיו, שבעים שנה אחרי
הגשמת חלומם של רבים, וקיומה של מדינה יהודית ריבונית?
האם 'לנער הזה פיללנו'?
כאשר שאלו את פרופ' ליבוביץ' בזמנו אם הוא מאוכזב מהמדינה, הוא ענה שאינו מאוכזב
ממנה כלל, על אף שהוא שולל את דמותה שלילה נמרצת, וזאת משום שמתחילה לא תלה בה שום
תקווה אחרת, מלבד התקווה שנתמלאה: החזרת
העצמאות המדינית-ממלכתית לעם היהודי. משמעותה של המדינה לגבי העם כמשמעותה של
הבריאות לגבי הפרט: יש להשיגן ולשמור עליהן, אך המאבק ל"ערכים" – ועל
אחת כמה וכמה ל"קדושה" – הוא מעבר להן ("רציתי לשאול אותך, פרופ'
ליבוביץ", עמ' 378)
האם עלינו, כציונים דתיים,
להסתפק בציפייה מינימליסטית זו? האם התגשמותה של ציפייה זו יכולה להיות מקור
לשמחה, על אף העננים הרבים המעיבים
על הישגיה של המדינה בתחומים שונים?
אמנם, התשובה לשאלה זו אינה
פשוטה, אך דומני שדברי ליבוביץ הנשמעים ציניים ופסימיים למדי, מבטאים אמת יהודית
עמוקה. במשנה ברכות (פרק ט, משנה ה') נאמר: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על
הטובה' והגמרא (בבלי ס, ע"ב) מקשה: הרי
הברכות אינן זהות?! על הטוב, חייבים לברך "הטוב והמטיב" ועל הרעה
"ברוך דיין אמת"?! תשובתו התמוהה של רבא לקושיא זו היא:
'לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה'. ולכאורה,
'תירוצו' של רבא מוסיף קושי גדול יותר; האם ניתן לצפות שהאדם יברך
"בשמחה" על הרעה?!
דומני שרש"י עוזר לנו
להבין את משמעותה של השמחה הנדרשת במצבים אלו. הוא מפרש את דברי רבא בשתי מילים: "בלבב
שלם". יש להניח שרש"י ידע עברית על בוריה ויכול היה לכתוב "בלב
שלם", אך הוא בחר לכתוב "בלבב שלם". דומני שהוא מחזיר אותנו לדרשה
המובאת במשנה 'בכל לבבך - בשני יצריך' . האדם הנדרש לברך על הרעה
נמצא בקונפליקט; מחד גיסא, הוא אינו יכול להתכחש לרגשותיו האמיתיים ואף לא נדרש
לעשות זאת, אך מאידך גיסא, עליו 'לכרוע ברך' לפני רצון האל ו"לברך".
לכן, ברכה זו מכילה את המורכבות הנדרשת.
ואולי, השמחה על קיומה של
מדינה עצמאית, היא שמחה מורכבת: השאלות לגיטימיות וקשות; אופיה היהודי והדמוקרטי
של המדינה אינו מובטח, אך אין זה צריך למנוע מאתנו לברך ולהודות 'בלבב שלם' על המתנה שניתנה לנו לפני 70 שנה, ולשמוח על ההישגים החשובים, על התארגנויות לא מעטות
בחברה האזרחית התומכות בקשר בין בני אדם ללא הבדל דת, גזע, מגדר ולאום, על היחס
החומל, האנושי והיהודי לזר, ולקוות שהאפשרויות הטמונות בקיום המדינה, שנוסחו
בין היתר במגילת העצמאות יוכלו להתממש; גם
אחרי 70 שנה, אפשר ואולי רצוי להמשיך לחלום שהזרעים יצמחו ושילדינו ונכדינו
והדורות הבאים יזכו לחיות במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, החיה בשלום עם שכניה,
והנאמנה לערכי הצדק, השלום והחמלה שנוסחו על ידי נביאי ישראל ואומצו במגילת
העצמאות.
ובלשונו של טשרניחובסקי:
אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום.
חג עצמאות שמח.
