אמונה
ושברי לוחות
דומני
שיש מתח מסוים בין האופן בו חכמים קוראים ודורשים את המילים "אל אמונה" (דברים
לב, ד) בספרי (האזינו ד) – "שהאמין
בעולם ובראו" לבין המילים איתן רש"י מסיים את פירושו על התורה "לעיני
כל ישראל" (דברים לד, יב): "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם,
שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שִבַּרְתָּ'
- יישר כחך ששברת."
לכאורה,
המילים בשירת האזינו, לפי דרשת חז"ל, מבטאים אופטימיות, תקווה, אמונה בעולם
ובאדם.
כאשר
משה יורד מהר סיני, אחרי 40 יום של התעלות וקבלת הלוחות ורואה את "חגיגות
העגל", הוא שובר את הלוחות, עליהם נאמר: "והלוחות מעשה אלהים
המה, והמכתב מכתב אלהים הוא" (שמות לב, ט"ז). בין אם מדובר במעשה ספונטני
המבטא את כעסו של משה, "איש האלהים", על מעשה העגל, או בפעולה מחושבת
שנועדה לזעזע, יש כאן אולי ביטוי לייאוש מן העם המיוחס במקרא גם לקב"ה,
כביכול, המציע למשה "עיסקה". בקריאה זו, לסירוגין, האל ומשה מתייאשים,
כביכול, מנכונותו ויכולתו של עם ישראל להגשים את ייעודו כעם סגולה.
כבר
בסוף פרשת בראשית (שאת תחילתה נקרא בשמחת
תורה ואת כולה בעוד מספר ימים) ראינו
שהקורא מוזמן להתמודד עם אכזבת האל מהאנושות ומהעולם, כי אחרי מספר דורות, מגיע
דור אנוש, עליו נאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ
וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה'
כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ." (בראשית
ו, ה-ו).
האם
יש כאן תחושה שהפרוייקט של בריאת האדם ע"י האל נכשל?
הדילמה הזאת "מתכתבת" עם מדרש ידוע על
המחלוקת בפמליה של מעלה לגבי בריאת האדם, וכך לשון המדרש (בראשית
רבה ה, ה): אָמַר רַבִּי סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם
הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת
חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים 'אַל יִבָּרֵא', וּמֵהֶם אוֹמְרִים 'יִבָּרֵא'; הֲדָא
הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא) 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ
צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.' חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים,
וֶאֱמֶת אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא,
שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת, שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה.
מֶה
עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא
דִכְתִיב (דניאל ח, יב): 'וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה',
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן
הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה
אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב( 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'. רַבָּנָן אָמְרֵי
לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידֵי וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חֶלְקִיָּה
בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מְאֹד, הוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב
(בראשית א, לא): 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה
וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. רַב הוּנָא רַבָּהּ
שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם
אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם!
בעיניי,
המדרש הזה מבטא את מורכבות האדם ואת החששות לגבי הצלחת הפרוייקט של בריאתו ומסתיים
בהכרעה האלהית המתכתבת עם דברי הספרי לגבי אמונתו של האל בהצלחת הפרוייקט, למרות
החששות המובנים הנעוצים בטבע האדם.
יש
הקבלה מסוימת בין המדרש הזה לבין מחלוקת
בית שמאי ובית הלל (בבלי עירובין יג, ע"ב) :
"תנו
רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא
יותר משנברא והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו
לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו"
לחששות
ולדילמות של "המלאכים" (חסד, אמת, שלום וצדק) יש ייצוג אצלינו, בני
האדם. לא פעם, בני אדם במצבים אלו ואחרים
שואלים את עצמם: היה כדאי?
גם
קהלת, אותו אנו פוגשים בסוכות, משמיע רעיונות דומים ומהדהד לשאלות קיומיות אלו,
למשל: כִּי מֶה־הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל
תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ
גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּו גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא (ב, כב, כג), או, ביתר
שאת: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה
חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר
לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (ד, ב-ג).
לעומת
זאת, יש גם קול אחר בקהלת: רָאִיתִי
אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. אֶת־הַכֹּל
עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר
לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף.
יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.
(ג, י-יב).
חג
הסוכות מכונה "זמן שמחתנו", ואכן, בחברה חקלאית, חג האסיף היה אירוע
משמח ביותר ובמשנה (סוכה ה, א) נאמר: אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה
שִׂמְחָה מִיָּמָיו.
אך,
דווקא בחג זה, אנו קוראים בקהלת (ב,
ב): לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה
מַה־זֹּה עֹשָׂה. וגם יוצאים מבתינו לסוכה, לדירת ארעי, וכפי שמסביר זאת
הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג):
"אמנם
הדעת ב'סוכות' - להתמיד זכר 'אותות המדבר' לדורות. אמנם המידות הם - שיהיה האדם
זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור
שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות"
לעומת
זאת, בשמחת תורה, המהווה "עצרת" לחג הסוכות, מצד אחד אנו חוזרים הביתה,
למקום הבטוח יותר, אך מאידך, קוראים את הפסוקים
האחרונים בתורה, בה מסופר לנו על מות משה, שמת על הר נבו, ולפי הצעתו של
רש"י, מזכירים לנו את שבירת הלוחות.
דומני שכל הדוגמאות שהבאנו מתחברות לתמונה מורכבת ופרדוקסלית, המבקשת
לטעת בנו מצד אחד את אמונת הבורא
"שהאמין בעולם ובראו", אך מאידך לא לטשטש את המכשולים, את החששות ואת
השברים, ואולי זו גם הסיבה ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".
