אמונה ושברי לוחות

אמונה ושברי לוחות

דומני שיש מתח מסוים בין האופן בו חכמים קוראים ודורשים את המילים "אל אמונה" (דברים לב, ד) בספרי (האזינו ד) – "שהאמין בעולם ובראו" לבין המילים איתן רש"י מסיים את פירושו על התורה "לעיני כל ישראל" (דברים לד, יב):  "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר 'אשר שִבַּרְתָּ' - יישר כחך ששברת."

לכאורה, המילים בשירת האזינו, לפי דרשת חז"ל, מבטאים אופטימיות, תקווה, אמונה בעולם ובאדם.

כאשר משה יורד מהר סיני, אחרי 40 יום של התעלות וקבלת הלוחות ורואה את "חגיגות העגל", הוא שובר את הלוחות, עליהם נאמר: "והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא" (שמות לב, ט"ז). בין אם מדובר במעשה ספונטני המבטא את כעסו של משה, "איש האלהים", על מעשה העגל, או בפעולה מחושבת שנועדה לזעזע, יש כאן אולי ביטוי לייאוש מן העם המיוחס במקרא גם לקב"ה, כביכול, המציע למשה "עיסקה". בקריאה זו, לסירוגין, האל ומשה מתייאשים, כביכול, מנכונותו ויכולתו של עם ישראל להגשים את ייעודו כעם סגולה.

כבר בסוף פרשת  בראשית (שאת תחילתה נקרא בשמחת תורה ואת כולה בעוד מספר ימים)  ראינו שהקורא מוזמן להתמודד עם אכזבת האל מהאנושות ומהעולם, כי אחרי מספר דורות, מגיע דור אנוש, עליו נאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ." (בראשית ו, ה-ו).

האם יש כאן תחושה שהפרוייקט של בריאת האדם ע"י האל נכשל?

הדילמה  הזאת "מתכתבת" עם מדרש ידוע על המחלוקת בפמליה של מעלה לגבי בריאת האדם, וכך לשון המדרש (בראשית רבה ה, ה):  אָמַר רַבִּי סִימוֹן: בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נַעֲשׂוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּתִּים כִּתִּים, וַחֲבוּרוֹת חֲבוּרוֹת, מֵהֶם אוֹמְרִים 'אַל יִבָּרֵא', וּמֵהֶם אוֹמְרִים 'יִבָּרֵא'; הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא) 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ.' חֶסֶד אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֲסָדִים, וֶאֱמֶת אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, שֶׁכֻּלּוֹ שְׁקָרִים. צֶדֶק אוֹמֵר: יִבָּרֵא, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקוֹת, שָׁלוֹם אוֹמֵר: אַל יִבָּרֵא, דְּכוּלֵיהּ קְטָטָה.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נָטַל אֱמֶת וְהִשְׁלִיכוֹ לָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ח, יב): 'וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה', אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, מָה אַתָּה מְבַזֶּה תַּכְסִיס אַלְטִיכְסְיָה שֶׁלָּךְ, תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יב( 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'. רַבָּנָן אָמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידֵי וְרַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חֶלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמַר, מְאֹד, הוּא אָדָם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, לא):  'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד', וְהִנֵּה טוֹב אָדָם. רַב הוּנָא רַבָּהּ שֶׁל צִפּוֹרִין אֲמַר: עַד שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִדַּיְּנִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ וּמִתְעַסְּקִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ בְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָמַר לָהֶן מָה אַתֶּם מִדַּיְּנִין? כְּבָר נַעֲשָׂה אָדָם!

בעיניי, המדרש הזה מבטא את מורכבות האדם ואת החששות לגבי הצלחת הפרוייקט של בריאתו ומסתיים בהכרעה האלהית המתכתבת עם דברי הספרי לגבי אמונתו של האל בהצלחת הפרוייקט, למרות החששות המובנים  הנעוצים בטבע האדם.

יש הקבלה מסוימת בין המדרש הזה לבין  מחלוקת בית שמאי ובית הלל (בבלי עירובין יג, ע"ב) :

"תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, ואמרי לה: ימשמש במעשיו"

לחששות ולדילמות של "המלאכים" (חסד, אמת, שלום וצדק) יש ייצוג אצלינו, בני האדם. לא פעם, בני אדם במצבים  אלו ואחרים שואלים את עצמם: היה כדאי?

גם קהלת, אותו אנו פוגשים בסוכות, משמיע רעיונות דומים ומהדהד לשאלות קיומיות אלו, למשל: כִּי מֶה־הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כִּי כָל־יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם־בַּלַּיְלָה לֹא־שָׁכַב לִבּו גַּם־זֶה הֶבֶל הוּא (ב, כב, כג), או, ביתר שאת: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (ד, ב-ג).

לעומת זאת, יש גם קול אחר בקהלת:  רָאִיתִי אֶת־הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. אֶת־הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ, גַּם אֶת־הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא־יִמְצָא הָאָדָם אֶת־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סוֹף. יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. (ג, י-יב).

חג הסוכות מכונה "זמן שמחתנו", ואכן, בחברה חקלאית, חג האסיף היה אירוע משמח ביותר ובמשנה (סוכה ה, א) נאמר: אָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה, לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו.

אך, דווקא בחג זה,  אנו קוראים בקהלת (ב, ב):   לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה־זֹּה עֹשָׂה. וגם יוצאים מבתינו לסוכה, לדירת ארעי, וכפי שמסביר זאת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג):

"אמנם הדעת ב'סוכות' - להתמיד זכר 'אותות המדבר' לדורות. אמנם המידות הם - שיהיה האדם זוכר  ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות לאלוה ושילמד מדת ענוה ושפלות"

לעומת זאת, בשמחת תורה, המהווה "עצרת" לחג הסוכות, מצד אחד אנו חוזרים הביתה, למקום הבטוח יותר, אך מאידך,  קוראים את הפסוקים האחרונים בתורה, בה מסופר לנו על מות משה, שמת על הר נבו, ולפי הצעתו של רש"י, מזכירים לנו את שבירת הלוחות.

דומני שכל הדוגמאות שהבאנו מתחברות לתמונה מורכבת ופרדוקסלית, המבקשת לטעת  בנו מצד אחד את אמונת הבורא "שהאמין בעולם ובראו", אך מאידך לא לטשטש את המכשולים, את החששות ואת השברים, ואולי זו גם הסיבה ש"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון".

פתח לנו שער All inclusive momet

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

עבורי, יום הכיפורים הוא החג האולטימטיבי, בעקבות המשנה האחרונה במסכת תענית, בה נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים"

עצם ההשוואה לט"ו באב מזמינה אותנו לחשוב מחדש על מהות היום; לפי המסורת, הוא יום בו ניתנו הלוחות השניות, הוא אם כן יום של פיוס, יום של אהבה אולטימטיבית , יום בו אנחנו מוזמנים לסלק את המשקעים הפוגעים ביכולתנו לסלוח, לאהוב, גם את עצמנו, גם את זולתנו, וגם את ההוויה, המשתקפת בפנים של האחר, בטבע שמסביבנו.

שהשערים, המאיימים להינעל , יישארו פתוחים

חג שמח

פנחס, ציפי ובני משפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

פתח לנו שער

https://www.youtube.com/watch?v=3m5pZv53sbQ  

Dear Family and Friends,

Yom Kippur starts with "Kol Nidrei" – a prayer without any Halachic meaning and status. Just before starting Kol Nidrei, we include and invite all people to join our prayers, without paying attention to their level of "frumkeit".

Probably this introduction helps us creating an open atmosphere, an atmosphere of forgiveness and purification.

Let this Yom Kippur be an opportunity to enhance our capacity to ask forgiveness and to forgive.

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com    

פתח לנו שער

https://www.youtube.com/watch?v=3m5pZv53sbQ  

מגלות לריבונות אחראית Responsible Independence

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

הפרשה שנקרא מחר  מתחילה במילים "והיה כי תבוא אל הארץ" ומזכירה די בהתחלה את המחויבות ל"לוי, לגר, ליתום ולאלמנה", כלומר לכל מי שאין לו נחלה ממננה הוא יכול להתפרנס.

דומני שהרעיון העיקרי כאן הוא שהכניסה לארץ כנען-ישראל מחייבת "החלפת דיסקט"; אין כבר "לחם מן השמים", ואנחנו אחראים לקיים בארץ המובטחת חברה צודקת וחומלת, ולהפנים שאיננו אדוני הארץ, אלא שיש לנו "זכות שימוש" בה, בתנאי שנשתחרר מעמדה פסיבית וקורבנית , אלא נפעל באחריות לטובת כל תושביה. 

שבת שלום לכולכם

פנחס, ציפי ובני משפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו פרק ס- בפטרת פרשת כי תבוא)

https://www.youtube.com/watch?v=KtoMqafoAvE

Dear Family and Friends,

The Torah-section we'll read tomorrow starts with the words;"When you'll enter The Land..."

Very soon, the Torah reminds us to take care of the "Leviim, Strangers, Orphans and Widows" , since they don't  have land.

Maybe the idea is that "Entering the Land" requires an attitude of responsibility, since there is no "Manna" anymore and building a society based on social justice and empathy is our responsibily.

Therefore, we have to internalize that we don't "own" the Land, but are entitled to enjoy its products, if we understand that we aren't passive victims anymore, but responsible of the well being of all inhabitants.

Shabbat Shalom to all

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

  

קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו פרק ס- בפטרת פרשת כי תבוא)

https://www.youtube.com/watch?v=KtoMqafoAvE

,

נחמה של תקווה ועשייה Nechama; a Vision of Hope

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים, 

השבת אחרי תשעה באב מכונה "שבת נחמו" על שם ההפטרה (ישעיהו פרק מ) שנקרא מחר. 

האם הנחמה היא עמדה פסיבית של השלמה עם אבדן? 

מכיוון שלעתים יש במילה  הזו גם נימה של חרטה (וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ...) ניתן לומר אולי כי בכל מקרה הנחמה שוללת ייאוש ומזמינה אותנו לא להיכנס לתחושה של חוסר אונים, להתגבר על תחושות אלו כאשר נראה שאין מה לעשות ולהחליט, כל אחד במקומו שכך זה לא יכול להימשך ודומני שאין צורך בימים אלו לתת דוגמאות לדברים שאין להשלים איתם.

שבת של נחמה ממריצה לכולכם

פנחס, ציפי ובני משפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

נחמו נחמו, עמי - בן ציון שנקר 

-- https://www.youtube.com/watch?v=5k3VOsY9gWk

Dear Family and Friends,

 Tomorrow's Haftara starts with the words "Nachamu"; the usual meaning of the root "NHM" in Hebrew, signifies: consolation. Nevertheless, in the Torah we meet 2 apparent contradictory meanings of that word:    The Lord saw how great was man's wickedness on earth, and how every plan devised by his mind was nothing but evil all the time. And the Lord regretted [vayinahem] that He had made man on earth, and His heart was saddened.  However, just a few verses earlier we read in connection with Noah’s birth: And he named him Noah, saying, "This one will provide us comfort [yenahamenu] from our work and from the toil of our hands, out of the soil which the Lord placed under a curse." (Bereishit 5:29). Maybe we have to redefine the meaning of that root by saying that nehama can be defined as a new vision of reality that requires that a decision already taken be changed, or which creates a different relationship of consciousness or of emotion that lends new significance to an event beyond our control. We wish you a Shabbat Shalom, that will provide us nechama=comfort

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

נחמו נחמו, עמי - בן ציון שנקר 

-- https://www.youtube.com/watch?v=5k3VOsY9gWk

אֵיכָה ואַיֶכָּה - Zion and Justice

בני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

אחת המילים המכוננות המאפיינות את השבת לפני תשעה באב (שבת חזון) ואת תשעה באב, היא המילה "איכה"

בפרשת דברים, מתאר משה רבינו את אי יכולתו לשאת את משא העם לבדו על כתפיו  ואומר:"איכה אשא לבדי, טרחכם, משאכם וריבכם"

בהפטרה (חזון ישעיהו), מדמה הנביא את ירושלים ל"זונה" בגלל ההשחתה המוסרית וכותב: איכה היתה לזונה קריה נאמנה

לבסוף, ירמיהו שלפי המסורת כתב את מגילת איכה , מתחיל  לקונן על בדידותה של ירושלים וכותב: איכה ישבה בדד העיר רבתי עם

למילה זו יש קונוטציה של אנחה, של בכי, אך, כפי שכבר העירו במדרש ניתן להחליף את הניקוד מאֵיכָה לאַיֶכָּה.

גם בימים אלו ניתן לקונן על החוק הגזעני והאנטי דמוקרטי שחקקה כנסת ישראל, על המעצר השערורייתי של רב בחמש בבוקר על כי ערך חופות כדת משה וישראל, לא דרך הרבנות ועוד...

אך, אולי נכון יותר במקום לקונן, להתייאש ולשאול את עצמנו  אֵיכָה, לשאול את עצמנו " אַיֶכָּה" - מה ביכולתנו לעשות כדי לתקן אץ המצב?

שבת שלום, ותשעה באב של תיקון השבר.

פנחס, ציפי ומשפחתם.

http://pinchaspeace.blogspot.com

אלי ציון ועריה - בביצוע רונה קינן

https://www.youtube.com/watch?v=0z1jnT9PaRU

Dear Family and Friends, 

 

Tomorrow we start reading "Devarim", which is basically Moshe's last speech and legacy. In this admonition, we read: 'Hear the causes between your brethren, and judge righteously between a man and his brother, and the stranger that is with him' and the Haftarah's last words are:   "Zion shall be redeemed with justice, and they that return of her with righteousness". Maybe, the meaning of our mourning on Tish'a beAv nowadays should be understood as a longing for more Sanctity, Transcendence in our lives and in our society, which means, in simple words, being able to transcend egocentrism and ethnocentrism, striving for peace and justice. Shabbat Shalom and a meaningful Tish'a beAv 

Pinchas, Tzippie and Family

 http://pinchaspeace.blogspot.com

--

אלי ציון ועריה - בביצוע רונה קינן

https://www.youtube.com/watch?v=0z1jnT9PaRU

מחויבות ואחריות

לבני משפחתנו,  חברותינו וחברינו היקרים,

פרשת מטות שנקרא השבת, מתחילה בדיני נדרים. בין יתר הדינים המוזכרים, כתוב בפסוקים אלו שהבעל יכול להפר את נדרי אשתו, בעת שמיעת הנדר. התלמוד נכניס לפרטים לגבי הנדרים שהוא יכול להפר.

ברור לי שבחברה פטריארכלית האישה היתה תלויה בכל המובנים בבעלה, ולפני כן - באביה .

אם נרצה ללמוד משהו מהעקרונות המוזכרים בפרשה זו לחברה בת זמננו, נראה לי שיש ככאן בעצם נגיעה בסוגיה מרתקת: מהי זכותו של אדם (גבר או אישה), הנמצא בזוגיות או בכל מערכת משפחתית או קבוצתית אחרת לקחת על עצמו מחוייבות כלשהי (קריירה, לימודים, שינוי באורחות חיים...)  המשפיעה על סביבתו, בלי לקבל  על כך את הסכמת הסביבה. מהן הגבולות בין זכויות היחיד למחויבותו כלפי סביבתו הקרובה.

שבת שלום וחודש טוב לכולכם

פנחס, ציפי ובני משפחתם

ברכות חמות  לרב בני לאו ולכל צוותו שיזם, ייסד והוביל את מיזם 929 עד לסיום המחזור הראשון בימים אלו. מפעל זה קירב את לימוד התנ"ך  לחלקים גדולים בעם. ובשוע הבא, מתחילים מבראשית  

פנחס

לכבוד ראש חודש אב - והאמת והשלום  אהבו

https://youtu.be/y3WLcrOtquM

ו

חדר התאווששות

"חדר התאוששות"

ומעשה שהיה כך היה: אחרי כאבים חזקים בחלל הבטן ובאזור הבקע (הרניה בלע"ז, קילע בלשון אבותינו ואמותינו...) שהלכו וגברו,  ביליתי את יום השבת בחדר המיון של ביה"ח שערי צדק. בעקבות בדיקות שנעשו הגיעו לידי מסקנה שעליי לעבור ניתוח על הבקע באופן דחוף עוד באותו הלילה, ואכן בשעה טובה ומוצלחת, בשעה 2 לפנות בוקר, הכניסו אותי לחדר ניתוח...

המשורר רוני סומק אמר שאסור לנתח שיר, כי לפני ניתוח צריך להרדים....

ואכן, כמובן, רוני סומק צודק...

מהרגע שהרדימו אותי (בהרדמה מלאה הפעם) לא היה לי מושג מה נעשה בי ומצאתי את עצמי נתון לחסדי הכירורגים ולחסדי האל.

אחרי הניתוח הכניסו אותי לחדר "התאוששות" ומה שאירע שם, עורר בי את הרצון להתבונן בתהליך הזה, כדי לראות לאן הוא לוקח אותי ורציתי לשתף אתכם בהרהוריי.

תוך כדי ההתאוששות, מצאתי את עצמי בכל מיני מקומות יפים, חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות: שפת הים, יערות, כפרים, בין היתר הקיבוץ של בתנו הבכורה ועד מקומות כאלה וטיילתי בהם בהנאה רבה. בשלב מסוים,פתחתי עין אחת וראיתי מולי בחורה צעירה יושבת על כיסא, אולי אפילו מול מחשב. היא לא השתלבה לי בטיול, ולכן שאלתי אותה: איפה אני? ותשובתה: בחדר התאוששות.

שמעתי את תשובתה, אבל היא לא הטרידה אותי יתר על המידה והמשכתי לטייל באותם מקומות יפים ומעניינים.

בשלב מסוים, פה ושם, היו "הבלחות" מחדר ההתאוששות ה"מציאותי" אל תוך הטיול ולאט לאט, הבלחות אלו התגברו והפסיקו את הטיול היפה שעשיתי.

אך, לשמחתי, המעבר מחדר ההתאוששות שלי לחדר בו שהו לא מעט מנותחים (לידי, מצד שמאל, יולדת ערבייה שנותחה בניתוק קיסרי ומימיני, אישה חרדית שילדה גם היא בניתוח קיסרי את ילדה השביעי. לא ראיתי אף אחתמהם כמובן, אך שמעתי את הקולות) היה רך ונעים.

ניגשו אליי אחיות "רחמניות" צעירות ונעימות מראה ומזג,שאלו לתחושותיי, בדקו את אשר בדקו והציעו לי תרגילים שונים כדי להחזיר את גופי לתפקוד. מה ששימח אותי במיוחד הוא ששתי אחיות חשבו שאני צעיר בהרבה מגילי האמיתי.

עד כאן סיפור המעשה.

בעקבות המפגש בין שני "חדרי ההתאוששות", התעוררה אצלי שאלה חשובה ומעניינת:

מהו "חדר ההתאוששות"  האמיתי או המשמעותי ביותר מבין השניים? ובעצם, יש שאלה עמוקה יותר לגבי עולמנו בכלל: מהו העולם ה"אמיתי"? עולמנו הפנימי בו יש לנו חופש מוחלט המביא אנשים להקשיב לו בטיפול או בפסיכואנליזה, לכתוב ספרות ושירה לעומת העולם הרציונאלי ה"מציאותי" אתו אנחנו מייצרים מדע,  הכולל את עולם הרפואה המצליח להציל אותנו ולשפר את חיינו או לפחות את תפקודינו?

האם צריך להכריע? האם אולי המפגש בין שני העולמות הוא המעניין והפורה; אולי הוא המפגש בין "הלכה ואגדה" (ע"ע ביאליק). אני מכיר לפחות רופאה אחת, מעולה, מקצועית ואנושית הכותבת שירה. לפני שנם מספר שמעתי רופא בכיר אחד מספר, בצורה מרתקת, על הספר שהוא "לא כתב"...

אלו הרהוריי לרגע זה, 42 שעות אחרי שנכנסתי לניתוח.

אה,  כן: אם שאלתם: הכל בסדר ב"ה...

פנחס