אהבה ושנאה מקלקלות את השורה

13 שנים לרצח יצחק רבין ז"ל

"בן שלוש-עשרה למצוות", מלמדים אותנו חז"ל; ואולי שלוש עשרה שנים אחרי רצח רבין, הגיע הזמן להתבוננות וללקיחת אחריות על אחד מהדברים המזעזעים ביותר שקרו במדינת ישראל מאז הקמתה; רצח ראש ממשלה על ידי צעיר יהודי בשם אמונתו הדתית.

מיד אחרי הרצח שזיעזע רבים וטובים בחברה הישראלית, ולאו דווקא אנשים שהזדהו עם דרכו הפוליטית של רבין, נתן הרב ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון באלון שבות שיעור, שהופיע בכתובים, על סוגיא במסכת יומא המתארת רצח של כהן על ידי כהן אחר בבית המקדש, מתוך להט דתי, וכך מספר לנו התלמוד ( בבלי יומא כג ע"א)

תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש{כדי לזכות בניקוי המזבח), קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) 'כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך', אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים.

לרצח מתוך להט דתי יש תקדימים, גם בתלמוד הירושלמי מסופר על 'ניצחון' של בית שמאי על בית הלל בכוח הזרוע.

הסיפור התלמודי שהבאנו מלמד אותנו שסדר עדיפויות דתי מעוות (טהרת כלים על פני שפיכות דמים) משבש כל שיקול דעת וכל קנה מידה מוסרי ואנושי. בסיפור זה, שואל רבי צדוק שאלה נוקבת: על מי מוטלת האחריות לרצח זה? על 'העזרה'- דהיינו על התחום המקודש, או על 'העיר', הרחוב.

שאלה קשה זו – ואלי היא שאלה רטורית – יכולה להישאל גם בדורנו: על מי לעשות חשבון נפש; האם ההנהגה הרוחנית חייבת לתת את הדין? האם ההנהגה הדתית בעצם רק משמשת הד למה שקורה בשטח ואינה מובילה?

לא במקרה, שאלה זו של רבי צדוק אינה זוכה לתשובה.

אם, כמעט 13 שנים אחרי הרצח, ניסו אלמונים להתנקש בפרופ' שטרנהל בגלל דעותיו ולא קמה צעקה שזיעזה את אמות הסיפים, הרי עלינו להכיר בעובדה שהחברה הישראלית לא למדה דבר מרצח רבין, שאיננו תופעה מבודדת. קדמו לרצח זה, הרימון שנזרק לעבר מפגינים ופגע באמיל גרינצוויג, ופרשת הרצח במערת המכפלה

אם בגיליונות האמורים להפיץ דברי תורה, מופצים דברי הסתה כנגד ערבים או דברי שטנה כנגד 'שמאלנים', אין להתפלא שנוצרה אווירה המקדשת 'מלחמת דת' ומאבק על עקרונות בכל דרך אפשרית.

אולי הגיע הזמן ללקיחת אחריות על ניהול המחלוקות – גם הקשות ביותר - כדי שלא יהיה צורך לומר: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו'!