סנהדרין אצל מזבח

סנהדרין אצל מזבח

לעתים קרובות נוטים פרשני המקרא, החל מחז"ל, להתייחס ל"סמיכות הפרשיות" ולחפש משמעות בסמיכות פרשיות זו. ידועה השאלה , שהפכה למעין פתגם: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?"

גם רש"י, בבואו לפרש את תחילת פרשתנו שואל, בעקבות המכילתא:

"ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? [סיומה של פרשת יתרו]"

ותשובתו: "לומר לך: שתשים סנהדרין אצל מזבח (או 'אצל המקדש' בגירסה אחרת)"

ניתן כמובן להתייחס מילולית וקונקרטית לדרשה זו, המובאת על ידי רש"י כהנחיה לקביעת מקום הסנהדרין בלשכת הגזית, אך גם פרשנות טופוגרפית זו, המתרגמת סמיכות טקסטואלית לסמיכות גיאוגרפית מזמינה אותנו לבדוק את משמעותה של סמיכות זו, בבחינת "דרוש וקבל שכר".

המכילתא – כנראה המקור המדרשי לפירוש רש"י בעניין זה – מביא אסמכתא נוספת לקרבת הסנהדרין למזבח וזו לשון המכילתא:

"'אשר לא תִגלה ערותך עליו' - 'ואלה המשפטים אשר תשים'; נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אף על פי שאין ראיה לדבר, זֵכר לדבר, שנאמר: 'וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח' (מלכים א, כח)"

לכאורה, מתייחס גם המדרש לקרבה הגיאוגרפית בין המקום בו נידון יואב בן צרויה ("הסנהדרין") לבין המקום אליו ברח ("המזבח") כדי להינצל. אך, אם מתייחסים להקשר המקראי ולהקשרים נוספים אצל חז"ל, נראה שיש כאן רובד נוסף המקשר את סיפורו של יואב לפרשתנו.

באחד הפסוקים הראשונים של הפרשה (כא, יד) נאמר:

"וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה, מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת"

חז"ל ופרשני המקרא הבחינו בקשר בין הלכה מקראית זו לבין סיפורו של יואב וראו בה את ההצדקה ההלכתית להריגתו של יואב, למרות שהחזיק בקרנות המזבח. כמו-כן, למדו מכך שכוהן שרצח ורוצה לגשת לעבודת בית המקדש, אין מאפשרים לו לגשת למזבח אלא מוציאים אותו להורג - המזבח אינו יכול להגן על מי שהרג את הנפש במזיד.

כיוון פרשני זה מעוגן גם הוא בשמות כ, כא (גם הוא בסוף פרשת יתרו) :

" וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ."

ובדברי חז"ל בתנחומא (יתרו יז):

"כי חרבך הנפת עליה ותחללה' - מכאן אמרו: המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו, אינו דין שיניף את המקצר על המאריך."

המזבח, אם כן, אינו סובל שפיכות דמים ואינו יכול לשמש הגנה מפני ענישה על שפיכות דמים.

הרש"ר הירש בפירושו על הפסוק הראשון בפרשתנו, מרחיב את הפירוש המדרשי של רש"י וזו לשונו:

"ואלה – בפסוקים הסמוכים לפני כן דיבר הכתוב במבנה המזבח, שבו מתבטא בדרך סימבולית העיקרון היסודי: כל יחסנו אל ה' יובן כך, שהוא יהיה בסיס איתן ובלתי מתערער לבניין החברה ברוח הצדק והאנושיות ולהתחזקותו של כל יחיד ויחיד ברוח המוסר והצניעות. לעניין זה מקשרת "ו" החיבור את המשפטים, אשר יסדירו את בניין החברה היהודית על עקרון הצדק והאנושיות. על ידי כך תורחק ה"חרב", דהיינו האלימות והאכזריות, מתוך חברת המדינה היהודית, ורק אז תהיה ראויה להקים לה' מזבח בקרבה. לפיכך קודמים "המשפטים" לבניין אוהל מועד"

הרש"ר הירש רואה אם כן בהקמתה של חברה צודקת ומוסרית, ללא אלימות ואכזריות, שלב הכרחי הקודם להקמת המזבח.

התבוננות נוספת בסדר הדינים המובאים בפרק כ"א מלמדת אותנו כי פרק זה עוסק ב:

א. דיני עבד עברי ואמה עבריה (א-יא)

ב. גוונים שונים של אלימות במזיד ובשוגג ונזקי גוף הנגרמים כתוצאה מכך (יא-כז)

ג. נזקי גוף ורכוש הנגרמים על ידי רכושו של אדם (כח-לז)

אבן עזרא (בפירוש הקצר לשמות) כבר התייחס לעריכה זו וזו לשונו:

"והעיקר שלא יעשה אדם חמס ויכריח מי שהוא מעט ממנו ביכולת. והחל מהאונס שהוא בגוף להעביד העבד, ואחר כך הזכיר האמה..."

פרשה זו של העבד העברי הפותחת את הפרק ואת סדרת "משפטים" מהווה תשתית אתית לחברה צודקת ומוסרית.

איננו יכולים להתייחס למושג ה"עבד העברי" מחוץ להקשר ההיסטורי, בתקופה בה העבדות היתה מקובלת ולהעריך את התופעה בקריטריונים של העת החדשה, אך יחד עם זאת, חז"ל מתייחסים לרצונו של העבד להישאר משועבד לאדוניו אחרי שש שנים בצורה שלילית , כפי שעולה מתוך מדרשים שונים ("כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים")

כלומר, חז"ל כבר הבינו שהתורה אינה רואה בעין יפה את תופעת העבדות וניסוח הפסוק "כי תקנה עבד עברי", בדומה לפסוקים אחרים המנוסחים בצורה דומה (כי תצא למלחמה על אויבך...וראית בשביה; כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ועוד דוגמאות רבות) איננו מבטא מציאות אידיאלית אלא מציאות קיימת, לעתים אף מציאות שאיננה רצויה. אם נמשיך לדרוש את סמיכות הפסוקים והפרשיות, נוכל לומר אם כן שהתורה רוצה ללמד אותנו כי החברה הצודקת חייבת להתבסס על בני חורין, על עבדי ה' ולא על "עבדים לעבדים". מצב בו העבד נהיה תלוי במצב העבדות – או לחילופין בו האדון יוצר מצב של תלות ואיננו יכול להשתחרר מהמצב בו הוא משעבד אחרים – הוא מצב חברתי מקולקל ומושחת בו מתפתחת אלימות, רצח וחוסר כבוד לאדם ולרכושו. במצב כזה, אין פלא ששני אנשים יפגעו באישה הרה כאשר הם מסוכסכים (כא, כ) או יהרגו איש את רעהו בשוגג או בערמה (כא, יב -יג).

ייתכן ששורש הרעה היא כפולה ועברה גוררת עברה:

א. אי הקפדה על בניית ה"מזבח" ללא הנפת חרב (כ, כב)

ב. אשליה שניתן לבנות את המזבח ללא חברה מתוקנת המבוססת על שלטון החוק ועל כללי מוסר בסיסיים בין בני אדם.

ייתכן שבימינו יש לדיני העבד העברי מעט השלכות הלכתיות ישירות, אך העקרונות המוסריים והרעיוניים שבאפשרותנו ללמוד מסמיכות פרשיות המזבח והמשפטים ומפרשת העבד העברי חשובים ביותר.

חברה השואפת לרוחניות מושתתת בראש וראשונה על שלילה מוחלטת של שעבוד בני אדם על ידי זולתם, על העדר אלימות, על שלטון החוק ועל כבוד לכל אדם שנברא בצלם אלוקים