ויבא עמלק – מהיכן בא?
מכיוון שצורת הפועל "ויבא" מתאר מצב של הגעה מ"מקום" אחד אל "מקום" אחר, נשאלת לעתים שאלה לגבי מקום המוצא של ה"בא". שמתי את המילה מקום במרכאות, כי לעתים יש משמעות למקום ממנו מגיע האדם ולא מדובר דווקא במקום פיזי או גיאוגרפי.
למשל, בפרשת חיי שרה, לגבי אברהם נאמר : "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
רש"י על אתר מפרש: מבאר שבע,
לעומת המדרשים (בראשית רבה נח, ה ובמקומות אחרים)
ויבא אברהם לספוד לשרה - מהיכן בא? רבי לוי אמר: מקבורתו של תרח לשרה בא, א"ל ר' יוסי: והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים? אלא, מהיכן בא? מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה לויהיו חיי שרה.
נראה לי שגם לגבי פרשת עמלק (יז, ח-טז) המוזכרת בסוף פרשתנו, המתחילה במילים "ויבא עמלק" יש מקום לשאול: מהיכן בא? כלומר: מה ההקשר בו מופיע הסיפור הזה בתורה. האם פתאום ללא כל קשר מגיע עמלק ותוקף את ישראל? האם הסיבה נעוצה ברשעותו של עמלק בלבד?
פרשני המקרא בדורות שונים התמודדו עם שאלה זו בצורות שונות:
רש"י (בעקבות בראשית רבה) קושר את הדברים לפסוק הקודם בו מבטאים בני ישראל את ההרגשה שאין ה' בקרבם:
ויבא עמלק וגו' - סמך פרשה זו למקרא זה לומר: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו אם אין' - חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני; משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: אבא, טול חפץ זה ותן לי והוא נותן לו וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.
השגחת האל תלויה באמונת האדם, והפקרת האל על ידי האדם מפקירה את האדם לכוחות הרוע.
במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח, מס' דעמלק פרשה א) מובאת דרשה אחרת המביעה רעיון דומה:
...אחרים אומרים: אין רפידים אלא רפיון ידים לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה, לכך בא שונא עליהם לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה.
על פי תפיסה זו, עם ישראל הוא פגיע כאשר הוא עוזב את התורה.
רבי חזקיה בן מנוח, בעל פירוש חזקוני ( 1250-1320) וגם בעלי התוספות רואים את התקפתו של עמלק, נכדו של עשו כמעשה נקמה על סיפור מכירת הבכורה וכך לשון החזקוני:
ויבא עמלק - מהיכן בא? אלא קאי הוא לעיל א'וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו', שפרש"י הלך לו מפני שטר חוב של גזרת 'כי גר יהיה זרעך' המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת ולא בפרעון השטר ומפני הבושה שמכר את בכורתו ליעקב ועל ידי כך המתין עמלק בן בנו עד שיצאו ישראל ממצרים ונפרע שטר חוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה. וילחם עם ישראל - מפני שנאת מכירת הבכורה, אבל מקודם לכן נתייראו להזדווג אליהם שלא יהא מוטל עליהם פריעת שטר החוב של ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה.
והתלמוד (בבלי מסכת סנהדרין דף צט ע"ב ) נותן גם הוא הסבר על שורשיו של עמלק:
אחות לוטן תמנע מאי היא? - תמנע בת מלכים הואי (היתה בת מלכים), דכתיב (בראשית ל"ו) אלוף לוטן אלוף תמנע. וכל אלוף - מלכותא בלא תאגא היא (מלך ללא כתר). בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל). מאי טעמא (מה הסיבה?)- דלא איבעי להו לרחקה (שלא היה צריך להרחיק אותה).
במקרה זה, עמלק "בא" כתוצאה מדחייתה של תמנע על ידי האבות (האם יש כאן ביקורת של חז"ל על בתי דין המחמירים בגיור?)
לעומתם, קושר הפרשן האיטלקי רבי יצחק שמואל רג'יו את סיפור מלחמת עמלק בפרשתנו לנאמר בפרשת כי תצא, וזו לשונו:
מפורש במשנה תורה שלא בא עמלק בעבור שפחד מישראל, ולא מפני רעה שעשו לו בני ישראל, גם לא לשלול שללם, אבל הפושע הזה בא מגבהות לב בעבור שהכחיש בה' ובנפלאותיו והלעיג על כל היד החזקה שעשה ה' במצרים ועל הים, ואמר נבל בלבו שהכל תחבולה ועניין אנושי, ולכן בא להילחם בישראל להודיע לכל שאין לירוא מהם ושאין בהם עניין אלוהי, וכל זה כלל התורה במליצה "ולא ירא אלהים" (דברים כה, יח) שהיה מכת אויבי ה' והנבונים נגד פניהם, ולכן ציווה ה' שימחה זכרו.
קריאה זו של רג'יו רואה בהתקפתו של עמלק על ישראל התגרות באלוקי ישראל מצד הכופרים בקיומו. מדובר פה במעין "מלחמת דת" שאין לה סיבה פוליטית או צבאית.
דומני שרוב הפרשנים הבינו שאם אנחנו מצווים לזכור את עמלק וגם למחות את זכרו, המצווה אינה מתייחסת לזכרון האירוע ההיסטורי, אלא לעמלק כאויב האולטימטיבי של ה' בעולם, וכך כותב הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" ( שמות יז, יד):
כתב זאת זכרון בספר. מה שאומר לך כי מחה אמחה וגו' תכתוב בספר וגם ושים באזני יהושע. זה הענין. ולפי הנראה הוא מיותר. שהרי כל דבר ה' למשה נכתב בספר התורה גם בלי דבר ה' שיכתוב לזכרון וגם ענים שים באזני יהושע אינו מבואר. אבל מתחלה יש לבאר גוף המאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם הכונה למלכות עמלק. על מה קבעו חז"ל מצות זכירה זו לדורות אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מן העולם. ואם אפילו יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם, מה זה ענין? ואם הכוונה שיהא נשכח שמו וזכרו, זה אי אפשר כלל. שהרי התורה נצחית והיא מזכרתו. אלא ע"כ הכוונה תעודת עמלק בעולם. דזה ברור שלא לחנם התגרה עמלק עם ישראל. אשר בלי ספק לא נעלם ממנו כי לא בנקל יהיה יוכל לו. והלא נתעבר על ריב לא לו. אלא משום שראשית גוים עמלק. דבר בלעם בעת הופע עליו אור רוח הקודש. וע"כ אין הכונה שהיא האומה היותר מצלחת ומאושרת בעולם, שהרי מעולם לא היה עמלק כי אם ממלכה שפלה, אלא הענין דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על אברהם אבינו ביחוד כמו שנתבאר מדיוק המקראות בס' בראשית. והוא משום שידעו שעל ידו נעשה עין משפט, היינו להוריד השגחה עליונה על פי המעשים. כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה, הרע לאומות העולם ביותר. ועמלק הוא ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה והבטיח הקב"ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק, היינו תכלית תעודתו שתהיה הליכות הטבע חפשי בלי השגחה לפי מעשים. זה הרצון יהיה נשכח מאומות העולם והיה ה' למלך על כל הארץ. וזהו ימות המשיח שיגיע במהרה בימינו. ואמר ה' למשה כתוב זאת זכרון בספר. כאדם שמספר לבנו איזה מעשה להביא לבו למוסר וכשמגיע לענין נחוץ ביותר שיהא משורש בלבו מדייק לו אביו ביותר ואומר זכור זה בני. אע"ג שרצונו שיזכור כל הענין מכל מקום מעמידו ביותר על ענין נחוץ בספורו. כך כל התורה עלינו לזכור ע"י כתיבת ס"ת אבל באשר אנחנו רואים שאמר הקב"ה למשה כתוב זאת זכרון בספר עלינו להשכיל כי יש לנו לזכור זה הענין ביותר. כי הוא תכלית המבוקש שימלא כבוד ה' את כל הארץ ועלינו להאמין כי עוד תבא זה השעה והיא ביאת המשיח וע"ז אמר עוד ה' ושים באזני יהושע הוא הגדת דבר סוד שבזה. והוא זמן הקץ שגלה לאזנו. והמובן שגם הוא יגלה למי שראוי לכך.
הנצי"ב, אם כן, רואה כאן מאבק נצחי בעולמנו בין המאמינים בעולם "מושגח", דהיינו עולם בו יש קשר בין התנהגות האדם לבין השגחת האל לבין הכופרים באמונה זאת. הוא גם משווה את מלחמת המלכים נגד אברהם למאבק זה, כאשר בסופו של דבר, עלינו לזכור ולחנך לקראת עולם בו כל העולם יכיר בניצחון ה' על עמלק.
הרש"ר הירש רואה ב'עמלק', כידוע, עמדה נפשית שאיננה מאפיינת קבוצה מסוימת של בני אדם או עמים, אלא סכנה מוסרית האורבת לכל אדם ולכל עם, וזו לשונו (דברים כה, יח):
אל תשכח דבר זה, אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות. אל תקנא בזרי הדפנה שעולם סכל קולע לאותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות. זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם זרים.
אל תשכח דבר זה כאשר יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאליות של עמלק. שמור על קומתך הזקופה! שמור על האנושיות ועל ערכי הצדק שלמדת מפי אלויהך. העתיד הוא להם, וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות, ואתה בעצמך נשלחת כדי לבשר ולקרב – על ידי עצם גורלך ודוגמתך – את הניצחון הזה ואת העתיד הזה.
"לא תשכח" – וכדי שלא תשכח, "זכור": מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו.
דומני שדברים אלו שנכתבו ע"י הרש"ר הירש במחצית שניה של המאה ה-19 תקפים גם היום והם מובנים לנו ללא צורך בהסבר.
קיימת נטיה לראות בעמלק את האויב האולטימטיבי החיצוני, ואין לזלזל ברוע ובשנאה שהיתה מופנית כלפינו מצד "עמלקים" למיניהם, אך קריאה אחרת מאפשרת להתבונן ב"עמלק" שבתוכנו, בנטיה לנצל את חולשת האחר, בתוך כל אחד מאתנו, כבני אדם וכעם.
אם כן, "מהיכן בא" אותו "עמלק"? מהם שורשיו?
לעתים, הוא נובע מרגשות נקם כלפי מישהו שפגע בנו; הוא גם יכול לנבוע מתחושה של דחייה, דבר הגורם לנו להשליך על האחר את הרוע. אך, אין להתעלם מהעובדה שלפעמים הוא גם נובע מהאדרת הכוח.
לנו ניתנת הבחירה, כיחידים, כקבוצה וכעם, אם "ה' בקרבנו" או עם "עמלק בקרבנו". לעתים מתקיים מאבק בין שני כוחות אלו, ולוואי שנשכיל לבחור את הבחירות הנכונות.
