מקלט להתבוננות

מחר נקרא על "ערי מקלט":

וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.

חכמים קבעו סדרי חיים בערים אלו שיאפשרו לאנשים שהרגו שלא בכוונה להמשיך את חייהם בצורה תקינה, מבלי שיצטרכו לחשוש לחייהם. זה עשוי ללמדנו את ההבדל בין אשמה לאחריות.

אין לזלזל בערכם של חיי אדם ויש לתת לאנשים שפגעו שלא במתכוון בחייו של אדם להתבונן באחריותם. הגלייתם לערי מקלט עשויה לעורר אנשים אלו להתבוננות והרגשת הביטחון האישי הכרחית להתבוננות זו. ללא תחושת ביטחון, עלולה הגלות להוות עונש חסר תוחלת, כפי שקורה לעתים בעונש מאסר.

שבת שלום לכולכם

Tomorrow, we'll read about "refuge cities" (Arey Miklat):

You must designate towns which shall serve you as refuge cities to which a murderer, who killed a person accidentally, can flee.

According to our Sages, these refuge cities were conceived as places were these accidental murderers could live their lives normally, without having their being in danger. This may teach us the difference between responsibility and guilt.

The importance of a human life cannot be minimized; the person responsible for it has to be given the opportunity to reflect on his responsibility. "Exile" may enable people to reflect on their responsibility and their identity; feeling safe enough is a necessary condition for reflection; otherwise, the "exile" would only become a useless punishment, as sometimes happens with prisons.

Shabbat Shalom to all,

מילים זה כל מה שיש לנו

In a period when words lose their meaning, it's uplifting to see how much importance our Torah and Tradition attributes to words and commitments; one cannot just say "I didn't mean it". Maybe this teaches us that speech is a precious gift that we shouldn't spoil; this teaching may be especially relevant to therapists, teachers, politicians, but also in regular human relations.

Shabbat Shalom to all,

בתקופתנו יש לעתים הרגשה שהמילים מאבדות את משמעותן ונוטים לזלז בחשיבותן. לכן, מרענן לראות שהתורה מייחסת חשיבות רבה למילים ולהתחייבויות (נדרים). אדם אינו יכול סתם ככה להתחרט על דבריו ולומר: "לא התכוונתי". אולי ניתן ללמוד מזה שיכולת הדיבור היא מתנה יקרה מאד ואל לנו לקלקל אותה; הדבר חשוב למטפלים, מחנכים ופוליטיקאים אך גם בכל מערכת יחסים בין בני אדם.

שבת שלום לכולכם

הקללה והברכה והבחירה החופשית

אולי סיפורו של בלעם שנקרא מחר מלמד אותנו שקללות וברכות הם מושגים יחסיים; משתנים רבים עשויים להשפיע על העתיד ואנשים שונים חווים אירועים שונים בצורה שונה וגם משפיעים על אירועים אלו בצורה חיובית או שלילית. ואולי לכל אדם קיימת הבחירה - שהיא לא תמיד קלה - לחוות את החיים כקללה או כברכה, כהזדמנות וכאתגר מצמיח.

שבת שלום לכולכם

---

Maybe the story of Bil’am wants to teach us that curses and blessings are very relative notions; there are different variables that can affect the outcome, and different people may perceive, experience, or influence events in a negative or a favorable way, or maybe every individual has the choice (which is not always easy) to perceive life as a malediction, or as a blessing, as an opportunity and challenge.

Shabbat Shalom to all,

על קללות וברכות

וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

פסוקית זו היא מעין "מאמר מוסגר" בפרשת כי תצא בהקשר של האיסור על עמוני ומואבי לבוא בקהל ה', וכך לשון התורה (דברים כג, ד-ז)

"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם."

הנושא העיקרי הוא: האיסור המוטל עלינו להכניס עמוני ומואבי בקהל ה', כלומר: לאפשר לו להתחתן עם בת ישראל והתורה מביאה שני נימוקים לאיסור זה: אי נכונותם של בני עמון ומואס לספק לבני ישראל "לחם ומים" וגם הזמנתו של בלעם לקלל את העם. כבדרך אגב, מספרת לנו התורה שהקללה הפכה לברכה על ידי ה'.

מעניין לציין שלמעשה חז"ל ניטרלו את האיסור הזה בשני אופנים:

א. צמצמו את האיסור לגברים ע"י דרשה "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (ספרי דברים, רמט; בבלי יבמות סט ע"א ועוד)

ב. "בא סנחריב ובלבל את האומות" (ברכות כח, ע"א) - אין לאיסור הזה כל תוקף, מכיוון שאין אפשרות לזהות "עמוני" או "מואבי".

ניתן אולי לומר שדרשות אלו בעצם הפכו את הקללה שרבצה על העמונים והמואבים לברכה והכשירו את הצטרפותם לעם ישראל ול"קהל ה'" כחברים בעלי זכויות שוות.

הפיכת הקללה לברכה אינה מוזכרת בפירוש בפרשתנו, רק נרמזת אולי בדברי בלעם החוזרים על עצמם בניסוחים שונים, למשל (במדבר כד, יג):

"אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי, אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר."

כלומר: נראה שלו ניתן היה לבלעם לומר את אשר בלבו, הוא בוודאי היה נענה להפצרותיו של בלק והיה מקלל את ישראל, רק הפיכתו לצינור המעביר את דברי ה' מנעה את הקללה.

קללת בלעם שהפכה לברכה מזמינה אותנו להתבונן במושגים של ברכה וקללה, במקורם, בהשפעתם, בהפיכותם וביחסיותם.

מהו הכוח שיש בברכה ובקללה, ומה מקורו?

אלוהים מברך את יום השבת, כאשר שבת מכל מלאכתו וגם מברך את אדם וחוה ב"פרו ורבו ומלאו את הארץ" אחרי שבראם

ה"יצור" הראשון במקרא שקולל ע"י הוא הנחש הקדמוני בגן עדן – נאמר לו "ארור אתה מכל הבהמה ..."

על אדם וחוה נגזרה גזרת המוות; האישה אמנם התבשרה ש"בעצב תלד בנים", אך לא קוללה, לאדם נאמר: "ארורה האדמה בעבורך"

גם לקין, אחרי שהרג את הבל, אומר ה': "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה".

מקורן של קללות אלו הוא תגובת האל למעשי אדם, ומתאר בלשון בני אדם את התוצאה שיש למעשיהם, כאשר הם מפרים את רצון האל.

האל גם מברך את נח ואת בניו בצאתם מן התיבה אחרי המבול, בדומה לברכה בה בירך את אדם וחוה

נח הוא האדם הראשון במקרא המקלל ומברך ; הוא מקלל את כנען, בנו של חם על שפגע בכבודו ומברך את "ה' אלוהי שם" על ששם ויפת כיסו את ערוותו.

מעניין שאת הקללה הוא אינו מייחס לאל, אך לברכה יש קשר לה' אלוהי שם. האם קללה זו היא תגובה רגשית אנושית, ללא מקור אלוהי לעומת הברכה השואבת את כוחה מהאל?

מכל מקום, אברהם הוא האדם הראשון המתבשר שה' יהיה מעורב בברכות ובקללות שבני אדם מרעיפים עליו, כדברי הכתוב "ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר". הברית בין ה' לאברם הופכת כביכול את התייחסותם של בני אדם לאברהם להתייחסותם לאלוהי אברהם ולכן גם ה' מגיב להתייחסויות אלו מתוך הזדהות מלאה.

הברכה המועברת מאב לבנו, שהיא ברכת אברהם, הופכת למוטיב מרכזי בספר בראשית; היא הופכת לסלע המריבה בין יעקב לעשיו, ויעקב מברך את בניו "איש כברכתו" (הרי את חלק מהמסרים שלו לבניו לא היינו מגדירים כ"ברכות") לפני מותו.

מסתבר, שבסופו של דבר, כל הברכות הללו קשורות בצורה זו אחרת לאל, כמקור הברכה.

קצרה היריעה מלהתייחס לכל הברכות והקללות שבתורה; די לנו להזכיר את הנאמר בפרשת נשא לגבי ברכת כהנים : "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם", כלומר: הכוהנים הם צינור דרכו עוברת ברכת ה' אל בני ישראל.

המעמד המיוחד בו נאמרות הברכות על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל (פרשת כי תבוא) הוא דוגמה נוספת לברכה ולקללה המועברת באמצעות בני אדם כאשר המקור הוא אלוהי.

אם נחזור לבלעם, נגלה שחז"ל (סנהדרין קה, ע"ב) מנסים דרך הברכות שיצאו מפי בלעם לפענח את מסר הסמוי שרצה להעביר דרכם, וכך לשון התלמוד:

"'וישם דבר בפי בלעם' - רבי אלעזר אומר: מלאך; רבי יונתן אמר: חכה.

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - 'מה טובו אהליך יעקב'; לא תשרה שכינה עליהם - 'ומשכנותיך ישראל'; לא תהא מלכותן נמשכת 'כנחלים נטיו'; לא יהא להם זיתים וכרמים – 'כגנות עלי נהר' לא יהא ריחן נודף – 'כאהלים נטע ה''; לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – 'כארזים עלי מים'; לא יהיה להם מלך בן מלך – 'יזל מים מדליו'; לא תהא מלכותן שולטת באומות – 'וזרעו במים רבים'; לא תהא עזה מלכותן – 'וירם מאגג מלכו'; לא תהא אימת מלכותן – 'ותנשא מלכותו'.

אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר 'ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך' - קללה ולא קללות.

חכמים גם מפענחים את המסר הסמוי בדברי בלעם ומתייחסים לברכותיו כאל קללות מוסוות ורבי אבא אף טוען שחלק מהקללות המוסוות האלו התקיימו.

האם משמעות הדבר שיש לחשוש מקללותיו של אדם, ואפילו אם האדם מצטייר בעיני התורה וחז"ל כרשע?

אמנם קיים מאמר של רב יהודה (סנהדרין צ, ע"ב ובמקומות אחרים) על "קללת חכם שאפילו על חינם היא באה"; כלומר, קללתו של חכם מסוכנת, מכיוון שהיא עלולה להשפיע על אדם גם אם לאדם לא מגיע עונש, אך הדבר נאמר רק לגבי קללת חכם, ואולי יש כאן אזהרה לחכמים שיזהרו בלשונם, דגומת המאמר "חכמים היזהרו בדבריכם, שמא מתוך דבריכם ילמדו לשקר".

יתכן שכוונת התורה וחז"ל לומר שיש כוח בקללתו של כל אדם, אם בקללתו הוא קולע לרצון האל לפגוע באדם מסוים, ואז אותו אדם, ללא קשר לצדקתו או לרשעותו, הופך להיות צינור לרצון ה'.

אך אולי הדבר החשוב הנלמד מפרשת קללותיו-ברכותיו של בלעם ומהפסוקים בדברים המזכירים את הסיפור כבדרך אגב, הוא שקללות וברכות הם הפיכות ויחסיות. דומני שגם הניסיונות של בלעם להסתכל על העם מזוויות שונות וגם מיקומו של מעמד הברכה על הר גריזים ושל מעמד הקללה על הרב עיבל מלמדים אותנו כי פעמים רבות הברכה והקללה תלויות בזווית הראייה ובמשמעות הניתנת לדברים. אין מדובר כאן במושגים מוחלטים ובלתי הפיכים.

לעתים, קיימת נטיה להסתכל על מצב מסוים כאל קללה גורלית; הסתכלות דטרמיניסטית מסוג זה עלולה להביא אותנו לידי ייאוש ואדישות, כי התחושה היא ש"אין מה לעשות", כי "ממילא שום דבר לא ישתנה". תחושות אלו קיימות גם במצבים קשים מבחינה אישית וגם בתקופות בהן המצב רוח החברתי והלאומי הוא בשפל, מבחינות רבות.

דומני ש"פי האתון", שנברא בערב שבת בין השמשות, כמטאפורה לאפשרויות סמויות של תקווה הקיימות בתוך המציאות הנראית לעתים מקוללת, באה ללמדנו, שבכוחנו לשים את דבר ה' בפינו ולהסתכל על העולם, ועל כל בני האדם הסתכלות של ברכה, הרי ניתן להבין שהברכה אותה מברכים הכהנים לפני ברכת כהנים היא אזכור לציווי לברך את עם ישראל "באהבה", דהיינו להעביר אלינו את היכולת לאהוב ולשאוף לשלום עם כל ברואי עולם.