עולם בנוי, חרב ובנוי

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בעלי המדרש מתארים את הביוגרפיה של נח כמי שראה "עולם בנוי, חרב ובנוי" - דומני שתיאור זה מתאים גם לדור הורינו שחיו בארצות אירופה לפני השואה, שרדו את השואה ובנו את חייהם מחדש, לפעמים בארץ ישראל, בה הקים עם ישראל את ביתו מחדש ואולי גם למי שחווה משבר אישי שהוליד חיים חדשים. לעתים, צריך יותר מדור אחד כדי להתגבר על הטראומה של החורבן – נח, ששרד עם משפחתו אולי נאלץ לשתות לשכרה אחרי טראומת המבול; גם צאצאיו חשבו שניתן למנוע חורבן על ידי משטר טוטליטרי, ואולי גם זו תגובה פוסט-טראומטית. כמה זמן נחוץ כדי לבנות חברה בריאה וערכית המשוחררת מטראומות העבר?

שבת שלום וחודש טוב

Dear Family and Friends,

Our Sages describe Noach as somebody who experienced 3 phases in his life: a "built" world, a "destroyed" world and a "rebuilt" world.

It seems that our parents in Europe, who survived the Shoah and rebuilt their lives, some of them in the State of Israel, lived through the same 3 stages, as probably every person who overcame a crisis and started a new life.

Sometimes it requires more than one generation after a traumatic event, to overcome a destructive experience; Noach, who survived the Flood with his family, became drunk. Some of his progeny established a totalitarian society, and maybe this can also be considered as a post-traumatic reaction. So, how much time is needed to overcome a traumatic experience and build a healthy and moral society?

Shabbat Shalom and Hodesh Tov to all,

האדם יצור מורכב

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

מחר, השבת הראשונה "אחרי החגים", נתחיל מבראשית ונקרא בין היתר על תולדות האדם.

התורה מספרת לנו כמה דברים חשובים ומעניינים על האדם: הוא נברא בצלם אלוהים – כלומר: יש בו חלק טרנסצנדנטי המאפשר לו להתבונן בעצמו ובעולם מעבר לצרכיו הבסיסיים; "לא טוב היות האדם לבדו" – הוא זקוק לאחר(ת) כדי להשלים חלקים החסרים בו, כדי לעזור לו להתמודד עם בדידותו וגם כדי לדאוג להמשכיות. המשכיות זו היא הגורם המאזן את עובדת היותו בן תמותה. והדבר הנוסף שנכתב עליו הוא שמעצם טבעו הוא "חוטא"; כלומר: צלם האלוהים שבו מאותגר ע"י דחפים הרסניים. אין ספק שמדובר ביצור מעניין...

שבת שלום לכולכם

Dear Family and Friends,

Tomorrow we start reading Bereishit again; among other issues, the section we'll read tomorrow tells us something about the nature of Human Beings.

Men are created in G-d's Image – they have a transcendental dimension enabling them to understand the world beyond their immediate personal needs.

He should not be "alone"; he needs the Other to complete missing parts, to relief his loneliness, and to give him/her a sense of continuity.

This continuity may balance mortality.

And last but not least; he is existentially a "sinner" – His/her Spiritual/transcendental dimension is constantly challenged by destructive drives. Isn't he/she an interesting creature?

Shabbat Shalom to all,

על ספרים ואנשים

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

היינריך היינה אמר: מי ששורף ספרים סופו שישרוף בני אדם (1820) – אז , יש מי ששורף ספרים; אך אנחנו גם קוראים בכל שנה ספר וכשמסיימים לקרוא את הספר ומתחילים מחדש, עושים חגיגה גדולה ורוקדים עם הספר. יתכן שעם המוכן לחגוג את הספר, הוא גם המוכן לשלם כל מחיר כדי לשחרר אדם אחד מהשבי. אולי משמעות הדבר, שאהבת הספר (רוח האדם ובמקרה דנן- גם "רוח הקודש"- כלומר הייצוג המוחשי של הטרנסצנדנטי) קשורה לאהבת האדם (צלם אלוהים ).

חג שמח לכולכם

Dear Family and Friends,

Heinrich Heine (1820) wrote: Where they have burned books, they will end in burning human beings.”

But, we read the same Book every year and when we finish reading and start again, we celebrate the Book and dance.

Maybe there is a connection between celebrating a Book and the readiness to free a prisoner at any cost.

Does that mean that loving the Book is intrinsically related to loving Human Beings?

Chag Sameach to all

בין ארעיות ליציבות

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

ימי ראש השנה ויום הכיפורים – המכונים "ימים נוראים" , למרות שאינני אוהב את הביטוי הזה – עברו ואנו מקווים שגם יכולנו לנצל את ההזדמנות שימים אלו הציעו לנו. כעת, אנחנו שבים ל"מדבר", כדי לבטא את השבירות והארעיות של קיומנו. אי הוודאות שבחוויית המדבר מאתגרת את אמונתנו. מאידך, אנחנו ממחישים את הקשר לארץ ישראל, ע"י נטילת ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה).

המתח הדיאלקטי הקיים בין יציבות בסיסית לאי וודאות קיומית מאפיין את הזהות היהודית, אך אולי את הקיום האנושי בכלל.

חג שמח לכולכם

Dear Family and Friends,

After celebrating Rosh Hashanah and Yom Kippur, we are going back to the Desert, acknowledging the uncertainty of our existence and challenging our faith, despite that basic uncertainty; on the other hand, we are affirming our relationship to the Land by taking the Four Species (Etrog, Lulav, Hadas and Aravah). This dialectic tension between basic stability and existential uncertainty characterizes Jewish Identity and maybe the Human Condition as well.

Chag Sameach to all,

סוכת שלום

"סוכת שלום"

מוקדש לזכרו הברוך

של חותני

ר' חיים שמחה ישראל הולנדר ע"ה

שהשיב נשמתו לבוראו

בשיבה טובה

בכ"ד באלול תשע"א

בלילות שבת, אנו חותמים את הברכה השנייה אחרי קריאת שמע במילים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".

מעניין לברר מה מקורו של צמד המילים סוכת שלום ומהי משמעותם של מילים אלו.

הצירוף "סוכת שלום" מופיע בתלמוד ירושלמי (לה, א-ב) בסוגיה העוסקת בכיוון התפילה, דהיינו לכיוון קודש הקדשים ואגב העיסוק בכיוון אליו המתפלל צריך לפנות, דן התלמוד גם באיזכורים של ירושלים בברכה, בתפילה ובקריאת שמע, וכך לשון התלמוד:

"נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד (אם כולם פונים לעבר ירושלים מכל מקום בעולם), הה"ד 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' - אמר ריב"ל: הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו; עד כדון בביניינו בחורבנו מניין? א"ר אבון: בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו – בברכה (ברכת המזון), בקרית שמע ובתפלה; בברכה - 'בונה ירושלם', בתפילה - 'אלהי דוד ובונה ירושלם', בקרית שמע - 'פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם'. כתוב אחד אומר: 'אלך ואשובה אל מקומי' וכתוב אחד אומר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' הא כיצד? פניו למעלה ועיניו ולבו למטה. ואם לאו יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, לאי זה בית קדש הקדשים? ר' חייא רבא: כנגד קדשי הקדשים של מעלן; ר"ש בן חלפתא אמר: כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. א"ר פינחס: לא פליגין - בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש הקדשים של מעלן 'מכון לשבתך' - מכוון כנגד שבתך. הר המוריה -ר' חייא רובא ורבי יניי חד אמר: שמשם הוריה יוצאה לעולם, וחרנה אמר: שמשם יראה יוצאה לעולם.

מעניין לציין שהתלמוד מביא כאסמכתא למשפט המסכם את נושא כיוון התפילה את דברי ישעיהו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" והקשר הדברים הוא:

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. (ישעיה נו, ג-ז)

ורש"י מסביר:

לכל העמים - ולא לישראל לבדם:

ורד"ק :

לכל העמים - כמו שאמר שלמה בתפלתו וגם אל הנכרי כל שכן לשבים לדת ישראל:

בפירושו על התורה, מביא החתם סופר הסבר דרשני מעניין למילים "סוכת שלום", וכך לשונו (דברים יא, א):

'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת '[ראה], פירוש על דברים מתים והבלי העולם הזה שאינם מחיים את האדם חיי נצחי לא תתקוטטו, ועל כן נקרא סוכת שלום, כי אחרי ששמחתינו בחג הוא שבטוחים אנחנו שקיבל ה' תפלותינו ובכללה 'ויעשו כלם אגודה א' לעשות רצונך' אם כן אני מצפה שתפילה זו נתקבלה וניתן בלב כולם לירא ה', שוב אין לי שום קטט עם שום אדם וממילא הוא סוכת שלום.

בניגוד לראש השנה ויום הכיפורים, חג הסוכות הוא חג המתייחס לזיכרון היסטורי-לאומי. התורה מצביעה על קשר ברור בין המצווה העיקרית של החג, על שמה נקרא החג כולו, לבין אירועי המדבר בעת יציאת מצרים ובלשון הכתוב : "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא פרק כג, מב-מג)

החל מחז"ל (רבי אליעזר ורבי עקיבא – בבלי סוכה יא), דנו פרשני התורה במהותן של סוכות אלו; האם מדובר בסוכות "ממש" שנבנו בידי אדם (אבן עזרא ואחרים) או שמא מדובר ב"ענני כבוד" (רש"י, רמב"ן ואחרים). למחלוקת זו יש השפעה על מהות הזיכרון אותו רוצים לכונן ולעצֵב בחג הזה. ענני הכבוד מדגישים את ההיבט השמֵימי של חוויית המדבר, מעין תלות מוחלטת של האדם באל. הסוכות שנבנו בידי אדם מייצגים מצד אחד שלב התפתחותי בוגר ואחראי יותר, אך מטבע הדברים, עיצוב זיכרון מסוג זה עלול להוביל את האדם לתחושה של "כוחי ועצם ידי".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג, בתרגומו של מיכאל שורץ) מסביר את העיתוי בו אנו חוגגים את החג "באספך את מעשיך מן השדה" – בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות." ובנוסף: "הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת, אין חום חזק ולא גשם מטריד."

הרמב"ם מתייחס גם להיבטים החינוכיים והפסיכולוגיים של החג, שמטרתם לעצב תודעה דתית ומשווה לצורך זה בין פסח לסוכות, וזו לשונו:

"שני חגים אלו, גם יחד, כלומר, סוכות ופסח, נותנים דעה ומידה.

הדעה בפסח היא זֵכר אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות.

המידה היא שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושגנה לו ענווה והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה עבר עלינו. כן יצא מהבתים וידור בסוכות, כמו שעושים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם...כי הם 'שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט)."

הרמב"ם רואה במצוות הקשורות לחג הפסח ולחג הסוכות אמצעי חינוכי הנועד לפתֵח אצל האדם תודעה דתית (דעות), באמצעות הזיכרון ההיסטורי ורגישות (מידות) וענווה.

המובאות הקצרות ממורה נבוכים שציטטנו מתייחסות אם כן לכמה היבטים:

א. העיתוי המתאים מתחשב במצב בו נמצא האדם; בחברה החקלאית, הוא התפנה מכל העבודות ההכרחיות ומזג האוויר, לפחות בארץ ישראל, נוח למדי בעונה הזאת. כלומר: ניתן להציב דרישות לאדם הפנוי מבחינה רגשית לעמוד בדרישות האלו.

ב. האדם נתבע להתעלות מעל מציאותו העכשווית, הנוחה, ולזכור ששום הישג מהישגיו החומריים אינו מובן מאליו; שום דבר אינו "מגיע לו" ושום דבר אינו מובטח לו. הזיכרון של ימי המצוקה עשוי להביא את האדם לאמפתיה כלפי "האומללים יושבי המדבריות והשממות" ולהפכו לרגיש יותר לסבלם של אחרים.

ג. התודעה של "זכות אבות" מתחברת כאן במישרין לדימויים של האבות כמודלים של "צדקה ומשפט" (הנצי"ב, בהקדמה הנפלאה לפירושו לספר בראשית, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", בעקבות פסוקים ביהושע ובשמואל ב., בגלל האבות שהיו "ישרים", מכיוון שבניגוד לדורות אחרים בהם היו צדיקים וחסידים, האבות היו ישרים כלפי כל אדם)

דומני שבהסתכלות זו, ניתן לראות במצוות סוכה הזדמנות נדירה היכולה לפתֵח, דרך הזיכרון הקולקטיבי, פרספקטיבה של רגישות חברתית, סולידריות ואמפתיה; הרגעים בהם אנו מרגישים "קצת" פחות בנוח, וקצת מוגנים פחות, עשויים להביא אותנו, אם נשכיל להתבונן בדברי הרמב"ם, לאמפתיה כלפי הסבל הקיים מסביבנו, שהיום אינו רק נחלתם של "האומללים יושבי המדברות והשממה", כי אומללות וסבל קיימים בכל מקום, בדרגות שונות

האבות, 'שומרי צדקה ומשפט' ו"ישרים", המוזמנים כ"אושפיזין" לסוכתנו, ושבזכותם אנחנו כאן, מציבים בפנינו דרישות מוסריות ודתיות נעלות ולוואי שנוכל לעמוד בהן ולהבטיח את קיומנו ב"דירת קבע", שתהפוך ל"סוכת שלום" , שהיא גם בית תפילה לכל העמים, כאשר "קודש הקדשים של מטה מכוון כלפי קודש הקדשים של מעלה".

האם אנחנו מסוגלים לבקש סליחה? לסלוח?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

האם אנחנו יודעים לבקש סליחה? האם אנחנו מסוגלים לסלוח? לאחרים? לעצמנו?

למרות שהיכולת לסלוח לאחרים, ולבקש סליחה היא תנאי הכרחי בתהליך הכפרה של יום הכיפורים, לעתים מדובר באתגר לא פשוט.

ואולי הדבר מלמד אותנו שאנחנו בתהליך מתמיד של התפתחות והתחדשות ועלינו לקבל את מגבלותינו, גם אם במקביל עלינו לשאוף לקרא מטרות שאולי לא נשיג לעולם

שבת שלום, שנה טובה, גמר חתימה טובה לכולכם

Dear Family and Friends,

Do we know how to ask forgiveness? Are we able to forgive? To others? To ourselves?

Although it seems to be a necessary condition in order to get Atonement on Yom Hakippurim, it may be a real challenge in some cases. But maybe this teaches us that we are somehow constantly in a process of renewal and change and we have to accept our imperfections without giving up striving for goals we won't achieve entirely.

Shabbat Shalom- Gemar Hatima Tova and Shana Tova to all,

בין תשובה לכפרה

תשובה= כפרה?

אחת השאלות המעניינות במחשבה הדתית היא "חלוקת העבודה" בין הא-ל לבין האדם בתיקון העולם ובתיקון האדם. הא-ל מצטייר בחלק גדול ממקורותינו כמי שחפץ בתיקון עולם ואינו רוצה "במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה". דברים רבים נכתבו בדורות שונים על הקשר בין התשובה לכפרה ועל הזיקה ההדדית בין שני מושגים אלו.

ידועה הברייתא של רבי ישמעאל על "חילוקי כפרה" עליה מבסס הרמב"ם חלק מדבריו בהלכות תשובה, בה נתפסת התשובה כתנאי הכרחי לכפרה, אבל לא כתנאי מספיק בכל המקרים.

דווקא דברי הרמב"ם בראשית הלכות תשובה (א,ב) מעוררים תמיהה ושאלות רבות שגם נושאי כליו של הרמב"ם עוררו.

וכך לשון הרמב"ם:

" [ב] שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל: שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (ויקרא טז,כא).

שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו--הכול מתכפר בשעיר המשתלח: והוא, שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.

ומה הן הקלות, ומה הן החמורות? החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת שוא ושקר--אף על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין בהן כרת--הן הקלות."

פסיקתו זו של הרמב"ם תמוהה במובנים רבים: אין אף קרבן אחר המכפר, על פי תפיסתו, ללא תשובה, גם יום הכיפורים בזמן הזה (א, ג) אינו מכפר אלא לשבים. כמו-כן – וכבר עמד על כך רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" - שיטתו זו אינה תואמת אף אחת משיטות התנאים המובאים במשנה ובתלמוד הבבלי (רבי, רבנן, רבי יהודה) באופן עקבי; רבי מבטא את העמדה הרדיקלית, לפיה השעיר המשתלח מכפר , אף ללא תשובה, על כל העבירות, קלות כחמורות, חוץ משלוש עברות חמורות במיוחד. לפי חכמים, אין השעיר המשתלח מכפר ללא תשובה בכלל. שיטת הרמב"ם מייצגת אפוא פשרה בין שתי עמדות רדיקליות אלו. נושאי כליו של הרמב"ם מתחבטים בקושי זה; רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" נשאר ב"צריך עיון". בעל "לחם משנה" סבור שמגמתו של הרמב"ם היא להפוך את המחלוקת בין רבי לחכמים לקוטבית פחות. אף אחד מפרשנים אלו אינו מביא מקור אחר לדברי הרמב"ם. לא עסקתי בבדיקת הנושא אצל הפרשנים האחרונים, ויש להניח כי עסקו בשאלה זו.

הרב סולוביצ'יק זצ"ל נדרש אף הוא לשאלה זו בחיבורו "על התשובה" ועושה הבחנה מעניינת, בשיטת בריסק, בין כפרתו של היחיד, לכפרתו של הציבור. הוא מדייק בלשון הרמב"ם " שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל" ומגדיר אותו כקרבן השייך לכלל הציבור, לכלל ישראל. הווידוי של הכוהן הגדול, אפוא, אינו ווידוי על חטאיהם של יחידים אלא על חטאי הכלל. הוא אינו שלוחם של יחידים, אלא שלוחו של כלל ישראל. הבחנה זו עוזרת לרב סולוביצ'יק ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם עצמו, כאשר על החוטא היחיד שמקריב קורבן ללא תשובה נאמר "זבח רשעים תועבה". אדם המשתייך לכלל ישראל מתכפר על ידי הווידוי והקרבתו של השעיר לעזאזל. הדברים אמורים לגבי כל העברות , חוץ מחייבי כריתות, מכיוון שמהות הכרת היא הוצאתו של האדם מכלל ישראל.

מהי, אם כן, הרלוונטיות, של הבחנה אנליטית מבריקה זו ליהודי החי במציאות מודרנית ופוסט מודרנית, בארץ ישראל או באחת מתפוצות ישראל, מעבר ליישוב דברי הרמב"ם?

אין לכך, לדעתי, תשובה ברורה וחד-משמעית. אמנם, להלכה, אין היום אפשרות של כפרה ללא תשובה ובלשונו המופלאה של הרמב"ם: (א, ג) "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות..."

אך, מבחינה רעיונית, ייתכן שניתן להוסיף רובד דרשני לניתוח האנליטי של הרב סולוביצ'יק.

ביטולם של מוסדות או טקסים שהיו נהוגים בעבר פותחים פתח לפרשנויות שונות;

במקרים מסוימים, נוקטים המקורות עמדה חד-משמעית וברורה, למשל: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משרבו המנאפים, בטלו המים המאררים". ברור לכולנו שהמציאות בה "רבו הרצחנים" נתפסת כמציאות נחותה מבחינה מוסרית ורוחנית.

במקרים אחרים, הדברים חד-משמעיים פחות; לעומת הגישה שרואה בחידוש עבודת ה' באמצעות קורבנות "החזרת עטרה ליושנה" איננו יכולים להתעלם מהעובדה שחז"ל נוטים לייחס למעשי צדקה וגמילות חסדים ערך רוחני גדול יותר מאשר לקורבנות. אין צורך לומר שהרמב"ם במורה הנבוכים רואה בקורבנות סוג של "פשרה" עם העולם האלילי.

קיים , ללא ספק, יתרון מסוים במצב בו היחיד יכול להתכפר על ידי ווידויו של כוהן גדול; לעתים קרובות, אנו יכולים לחוש את העוצמה הטמונה בציבור. עוצמה זו היא מעבר לכל מה שהיחידים המרכיבים את הציבור יכולים לאגור והיחיד שואב את עוצמתו מהציבור. לעתים אנו יכולים, ביום הכיפורים, או בהזדמנויות אחרות, לחוות את העוצמה הרוחנית האדירה של תפילה בציבור.

בהזדמנויות שונות בדורנו, הקריב הציבור "קורבנות". בניגוד לשעיר המשתלח, היו אלה קורבנות כואבים מאד. אין ספק שכאבו של כל מי שנדרש לשלם מחיר אישי על קיומנו כאן הוא גדול מנשוא. יחד עם זאת, נראה שכל עוד היה "ציבור" שחש שהקורבן הוא גם שלו, היתה תחושה אחרת לגבי משמעותו של הקורבן.

לא ברור בדיוק מתי חל הפיחות בתחושת ה"ציבור" ואם ניתן לזהות את כל שורשיה; הנטייה להאשים את ה"אחר" (החרדים, השמאל, המתנחלים, החילוניות הנהנתנית וכו') מוּכרת ונפוצה, אך גם פשטנית להחריד.

ייתכן שבהעדר "ציבור", נדרש היחיד לאחריות גדולה יותר ואין לו אלא את מאמציו כיחיד לתיקון עצמו, אך ייתכן שמעבר להזדמנות להתפתח, קיים כאן גם הפסד לגבי תיקון החברה כולה.

אנו נמצאים, אם כן, כנראה מסיבות שונות ומגוונות, בתקופה בה מושג ה"ציבור" נחלש ; אומנם, "כנסת ישראל" כמושג רוחני, אינו תלוי בנסיבות היסטוריות אלו ואחרות, אבל החברה היהודית היום שסועה ומפולגת. אינני מתכוון בהכרח לחילוקי דעות פוליטיים או אידיאולוגיים. כאשר יש הסכמה על יעדים משותפים מינימליים ועל דרכי הכרעה במצב של מחלוקת, אין הדברים חייבים לפגוע בלכידות החברתית. מובן, אם כן, שככל שתחושת ה"ציבור" חלשה יותר, גם היכולת לראות בקורבן "קורבן ציבור" הולכת ונחלשת.

אינני מתגעגע בהכרח לטקס הקדום של "שעיר לעזאזל" כפי שתואר בסדר העבודה של יום הכיפורים. כמו-כן, אני מתפלל שיבוא יום – ונזכה לראותו – שבו נוכל לדרוש את המושג "ארץ ישראל נקנית בייסורין" לא כפשוטו. אך, בינתיים, נראה לי שאם חפצי חיים אנו, עלינו לבדוק, כל אחד לעצמו, מה באפשרותו לעשות כדי לבנות מחדש חברה, שאומנם יש בה שונות, אבל שיכולה להגדיר את היעדים המשותפים מתוך כבוד והערכה הדדית. לעתים, בעבר, הקורבנות והסבל המשותף יצרו "ברית גורל" בלשונו של הרב סולוביצ'יק. בימינו, כך נראה, יש צורך ביותר מכך; יש צורך דחוף בהגדרת היעדים המשותפים והחיוניים מתוך הסכמה ציבורית רחבה ואז, אם נצטרך לשלם מחיר, תדאג חברה זו שהוא יהיה נמוך ככל האפשר ושוויוני ככל האפשר.

"כוהן גדול" הוא גם מי שבמסורת חז"ל אחראי על מעמדו הרוחני של הדור; הוא זה שבכוחו ובזכותו, יש כבוד לחיי אדם בחברה (כך מסבירים חז"ל וחלק מהפרשנים את שהותו של הרוצח בשוגג בעיר מקלט "עד מות הכהן הגדול") ולכן, רק חברה היכולה להצמיח מנהיגות רוחנית מעין זו, יכולה להיות מיוצגת על ידי קרבן הציבור שהוא מקריב והוידוי שהוא מתודה.

"ובזמן הזה, אין שם אלא תשובה"