להכיר בסבלו של האחר

לבני משפחתנו חברותינו וחברינו היקרים,

בין המצוות המוזכרות בפרשה שנקרא מחר (כי תצא) יש מספר מצוות המתייחסות ל"לגר, ליתום ולאלמנה", ובכלל ל"חלשים" בחברה. בעצם, הפרשה מתחילה עם הסיפור של "אשת יפת תואר" שגם היא שבויית מלחמה ומנסה לצמצם את ניצולה על ידי הלוחמים.

התורה מנסה לפתח תודעה של יחס מוסרי והוגן כלפי הזרים ואחרים בחברה ולעתים היא מזיכרה לנו שהיינו עבדים במצרים, ולכן עלינו להבין את "נפש הגר"

לעתים, יש לאנשים הנטיה "לנכס" לעצמם את הסבל, ולאמץ עמדה "קורבנית". נטיה זו אינה מאפשרת להכיר בסבלם של אחרים ולפתח כלפיהם עמדה אמפתית ומוסרית. לכן, אולי, מזכירה לנו התורה לעתים קרובות את הצורך לנהוג בצדק ובחמלה כלפי האחר.

שבת שלום לכולכם

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

---

Dear Family and Friends,

Among the Laws mentioned in the Torah-section we'll read tomorrow, there are many laws related to the poor,  the widow,  the orphan and the stranger and very often, when the Torah deals with the Just and Moral attitude towards the underprivileged members of society, we read: "You should remember that you have been slaves in Egypt".

Maybe sometimes people who have suffered, have the tendency to "monopolize" suffering and to be empathetic towards other people's suffering; therefore we are reminded of the proper moral attitude towards the underprivileged.

Shabbat Shalom to all,

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

"עשבים שוטים" צומחים באמצע הערוגה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בסוף פרשת שופטים, אותה נקרא מחר, מופיע טקס "עגלה ערופה": "כי ימצא חלל באדמה...לא נודע מי היכהו" – יש נרצח, אבל אין רוצח מזוהה. אחרי עריפת ראש העגלה בנחל, מכריזים "זקני העיר הקרובה": "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו". חכמים רואים בהצהרה הזאת ביטוי לאחריות המוסרית של המנהיגות, גם אם לא היה לה שום חלק ברצח הזה.

ואולי בא הדבר ללמדנו שגם כאשר "אנשי שוליים" מתנהגים באלימות כלפי אחרים, החברה כולה צריכה להרגיש אחראית ולחשוב על מה ניתן לעשות כדי למנוע מעשי אלימות כלפי כל אדם או קבוצה.

שבת שלום לכולכם

  Dear Family and Friends,

At the end of the Torah section we'll read tomorrow, we'll read about a ceremony, after discovering a corpse and not finding the murderer, during which a calf is decapitated and sacrificed. During this ceremony, the "elders" (the leadership) after washing their hands over the decapitated calf at the stream shall speak up and say, 'Our hands have not spilled this blood, and our eyes have not witnessed it'.

According to our Sages, this reflects the moral responsibility of the leadership even if they weren't involved directly in this murder.

Maybe this teaches us that even now, when even marginal people act violently towards others, the entire society should feel responsible and think what could be done to avoid this.

Shabbat Shalom to all,

ראייה מתבוננת ואחראית

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בשבוע שעבר התייחסנו לתכונת השמיעה וההקשבה; פרשת השבוע מתחילה במילה "ראה", ואולי ה"ראייה" היא שלב גבוה יותר של התבוננות, כי כאשר נאמר בתורה" ראה: אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה...הכוונה איננה למימד החושי, הויזואלי, אלא להפעלת התכונות המאפשרות לנו להפעיל שיקול דעת ולקבל אחריות. ראייה זו מחייבת בגרות, והכניסה לחודש אלול בהחלט מזמינה אותנו להתבוננות בוגרת וללקיחת אחריות על חיינו ועל התפקיד שלנו בסביבתנו ובעולמנו.

שבת שלום וחודש טוב לכולכם

---

Dear Family and Friends,

Tomorrow we'll read about Blessings (Berachot) and Curses (Kellalot). It's interesting to notice that "the Blessing" seems to be connected geographically to one mountain and "the Curse" to another one.

Maybe blessings and curses depend on our perspective and depend very much on "where we stand" and how we look at things. In another month, just before Rosh HaShana we'll wish that the curses of the past year will leave us and we'll pray for a New Blessed Year.

Probably, sometimes a New Year enables us as well to experience events differently.

Shabbat Shalom & Hodesh Tov to all

על שמיעה והקשבה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בשבת שעברה, קראנו בפרשת "ואתחנן" את "שמע ישראל". בשבת הקרובה, פרשת "עקב" מתחילה במילים "והיה עקב תשמעון"; כמו-כן, נקרא גם את הפרשה השניה של "שמע", המתחילה במילים "והיה אם שמוע תשמעו".

מדובר אם כך ב"שמיעה", ואולי אפילו ב"הקשבה"; לעתים קשה לנו להבין איך "עובדת, הברית בין האל לבני האדם.

אך, אולי כשמתבוננים ביחסינו עם בני אדם אחרים, עם "האחר", מגלים שהרבה תלוי ביכולתנו להקשיב לעצמנו ולזולתנו, גם ביכולתנו לקבל אשנים החושבים אחרת מאיתנו; רגישותנו לאחר מולידה בדרך כלל אווירה של הקשבה הדדית, של חברות ואחבה.

אנחנו מאחלים לבתנו נעמה המתחתנת בשבוע הקרוב עם שחר, חיים של הקשבה, אהבה, אושר וצמיחה.

שבת שלום לכולכם

פנחס, ציפי ומשפחתם

h

Dear Family and Friends,

Last week, we read the portion of Shema Yisrael; tomorrow we'll also meet issues of listening: "Vehaya Eikev Tishmeun" and "Vehaya im Shamoa Tishmeu".So, it's all about listening. Sometimes it's difficult to understand how the Covenant between God and Men works.

Nevertheless, when we are dealing with our relationship with others, with the other, it seems that the whole issue is about listening to ourselves and to others  ,about being able to accept people who disagree with us ; being sensitive to the other generally engenders an atmosphere of mutual listening, friendship and love.

We wish our daughter Naama who is getting married next week to Shachar a marital life of listening, love, happiness and growth.

Shabbat Shalom to all,Pinchas, Tzippie and family

ולא דרך "כוונות"

לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי*

מוקדש לבתנו נעמה ולשחר

לכבוד נישואיהם

שיזכו לבניין עדי עד בחברה ישראלית

שוחרת צדק ושלום

פנחס לייזר

חידוש היישוב היהודי  בארץ ישראל וביתר שאת, קיומה של מדינת ישראל הפגישו את העם היהודי מחדש עם הצורך להשתמש בכוח (להוציא כמובן את המרד המזוין בגיטאות בתקופת השואה). הקמתה של מדינה במקום שהיה – בניגוד לאחת הסיסמאות השקריות המיוחסות ללורד בלפור: ' ארץ ללא עם לעם ללא ארץ ' -  מיושב בחלקו על ידי בני עם אחר, יצרה מצב של קונפליקט לאומי שהתפתח במהלך השנים לסכסוך אלים שטרם בא לקיצו.

בהקשר זה, מעניין לציין שהעולם הרבני החרדי התנגד לתנועה הציונית ולהקמתה של מדינת ישראל לפני ביאת המשיח, והניסוח החד ביותר של תפיסה זו נוסח על ידי הרבי מסטמאר, רבי יואל טייטלבוים, בעיקר בספרו "ויואל משה" ובחיבור שפירסם אחרי מלחמת ששת הימים "על הגאולה ועל התמורה". בכתביו, ובעיקר ב"ויואל משה", מבסס הרבי מסטמאר את התנגדותו הנחרצת לציונות על מדרש "שלוש השבועות" בו הוא רואה הנחיה הלכתית, השוללת מאבק להקמת מדינה יהודית. המדרש מתבסס על שלושה פסוקים המופיעים במגילת שיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏ִם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ.הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‏ִם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‏ִם: מַה-תָּעִירוּ וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ."

המדרש על פסוקים אלה מתבסס על הפירוש המסורתי לשיר השירים, לפיו המגילה הינה משל ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל.

"ג' שבועות הללו למה?                                                                                                                               אחת-  שלא יעלו ישראל בחומה,                                                                                                        ואחת -  שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם,                                                             ואחת - שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי" (בבלי כתובות קיא, ע"א).   

רבנים והוגי דעות דתיים שתמכו בציונות או שלפחות לא התנגדו לה מבחינה תיאולוגית, התמודדו עם טיעוניו התיאולוגיים של הרבי מסטמאר בדרכים שונות; יש שראו במאמר זה מאמר אגדי ללא תוקף הלכתי. אחרים טענו שבוטלו השבועות, מכיוון שגם אומות העולם הפרו אותן. כמו-כן, היו רבנים שפירשו "לא לעלות בחומה" כבניית בית המקדש ולאו דווקא עלייה המונית לארץ והקמת מדינה.                                                                                       

  גם קבוצה בשם  ברית שלום שהיתה תנועה שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, וביקשה ליצור דו-קיום בין יהודים לערבים, באמצעות ויתור על הזכות להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כפי שנוסחה בהצהרת בלפור. תנועה זו דגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית תחת המשטר של המנדט הבריטי, שבו יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא, פוליטי ואזרחי. עם חבריה ותומכיה של התנועה נמנו בין היתר ארתור רופין, הפילוסוף מרטין בובר, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, המחנך ארנסט סימון ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס. עוד תומכי התנועה היו איש העסקים שלמה זלמן שוקן והמדינאי הבריטי הרברט סמואל. תנועה זו הפכה לגורם שולי בציונות לאחר שרובו של הקונגרס הציוני דחה את תפישותיה ושאף להקמת מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי. גם אצל הערבים לא היתה נכונות לשתף פעולה עם תנועה זו. באוגוסט 1930 התפרקה התנועה.

גם הרב אהרון שמואל תמרת (1931-1869) שהיה מתומכיה של הציונות הרוחנית וממבקריה של הציונות המדינית, ובעיקר ממתנגדיו החריפים של האדרת הכוח, הצביע על הסכנה הרוחנית האורבת לעם ישראל וכך לשונו:

 "מה גדול הכאב! מה נורא ההפסד! פן היהת אומה אחת בעולם, זו כנסת ישראל, שגעגעה אל חזון ישעיהו: "לא ישא גוי אל גוי חרב" – באו ה'אברכים הבאלפוריים' שלנו וימאו גם אותה...כי הגויים עדיין לא זזה החרב מתוך ידם אף לרגע, ושקועים הם בהתגוששות והתנגחות מדור דור. וכוח האינרציה דוחפם אפו אל המלחמות. אבל היהודים כי חמדו פתאום את יפיה של 'ירך גיבור' חגורת חרב – הרי הם יוצאים לגדף את ישעיהו הנביא ביד רמה". (תמרת: שלשה זיווגים בלתי הגונים, עמ' 40, מתוך: אלי הולצר, חרב פיפיות בידם- אקטיביזם צבאי בהגותה של הציונות הדתית, עמ' 151)

אין בכוונתי, במסגרת דבר תורה זה, לבחון את טיעוניהם של המתנגדים להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל בפרספקטיבה היסטורית; מדינת ישראל היא עובדה קיימת ויש לברך על כך, אך אין ספק שזרמים אלו בתוך ההגות היהודית העלו דילמות מוסריות על פני השטח ודומני שאין להתעלם מהן.

מעניין להתבונן בפרשתנו כדי לבחון באיזו מידה התורה מזהירה אותנו מהסכנות המוסריות הצפויות לנו עם כניסתנו לארץ ישראל. בפרק ח, פסוקים יא- כ, מצביע משה רבנו על בעיה אחת: "האל מביאך אל ארץ טובה "ארץ חיטה ושעורה...אשר לא במסכנות תאכל בה לחם...ואכלת ושבעת,  ומתוך השובע: "השמר לך פו תשכח את ה' אלהיך, לבלתי שמֹר מצותיו...פן תאכל ושבעת...ורם לבביך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"...ואז: " וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", כי אם תשכח: "וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם."

אמירה חריפה זו מזהה את העמדה של "כוחי ועוצם ידי" עם "שכחת ה' אלוהיך" ועמדה זו מביאה את עם ישראל לאבדון וגורלו לא יהיה שונה מתושבי הארץ עובדי האלילים. בהמשך מצביע משה רבנו על סכנה נוספת הצפויה לעם עם כניסתו לארץ (דברים ט, ד-ה):

"אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר: בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה' לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב."

 עם ישראל הנכנס לארץ המובטחת, כאשר עמים אחרים גורשו ממנה בגלל חטאיהם, עלול להשלות עצמו ולחשוב "לנו זה לא יקרה", כי אנחנו טובים יותר. בפסוקים אלו מזהיר משה רבנו את העם מפני אשליה מסוכנת זו: אינכם טובים יותר; עמי הארץ גורשו בגלל מעשיהם, הארץ ניתנה לכם כי הקב"ה כרת ברית עם האבות, אך ארץ ישראל שהיא ארץ "שעיני ה' אלֹהיך בה" רגישה להתנהגות היושבים עליה ומקיאה את עושי העוול, ואם תנהגו כפי שהתנהגו קודמיכם, גורלכם יהיה דומה לגורלם.

יש מי שיאמר: דברים אלו נאמרו על-ידי משה רבנו בשעתו כצוואה של מנהיג היודע שמה שיקרה בהמשך אינו בשליטתו. אין ספק שפרשות התוכחה בספר דברים משקפות ברובד הספרותי והאנושי את הדאגה המובנת של מנהיג היודע כי זמנו עבר; יש הרבה כאב בפרשות אלו ומדרשים רבים תיארו את הקושי של משה לקבל את מותו ואת העובדה שלא ייכנס לארץ ישראל.

אך, האם עלינו להסתפק בקריאה ספרותית ופסיכולוגית זו ולראות בדברים אלו את סיפורו של משה בדורו בלבד? דומני שיש באפשרותנו להעביר חלק מחששותיו של משה רבנו ואזהרותיו לכל סיטואציה היסטורית בה עם שהוגלה מארצו נדרש להתמודד, בעת כינון חברה ריבונית ועצמאית על אדמתו, עם אתגרים חדשים ודילמות שלא היו מנת חלקו בעת שהותו "במדבר". מצב של שפע ורווחה עלול להתפרש כדבר שהוא מובן מאליו; הישגים בתחומים שונים (ביטחון, מדע, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה) עלולים לגרום לעיוורון מוסרי. אחרי מלחמת ששת הימים – ושירי ניצחון רבים הם עדות לכך – התגברה תחושה של שיכרון הכוח ואיכשהו חשבו רבים ממנהיגינו – ולאו דווקא הטפשים שבהם- ש"הזמן פועל לטובתנו". דומני שרבים ממנהיגינו וחלקים לא מבוטלים בעם הבינו במוקדם או במאוחר שאולי אשליה זו מקורה ב"כוחי ועוצם ידי". לצערי, עדיין קיימת אמונה אצל חלק מאיתנו שכל בעיותינו יכולות להיפתר באמצעות הפעלת כוח ו"מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח" ואפילו מלחמת לבנון השנייה לא הצליחה לעורר איזשהו ספק לגבי מגבלות הכוח. ומעבר לכך, גם ההיגד "בצדקתי הביאני ה'" עלול להביא אותנו גם היום לתחושה שאנחנו תמיד צודקים בכל דבר שנעשה. תחושה זו מביאה אותנו לפעמים לעיוורון לגבי העוולות שנעשו על ידינו, מתוך אותה הרגשה  של יהירות.

גם הרב קוק היה מודע לסכנה המוסרית והרוחנית הטמונה בחזרה ל"פוליטיקה העולמית" וכך לשונו :

"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסס ואנו נוכל כבר להכין עצמנו , כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. יעקב שלח לעשיו את הפורפירא: 'יעבר נא עבדך לפני עבדו' – אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קיבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו". (הראי"ה קוק זצ"ל, אורות, עמ' יג)

האם הגיעה העת לוותר על השימוש המושכל בכוח לנוכח סכנות ביטחוניות ממשיות? לצערי, עדיין לא היגענו לעת הזאת, אך דומני שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו ואולי אף חייבים, "בגיל 64", לא להתעלם מהדילמות המוסריות המהותיות, ולהבדיל בין השימוש המושכל באמצעים מסוימים מבלי להאדיר אותם ולהפוך אותם לאידיאל, וכדברי הנביא זכריה (ד, ו):

זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת.

ורבי אברהם אבן עזרא מפרש: לא בחיל ולא בכח - כאשר ראיתי השמן נעשה מאיליו ודולק, ככה יבנה הבית לא בכח גדול שיש לזרובבל ולא ברוב חילו, כי אם ברוח השם וסיועו.