מהי שמחה? האם אפשר לשמוח "בהזמנה"?

'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'

פנחס לייזר

באחד מספריו כתב  אדם ברוך ז"ל שכאשר למד בישיבת 'חברון' ורקד בהלהבות בהקפות של שמחת תורה, ניגש אליו ראש הישיבה, טפח על שכמו ואמר לו: בחורצ'יק, בשביל מה שלמדת – רקדת מספיק.

דומני שמפגש זה בין 'שמחת תורה', שהאפיל בארץ ישראל על 'שמיני עצרת', הקשור למנהג הבבלי של קריאת התורה במחזור חד-שנתי, ושהפך להיות חג עממי עם ריקודים והתרת הרסן בעניינים שונים, לבין תוכן הפרשה  הנקראת באותו יום מבטא את הדיאלקטיקה הפרדוכסלית הזאת.

אמנם בחו"ל נשמרת ההפרדה בין החג המקורי, המעוגן היטב במקרא ובספרות חז"ל, שהוא 'שמיני עצרת', לבין שמחת תורה שנחוג כ'יום טוב שני של גלויות', אך בארץ ישראל, מלבד במפטיר ובתפילות העמידה של אותו יום, אין זכר ל'שמיני עצרת'; כל עם ישראל חוגג את שמחת תורה.

ביום זה, גם כאשר החג אינו חל בשבת, אנו קוראים את 'וזאת הברכה', שהיא כדיוע הפרשה האחרונה בתורה.

כידוע לכולנו, מספרת לנו התורה בכמה משפטים על מות משה רבנו(דברים פרק לד, ה-יב) :

(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

(ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

(יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

משה, עבד ה', הנביא אשר זכה לקרבה הגדולה ביותר לקב"ה, מת 'על פי ה'', למרות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו; לא היתה שום סיבה 'רפואית' המסבירה את מותו, אלא הוא מת רק משום שכך גזר האל על כל בני אנוש. ידועים המדרשים המתארים את הדיאלוג בין משה לבין ה', המבטאים את אי רצונו למות, ולא רק את רצונו להיכנס לארץ ישראל, ולכן מות משה 'על פי ה' , ככל האדם, הופך את 'איש האלהים' לדמות אנושית ולא למלאך או לחלק מהאלוהות.

יתרה מזו: אין למשה רבנו, גדול הנביאים קבר! מקום קבורתו לא נודע; תארו לעצמכם איזה פולחן היה מתקיים ליד קברו ואכן, פרשנים שונים (חזקוני ורבי יצחק שמואל רג'יו) התייחסו לדבר, וכך כותב רבי יצחק שמואל רג'יו (צפון איטליה – מאה -19):

'לא ידע איש את קבֻרתו – הנה זה עניין נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאפשר, בארץ מואב בגיא מול בית פעור, ועם כל זה סבב הקב"ה שלא ידע איש את קבורתו, ועשה זה כדי שלא יטעו הדורות הבאים ויעבוד אותו לאלוה, מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה.'

מגמה זו, לא להפוך את קברי הצדיקים למקום פולחן, באה לידי ביטוי גם בתלמוד הירושלמי  

(שקלים פרק ב דף מז טור א /ה"ה ): תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן'.

וכך פוסק גם הרמב"ם (הלכות אבל פרק ד הלכה ד)

...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ועל  מילות הסיום של התורה ' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל', כותב רש"י (בעקבות הספרי והגמרא במסכת שבת):

'לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת - יישר כחך ששברת'

לכאורה, מות המנהיג האולטימיבי הוא סיפור עצוב, ואז לשמחה 'מה זה עושה?' – דווקא לקרוא את הסיפור הזה כסיום הקריאה באותו חג המכונה 'שמחת תורה'. תמהני!

דומני שדווקא התבוננות בפרשה הקצרה הזו מלמדת אותנו לא מעט על השמחה הפרדוכסלית הראויה ליום זה:

בפסוק ח' נאמר: 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה'. כלומר, אבלו של משהו הוא האבל הנורמטיבי על כל אדם ויש לו גבול: שלושים.

הגבלה זו, בנוסף לדברים הנוספים אליהם התייחסנו מבליטה את אנושיותו של משה, למרות היותו גדול הנביאים. ואולי זה מלמד אותנו שכל אחד מאיתנו, אפילו אם אינו יכול להתעלות לדרגתו של משה רבנו, יכול, בדרכו, בהיותו אדם, להתעלות לרמה רוחנית; הדבר אינו שמור ל'מלאכים'.

העדרות הקבר מלמדת אותנו על מרכזיות המורשת הרוחנית, דהיינו, מעשיו של האדם בחייו, הם הזיכרון הראוי להישמר, ולכן אין קדושה בקברו של משה לא בקברו של אף אדם.

ולבסוף, כדבריו הברורים של רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש 'משך חכמה':

'כל הקדושות ; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב אלוהים , גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם...כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה...כל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.' (משך חכמה שמות לב, יט)

וישעיהו ליבוביץ מרחיב עקרון זה לגבי כל תופעה בחיינו אותה אנו נוטים "לקדש":

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה. (מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

ואולי דווקא הידיעה כי מה שנשאר לנו, זה 'תורת משה', שהיא תורת חיים, הניתנת להידרש בכל דור ודור, ומצווה עלינו לבחור בחיים, ולא בפולחן מתים, קברים, או חפצים אחרים, יכולה להוות מקור לשמחה אמיתית ומשמעותית.

ענני הכבוד או סוכות ממש?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

חכמינו, בבואם לפרש ולתת משמעות לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר, מציעים שתי אפשרויות:

א.    סוכות ממש

ב.    ענני הכבוד

אולי יש כאן ויכוח לגבי האופי בו אנחנו אמורים להחיות ולחוות את הזיכרון ההיסטורי ואת הארעיות של קיומנו, גם כאשר אנחנו מרגישים "בטוחים"; האם עלינו להיצמד למודל קונקרטי, סגור ומובנה, או האם דווקא הסוכה הקונקרטית עשויה לעזור לנו לתת משמעות אינדיווידואלית לאותם "ענני כבוד" המגינים עלינו.

שבת שלום, חג שמח ומועדים לשמחה לכולכם,

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Family and Friends,

Our Sages suggest 2 options  regarding the Sukkot in the Desert:

a.     Real sukkot

b.    "Ananey Kavod" = Clouds of Reverence?

Maybe this discussion reflects two options of reviving and experiencing our historical Memory and fragile existence.

When we feel secure (do we?), should we stick to a concrete, structured and closed model, or maybe paradoxically, the concrete sukkah we are building should induce us to give an individual meaning to "Ananey Hakavod" protecting us?

Shabbat Shalom and Chag Sameach to all,

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

פתח לנו שער

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

מחר, בתפילת הנעילה, נאמר: "פתח לנו שער בעת נעילת שער".

אנחנו לא רוצים שהשערים יינעלו. אנחנו עומדים בפני השער, רוצים להיכנס. האם יש מישהו או משהו שעוצר בעדנו? ואם כן, מהו או מיהו הגורם העוצר? מי בעצם יכול להשאיר את השער פתוח? ובאיזה שער מדובר? התלמוד מבחין בין "שערי ההיכל" (כאן על פני האדמה ) לבין "שערי שמים" (רחוק ונשגב).

אולי, אם נרשה לעצמנו לדבר בלשון בני אדם, אנחנו בעצם מבקשים להרגיש שהשערים, האפשרויות לקשר, להתקרבות, לפיוס, נשארים פתוחים.

שתהיה זו שנה של שערים פתוחים לכולנו

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Tomorrow, during the prayer of Neila, we'll say: "פתח לנו שער בעת נעילת שער".

"Open a gate for us at the time  of closing the gates".

We don’t want the gates to close; we stand before the gate and we would like to enter. Is there something or somebody stopping us from entering? If so, who or what is he or it?

Who is able to keep the gate open? And  what kind of gate are we talking about?

The Talmud makes a distinction between "the gates of the Sanctuary" (Here on Earth) and "the gates of Heaven"(far away and Transcendent).

If we may try to conceive this in human terminology: we ask that the gates, the opportunity for relationships, for being close, for reconciliation should remain open.

Let's have a year of "open gates"

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

תשובה של הקשבה ותשובה של הליכה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת "שבת שובה", על שם ההפטרה  "שובה ישראל עד ה' אלהיך" וגם "שבת תשובה", כי היא נמצאת בעשרת ימי תשובה.

לעתים (יתכן שאפילו לרוב) קוראים באותה  שבת את פרשת "האזינו"; השנה, לעומת זאת, קוראים מחר את פרשת "וילך".

יתכן שיש כאן 2 הצעות לתשובה; הראשונה היא "להאזין", להקשיב לקולות הפנימיים המעודדים אותנו להתבונן בעצמנו, בקשרינו עם הסביבה, במעשינו, בהחלטותינו, השאיפותינו. ואולי השנייה היא "ללכת", כלומר: לפעמים, לא כדאי  להסתפק ברפקלציה, אלא רצוי גם  לנוע לעבר הכיוונים והמטרות שאנחנו מציבים לעצמנו.

שבת שובה טובה לכולנו

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Friends and Family,

This Shabbat, between Rosh Hashana and Yom Kippur, is called "Shabbat Shuva" (after the Haftara we read this Shabbat) or "Shabbat Teshuva" (Shabbat of Repentance, because it's during the 10 days of Repentance).

Generally, the section we read is "Haazinu" (listen); this year, tomorrow, we read "Vayelech" (and he went, also "he walked").

Maybe this reflects 2 options of Teshuva; Listening to yourself, to the inner voices, reflecting on our actions, relationships and aspirations, but also "to go"; sometimes, introspection isn’t enough, but there is also the need for actions towards  accomplishments in accordance with our values.

We wish you a very meaningful Shabbat Shuva

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

המשפט "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה" לקוח מאחד הפיוטים הנאמרים בראש השנה.

האם באמת בהכרח היו "קללות" בשנה שעברה, או בשנים קודמות, בהן אמרנו את הפיוט הזה?

דומני שאולי אפשר להתייחס לאיחול הזה וגם לפיוט כהזמנה  להתבוננות, בה אנחנו מאחלים לעצמנו ולסביבתנו להסתכל על העולם ועל החיים בעיניים של "ברכה". הברכה מזכירה לנו את ה"ברך", המאפשרת תנועה וגמישות.

אז, שתהיה לכולנו שנה של ברכה

Dear Family and Friends,

A very well-known blessing for Rosh HaShana includes  a wish that "the past year with its curses should come to an end and a new year and its blessings should start".

Does that necessary mean that last year was a cursed year?

Maybe this phrase invites us to reflect on our attitude towards life and people and induces us to look at the world with eyes of blessing, "beracha" in Hebrew is  related to "Berech" (knee) , that enables movement and flexibility.

 Shana Mevorechet to all