התורה ניתנה במדבר

וממדבר מתנה

פנחס לייזר

כידוע, התורה ניתנה במדבר ובין הסיבות המובאות, אנו קוראים במדרש תנחומא (חוקת כא): "למה נתנה במדבר? שאילו ניתנה להם בארץ, היה שבטו שנתנה בתחומו מדיין ואומר 'אנו קודם בה', לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שוין בה.

התלמוד (עירובין נד ע"א) מציע דרשה אחרת המתייחסת לענווה הנדרשת מלומד התורה:

"וממדבר מתנה" -  אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו."

בהמשך לדרשה זו, מספרת לנו הגמרא  את הסיפור הבא (אותו אני מביא  בתרגום לעברית של הרב שטיינזלץ) על רבא בנו של רב יוסף בר חמא שהגיע לפייס את רב יוסף :

"רבא בנו של רב יוסף בר חמא – שהוא רבא סתם – היה לו תרעומת לרב יוסף עליו (ומשום כך לא היו נפגשים). כאשר הגיע ערב יום הכיפורים אמר רבא: אלך ואפייסנו. הלך מצא את שמשו של רב יוסף שהוא מוזג לו כוס יין, אמר לו לשמש: תן לי ואמזגהו אני. נתן לו ומזגו – ורב יוסף שהיה עיוור לא ראה את האורח, כאשר טעם מן היין אמר: דומה מזיגה זו למזיגת רבא בנו של רב יוסף בר חמא. אמר לו (רבא): אני הוא. אמר לו (רב יוסף): לא תשב על רגליך עד שתפרש לי פסוקים אלו: מהו שנאמר "וממדבר מתנה..." אמר לו: אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה..."

דומני שבסיפור זה, ובדרשות בתלמוד ובמדרש תנחומא חכמים  מלמדים אותנו דבר מה לגבי העמדה המאפשרת את קבלת התורה וגם לגבי התודעה הראויה הנדרשת מלומד התורה, דהיינו ממי שגם היום רוצה לחוות בחייו את מתן תורה.

חידוש הקשר  בין רבא לרב יוסף מתאפשר בזכות נכונותו של רבא למזוג יין לרב יוסף במקום שמשו והרמז שנקלט על ידי רב יוסף. יתכן שהבחירה הספרותית במזיגת היין כסמל לפיוס קשורה לחלומו של שר המשקים שזכה לחנינה מאת פרעה, אך כאן מבקש רב יוסף מרבא לומר את הדברים בצורה מפורשת: התורה ניתנת במתנה למי שמוכן למחול על כבודו, למי שמוכן לוותר כדי להתקרב לאחר. לדרשתו של רבא יש המשך:   

"וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר: 'וממתנה נחליאל'; וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר: 'ומנחליאל במות'; ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: 'ומבמות הגיא'; ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו,  שנאמר 'כל גיא ינשא'.

הענווה והוויתור מאפשרים לקבל את התורה כמתנה, אך תורה זו  שניתנה במתנה מאפשרת גם לחוות התגלות, אך דא עקא, האדם הזוכה להתגלות יכול להתבשם מחוויית ההתגלות ולהתגאות במעמדו, ואז נוצר ריחוק בין האדם לקב"ה, ורק חזרתו של האדם לעמדה של פתיחות וענווה מאפשרת התפייסות וקשר.

מטוטלת זו מזכירה לנו סיפור תלמודי אחר (בבלי תענית כ, ע"א וע"ב) על רבי שמעון ברבי אלעזר (או שמא רבי אלעזר ברבי שמעון):

"תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.

נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז' - ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות."

רבי אלעזר ברבי שמעון (או לפי גירסא אחרת: רבי שמעון ברבי אלעזר) הגיע להתעלות בעקבות לימוד התורה, אך התעלות זו אינה מחסנת את האדם מפני גאווה, גסות רוח וזלזול באחר, והאחר (המכוער בסיפור זה) שבעלי התוספות מזהים אותו כאליהו, בעקבות מסכת דרך ארץ, מייצג אם כן את דבר ה' המתרחק ממנו בגלל גאוותו וגסות רוחו. רק התערבות אנשי עירו של רבי אלעזר הרואים בו מורה אהוב ונערץ מאפשרת את הסליחה של ה"אחר". בעקבות מפגש זה, למד ולימד רבי אלעזר את תורת הענווה; התורה יכולה רק להיכתב ב"קולמוס של קנה", דהיינו ברכות ובענווה.

בעל מדרש תנחומא מוסיף לנו רובד נוסף: אין מונופול טריטוריאלי, שבטי או אתני על התורה. התורה ניתנה במקום השייך לכל בני האדם, ולכן אין לאף אדם או לאום בעלות על התורה,  כדברי רבי מאיר (בבלי בבא קמא לח, ע"א)

"מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול?  ת"ל 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול."

אין להתעלם כמובן מדרשות המדגישות את הקשר הייחודי הקיים בין עם ישראל לתורה, כולל המדרש המתאר את סירובן של אומות העולם לקבל את התורה, אך אולי דווקא קשר ייחודי זה מחייב אותנו לקחת ברצינות את  המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה), בה נאמר:

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם."

קיים שוויון מוחלט בין בני אדם, כי האדם נברא יחידי, וכולנו בני איש אחד נחנו, וקביעה זו דורשת מאיתנו ענווה ופתיחות ומובילה אותנו דרך מסע מדברי להכרה שהתורה שקיבלנו במתנה ושיש באפשרותנו לקבל מחדש במתנה אינה סובלת התנשאות או אפליה על רקע גזעני, מגדרי, עדתי, מעמדי או לאומני. ולוואי שנזכה גם  כעם חופשי בארצנו לקבלת תורה מדברית  של ענווה המכבדת כל אדם שנברא בצלם אלהים.