מדרש מסע על
תחיית המתים
לייפציג וברלין – על חורבות יהדות אירופה ואדמת
העברית. (יולי 2015)
אקדמות מלין
המשנה
הראשונה בפרק חלק (פרק יא במסכת סנהדרין, לפי הסדר בתלמוד הבבלי) פותחת במלים: כל
ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר "ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ, נצר
מטעי, מעשי ידי להתפאר", ומיד, מונה רשימה שלמה של אנשים שאין להם חלק לעולם הבא.
ובלשון המשנה: ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:
האומר "אין תחיית המתים מן
התורה"
חכמים ידעו כמונו שתחיית
המתים אינה מוזכרת בתורה באופן מפורש,
ורש"י כותב בפירושו על משפט זה: הכופר
במדרשים.
לדעתי,
ניתן לקרוא שתי מלים אלו בפירוש רש"י כהזמנה להתייחס אל הטקסט ואל החייםלא
כפשוטם ולראות בהם מימד נוסף ואז משמעות המאמר במשנה היא: מי שמצמצם את הסתכלותו
על הטקסט, על התורה, על החיים, ל"פשט" אינו חווה את מימד "העולם
הבא" ובעצם "הורג" את הטקסט ואת החיים, אינו משאיר לו קיום.
דומני
שהמשוררת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר
בספרה "על הליריות של הנפש"(בהוצאת אוניברסיטת חיפה ובהוצאת
מגנס, 2008) קוראת למימד הזה "המימד הלירי של הנפש".
לכל
יציאה מהשגרה אל נופים חדשים וזרים יש
מימד של "פשט" בו ההתייחסות היא לפרטים העובדתיים של מקום זה או אחר בו
אנו מבקרים.
אך,
המילה "מקום" עצמה אינה מילה פשוטה; במסורת המדרשית, גם האל נקרא
"מקום", מכיוון ש"הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".
כבר
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א, פרק ח)
מתייחס למשמעויות השונות, הקונקרטיות והמופשטות של מילה זו בהקשרים שונים.
דבריי
בהמשך יתארו את המפגש "הלירי"
בין חלק מהמקומות בהם היינו – לא
אזכיר את כולם - בלייפציג ובברלין למקום הפנימי, וליתר דיוק למקומות שונים בעולם
האסוציאציות שלי.
שתוליכנו לשלום
בתחנת
היציאה מהארץ יש כמה ריטואלים קבועים; חלקם מוכתבים ע"י השלטונות (בדיקה
בטחונית, הרשמה לטיסה, בדיקת דרכונים וכו') , אחרים הם בגדר "מנהג"
ייחודי של היוצאים והשבים לארץ חמדת אבות.
הראש העסקי הישראלי (יהודי?) המתחבר ליֵצר הצרכני אחראי ליצירה נתב"גית
ייחודית; לא ידוע לי על מקום אחר בעולם בו אנשים הטסים ליעד כלשהו קונים מוצרים
בחנות פטורה ממכס (duty free בלע"ז), משאירים את המוצרים בחנות
ואוספים אותם עם חזרתם לארץ. האם
המצאה מקורית זו היא חלק מהגנום
היהודי האבולוציוני שאילץ אותנו להמציא דרכי הישרדות מקוריים, או שמא היא תוצאה של
לימוד תלמוד במשך דורות? זהות של "גורל" או זהות של "ייעוד"
בלשונו של הרב סולוביציק?
על אדמת העברית?
אחרי
טיסה קצרה, נחתנו על אדמת גרמניה (עבורי בפעם הראשונה, ולא במקרה), פגשנו את חיים
(באר מים חיים) ביציאה מנמל התעופה בלייפציג ועלינו על אוטובוס שהביא אותנו אל
"עיר קטנה, גרימה שמה, השרויה בשלום ובנחת" (עגנון, עד הנה, עמ' ח).
השלוה
והנחת אכן היו שם עדיין, פגשנו בתים יפים. יכולנו להקשיב למילים של עגנון, לדמיין
את חדרי הספרים של הדוקטור לוי, את אשתו החולה, ואת העכברים המנקרים בספרים בהם אף
אחד אינו לומד כבר. הספרים הגיעו לירושלים, אך מהי השפעתם של ספרים אלו על העולם
הממשי; האם בדורות הבאים יקראו את עגנון ואת הספרים בספרייתו? האם זה חשוב?
התחנה הבאה: לייפציג – Lipsia
אחרי
טיול קצר בעיר שהיתה חלק מגרמניה המזרחית והצבעה על ההבדלים בין מזרח ומערב, הגענו
למנזר הדומיניקני St. Albert,
בו הסתיר אב המנזר, חסיד אומות העולם,Aurelius Arkenau יהודים בתקופת השואה.
המושג
"חסיד אומות העולם" מאתגר. מקורו בתלמוד (מס' סנהדרין) ופרשני התלמוד
והרמב"ם קבעו שחסידי אומות העולם יש
להם חלק לעולם הבא. קביעה זו, שאינה אתנוצנטרית, מציגה גישה שאינה מהותנית,
אלא מאפשרת לכל אדם באשר הוא לחיות חיי משמעות, חיים המכֻוונים למימד שהוא מעבר
להישרדות הקונקרטית ולדאגה לאינטרסים האישיים המיידיים, חיים של "מדרש",
בו האדם דורש מעצמו לקבל אחריות על אנושיותו, בשפה דתית, על "צלם
האלהים" שבו.
כמי שגדל
בארץ קתולית (בלגיה), כבן להורים שגדלו בארץ עוד יותר קתולית עם היסטוריה ארוכה של אנטישמיות
(פולין), היתה הפגישה עם אב המנזר הנוכחי חוויה מעניינת, מרגשת והיוותה מעין תיקון
למה שזכור לי מילדותי ומנעוריי. בין היתר, גדלתי על המחזה הביקורתי של רולף הוכהוט
"der Stellvertreter" "ממלא המקום", בו יש ביקורת נוקבת
על שתיקת האפיפיור פיוס ה-12 בתקופת השואה. אין ספק שבכל הדורות ובכל העמים יש
אנשים המשתפים פעולה עם הרוע, אנשים ששותקים ולא מוחים, ואנשים אמיצים המוכנים
להפר את "החוק", דוגמת בת פרעה שהצילה את משה והמיילדות – שלדברי חלק
מהפרשנים, כולל נחמה ליבוביץ – היו מצריות. האב Aurelius
Arkenau מצטרף לרשימת המיעוט האמיץ
המוכן לסכן עצמו כדי להילחם ברוע ולהציל בני אדם. נחמה ליבוביץ מעירה ש"יראת
אלהים" במקרא מתייחסת ליחס מוסרי לזר. דומני שכל עם וכל חברה ומדינה צריכים לשאול עצמם אם במובן הזה יש "יראת
אלהים במקום הזה". גם אנחנו איננו פטורים מלשאול את עצמנו שאלה נוקבת זו.
הגענו למלון אחרי יממה ארוכה ואחרי התארגנות קצרה,
התיישבנו לארוחת ערב. ארוחת ערב זו והארוחות הבאות הפגישו אותי עם שאלת הזהות שלי
כאדם, כיהודי ישראלי, מאמין ושומר מצוות. זכור לי שפעם ישעיהו ליבוביץ אמר וגם כתב
שהמסורת מפרידה בין יהודים שומרי מצוות למי שאינם שומרי מצוות; לדבריו, הם אינם
יכולים להתחתן זה עם זה; אינם יכולים לאכול זה עם זה, וגם לא לעבוד ביחד כאשר
המפעל בו הם עובדים אינו שומר שבת.
גם
האמירה של הוגה דעות אחר, עקיבא ארנסט סימון, שטען כי: עם האנשים שהוא מתפלל, הוא
אינו יכול לדבר והאנשים איתם הוא מדבר, אינם מתפללים, אינה מייצגת אותי לגמרי.
עם כל
הערכתי לישעיהו ליבוביץ ועקיבא ארנסט סימון, היה לי קשה עם אמירות אלו; ראיתי
בעלייתי ארצה הזדמנות לצאת מהגטו הבדלני,
ומאז תמיד סירבתי להשתייך למגזר זה או אחר. הקשרים שאני יוצר עם אנשים חורגים
ממגזריות ואיני שופט אנשים לפי קריטריון של אמונה דתית או שמירת מצוות.
יחד עם
זאת, מכיוון שקבוצת החברים שומרי הכשרות
ישבה בשולחן נפרד, ובגלל שגם אני שומר על כשרות, ישבתי ואכלתי עם תת-קבוצה
זו, בארוחה זו ובכל הארוחות הבאות.
האם
ההפרדה הזו יצרה שתי תת-קבוצות מגזריות? האם גם אחרים חוו הפרדה זו כבעייתית? האם
יש פיתרון מוצלח יותר, בלי לכפות על אף אדם בקבוצה לקבל על עצמו כללים שאינם
הולמים את השקפת עולמו? איני יודע, אבל לדעתי, לא ניתן להתעלם מהשאלה.
עגנון
שואל את עצמו מה הביא אותו ללייפציג - הרי מלכתחילה כוונתו היתה לכאורה רק לקחת
ממנה את הרכבת לברלין – ונותן לשהייתו שם כמה הסברים ומשמעויות. אולי מכֻוונת שאלה
זו גם אלינו. כי הרי לא תמיד ידוע לנו מראש מה נמצא במקום מסוים ומהי משמעות
שהייתנו או ביקורנו במקום זה. יש סיפורים שונים
על הסוסים של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד החסידות, שהובילו אותו למקום בו
הוא היה צריך להיות:
למשל: פעם נסע הבעל
שם טוב עם תלמידיו בדרך לא סלולה אלא הסוסים דהרו לבדם דרך שדות ויערות, באמצע
היער נעמדו הסוסים וזה היה סימן שעליהם לשהות במקום. הבעל שם טוב ותלמידיו התפללו
מנחה ולאחר מכן ישבו לאכול. לפתע הבעל שם טוב החל לחפור גומה בקרקע שפך לתוכה יין
שרף ואמר "לחיים", מעשה זה היה מוזר לתלמידיו, ומשכך, הוא החל לספר להם
סיפור.
הפסיכואנליטיקאי
והסופר תיאודור רייק (1888-1969) בהקדמה לספרו Listening with the
third ear, כותב בשם פרויד שאת ההחלטות המשמעותיות בחיים יש לקבל לא באמצעות
שיקול דעת רציונלי, אלא ע"י הקשבה ללא-מודע. האם אצל הבעש"ט (ואף אצל
עגנון ב"הכנסת כלה") יוצג הלא-מודע ע"י הסוסים?
ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי, יום בו נבראו המאורות
יתכן,
ואפילו סביר להניח, שלכל אחד ואחת מאיתנו ה"לייפציג" שלו או שלה. מקומות
רבים ראינו, לסיפורים רבים הקשבנו. לזכותו של פליקס מנדלסון, מוזיקאי ומלחין גדול,
יש לייחס את פריצתו של באך. פליקס מנדלסון עצמו מוכר לנו גם כנכד של משה מנדלסון,
בעל הביאור, שניסה, בדומה למשכילים אחרים, ליצור סינתיזה בין יהדות לנאורות. האם
עובדת התנצרותו של בנו וכל ילדיו מעמידה בספק את היכולת לשמור על זהות תוך כדי
דיאלוג עם סביבה שונה?
לבאך
מקום של כבוד בכנסיית סנט-תומאס; על קברו,
בתוך הכנסייה, מופיע רק שמו אך המוזיקה שלו מתנגנת ואולי יש כאן הד לדברי חכמים (תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים יא, ע"א): "אין
עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונן". המצבה על קברו של אדם מזכירה לנו
שהיה אדם כזה שאיננו עוד איתנו, אך איננו משאירה אותו בינינו באמת. באך ואחרים
קיימים אצלנו בזכות המוזיקה הנפלאה שיצרו;
הקבר הוא רק ציון למקום בו נפרדו בני דורו מגופו של המוזיקאי.
הרב דר'
אפרים קרליבך, אביו של דר' עזריאל קרליבך ודודו של הרב שלמה קרליבך, היה מאושיות
הקהילה היהודית בלייפציג ורבה הראשי, הקים בית ספר תיכון יהודי, ובשנת 1936 עלה
לרמת גן ונפטר כמה חודשים לאחר עלייתו. כעת, לצד השלט המזכיר את הרב קרליבך ובית
ספרו, מופיע תפקידו הנוכחי של הבית: ספריה
לעוורים. איזה עיוורון משמשת ספרייה זו? האם הפיכת ייעודו של הבית מזמינה
אותנו להתבונן בראייתו הנכוחה של הרב קרליבך, לעומת עיוורונם של רבים, שלא רצו
לראות?
יש
להיעדר, לריק, נוכחות עוצמתית: אנדרטת הכיסאות הריקים בכיכר מרכזית במקום בו היה בית כנסת שנהרס, מעלה בדמיוננו
ובזכרוננו דמויות של כל מי שהתפלל בבית הכנסת הזה ונספה. כיכר העיר ריקה ומעוררת
מחשבות על עולם שהיה ועל מה קרה לעולם הזה
בגלל הרוע האנושי.
לעומת
הריק הנועד להנציח את מה שנהרס, היווה הביקור בבית הכנסת האורתודוקסי היפה והפעיל והשיחה עם הרב מפגש עם ניסיון לחדש כאן
קהילה יהודית. סיפורו של הרב הצעיר, שגדל במשפחה חילונית בהונגריה ולמד תחילה בבית
המדרש לרבנים בברלין והמאמצים המושקעים בעיצוב קהילה ובקיומן של תפילות מסודרות
מעניין ומעורר התפעלות מצד אחד. מצד שני, קשה להעריך עד כמה יש עתיד וכוח משיכה
לקהילות קטנות מהסוג הזה, בלי תחושה של תסיסה רוחנית ולימוד מעמיק. גם כאן וגם
בבית הכנסת האורתודוקסי בברלין, הרגשתי "גלות". איני בא לומר בזה שאין
מקום לחיים יהודיים מחוץ לישראל, אך איני יכול להשתחרר מהתחושה שגלות היא אנומליה.
כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים
שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה? (קהלת ט, ה)
יש לבית קברות
לפחות שני כינויים נוספים; בית העלמין, אולי כי שוכני העפר זוכים שם למנוחת עולמים
ואולי כי "עולם" קשור להעלם והקבורים במקום "נעלמו" מאיתנו.
מאידך, שם אופטימי יותר הוא "בית החיים". שמעתי פעם בשם רב קהילה קטנה
של ניצולי שואה בפריז שבזכות אלה שמתו , יש לו מניין של אומרי קדיש בבית הכנסת...
כמו-כן, הקומיקאים דז'יגאן ושומכר תיארו התפעלות של יהודי מקברו של הברון רוטשילד במילים: דאָס הייסט
געלעבט!
"זה נקרא לחיות!"כך שאולי החיים והמוות הם
עניין של פרספקטיבה...
מכל מקום, אין
ספק שביקור בקברו של החזן רפאל פרנק והידיעה שגם כעת אני מקליד מילים אלו בגופן
שהוא עיצב יחד עם ריהל מחזירים אותו לחיים במובן מסוים. אמנם, משקפיו של עגנון
נתרגלו באותיות הישנות ולא רואות את יופיין
של החדשות (עד
הנה, יט),
אך אותיותיו של פרנק "פורחות באוויר" ולכן היווה הביקור בקברו והניסיון
לפענח את אותיות מצבתו "צרור לחיים".
באותו בית עלמין
מצבה אחרת שאדם אלמוני עיצב לאשתו תפסה את עיניי. אדם כתב על מצבת אשתו: מצבה זו
מסמלת את סוף החיים, אך לא את סוף האהבה.
אם בשיר השירים כתוב: קשה כמוות אהבה, משפט מרגש זה זה מרחיק לכת עוד יותר וטוען שהאהבה חזקה
מהמוות ומנצחת אותה.
לאנדרטה
הגרנדיוזית והמרשימה ל"מלחמת האומות" יש מימד מיתולוגי. מסתבר שהמלאך
מיכאל הוא אל המלחמה הגרמני ודמותו בגובה
12 מטרים מופיעה בחזית הראשית. האנדרטה מגלמת את רוח האומה הגרמנית ודומני
שאולי לא מפליאה העובדה שהיטלר ראה באנדרטה מקום בעל משמעות סמלית בו גם התקיימו
טקסי השבעה של חיילי הרייך. השלטון הקומוניסטי שקל בשלב מסויים להרוס את האנדרטה,
אך בסוף השאירו אותה בגלל זכרון האירוע המקורי לשמו הוקמה אנדרטה זו.
פרטים
אלו לא היו ידועים לי, לכן מושג "רוח
האומה" כמוטיב מיתולוגי מעורר בי רגשות קשים וכל ניסיון להעניק למלחמה מימד
מיתי של קדושה מטשטש את העובדה שמדובר במצב בו בני אדם הורגים בני אדם אחרים,
לעתים מתוך תאוות התפשטות של מנהיגי מדינות; מלחמה אינה קדושה. לעתים מדובר במצב של הגנה עצמית, אך לעתים קרובות מדובר בדם
שנשפך לשווא, ואין בזה כל מימד הירואי, לא למנוצחים אך גם לא למנצחים.
לייפציגout , ברלין in
הכניסה
לברלין דרך מנהרות תת-קרקעיות, היוותה עבור חלק מקבוצתנו חוויה קלאוסטרופובית
מחניקה. מנהרות אלו שימשו את אוכלוסיית ברלין כמחסה מפני הפצצות בעלות הברית
במלחמת העולם השניה. הסתבר לנו מהמדריך
ההולנדי הצעיר והססגוני שהגנה זו לא היתה מושלמת ונועדה בעיקר
"לשכנע" את העם כי הם מוגנים ובטוחים. לא בדקתי אם שיטות מניפולטיביות
אלו נזכרות במפורש ב"נסיך" של מקיאבלי; יתכן שמדובר בפיתוח מאוחר יותר
של שיטת שלטון, אם כי כבר בתלמוד (בבלי תמורה טז, ע"א) מכירים שיטה זו:
בשעה
שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך.
אמר לו: רבי,
כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא
ימיש מתוך האהל' - מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו
שבע מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו.
אמר לו הקדוש
ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה.
מסתבר
שהרגעת חרדות העם ודיכוי רוח ההתנגדות
אינם מונופול של אף שלטון ובמובן הזה, נהג השלטון הנאצי כמו שלטונות רבים אחרים. כמו-כן, עלתה במלחמה זו,
כמו בכל מלחמה, השאלה המוסרית של הפצצת מוקדים של אוכלוסיה אזרחית, המשמשים מסתור
גם לכוחות אויב ולמפקדות, שאלה שאינה זרה לנו. לא תמיד יש לשאלה זו תשובה פשוטה,
אך לדעתי שאלה זו חייבת להישאל, אי אפשר לברוח ממנה. האם נותני הפקודות במלחמת
העולם השניה התמודדו עם הדילמה הזאת? האם
אנחנו תמיד מתמודדים איתה?
ומברלין
של מטה, עלינו לברלין של מעלה, עיר מרשימה במובנים רבים. אחרי הגעה למלון שוב
נפרדנו לארוחת ערב וכאן ההפרדה בין החברים שומרי הכשרות לחברים שאינם מקפידים על דיני הכשרות ההלכתיים היתה
יותר חדה; הארוחות לא התנהלו בשני שולחנות סמוכים באותו אולם, אלא בשתי מסעדות
שונות. הפרדה זו חידדה עבורי ביתר זאת את שאלת הזהות המוגדרת לכאורה על ידי מה
שאוכלים או נמנעים מלאכול.
ויהי ערב, (ויהי לילה), ויהי בוקר, יום
השישי...
ההמשך
בסיפור הבריאה אותו אנו מספרים בקידוש של ליל שבת הוא, כידוע: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם...ובאותו
בוקר ניתן היה אולי לקרוא את "ויכולו" כביטוי לכליון;
לצעוד על
רציף 17 בתחנת גרונוולד (בשכונה "שקטה" בה היה ביתו של גיבור "לפני
המקום") ממנה יצאו הטרנספורטים למחנות הכפייה וההשמדה מחוץ לגרמניה, לקרוא את
הרישום המדויק של תאריכי הטרנספורטים, של
מספר האנשים (בעיקר יהודים) שנשלחו והיעד
הסופי של אותן רכבות היה מצמרר מרוב שקט. זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי
לעומק את "גרמניה של השואה".
היה גם סימן לחיים ורמז לשבת במקום הזה, בו שלט תנטוס: בננה עם מטבעות בין ערימות
אבנים. חשבנו שיש כאן עקבות של יהודי שומר שבת כהלכתה, שהכין לעצמו
"עירוב" המאפשר לו להרחיב את "תחום השבת" ושגם השאיר לעצמו
מטבעות כדי לחזור העירה במוצאי שבת. ה"פטנט" ההלכתי הזה, המרחיב את תחום
היישוב נראה על פניו מלאכותי ופורמליסטי,
אך נראה לי שבהקשר בו נתקלנו במה שהיה נראה לנו כ"עירוב" היתה משמעות של
הרחבת הגבולות הקונקרטיים של המציאות
וביטוי לניצחון החיים על המוות. גם בקדיש שאמרנו מול לוח הזיכרון שבמקום
היתה מצד אחד הכרזה: אנחנו כאן ואנחנו זוכרים, אך אולי גם משהו המזכיר את דברי
עגנון ב"פתיחה לקדיש": "נפקד חס ושלום אחד מישראל, באה פחת
בלגיונותיו של המלך, ובאה תשות
כוח כביכול במלכותו יתברך". משהו מ"מלכות שמים" נפגם ונחלש כאשר
בני אדם הורגים ונהרגים, על אדמת העברית בגרמניה ובכל מקום אחר עלי אדמות.
בוילה Wannsee , וילה מקסימה, מול אגם שקט ורוגע, נרקמה
בשקט התכנית של הכיליון הסופי. אך גם הביקור במקום האפל הזה זימן לנו חוויה מרגשת המעוררת תקווה;
מורה גרמני צעיר מעביר שיעור מרתק לתלמידי תיכון
היושבים סביב שולחן גדול עליו מופיעים הפרוטוקולים של הדיונים על תכנון
"הפתרון הסופי"; התלמידים קוראים את הפרוטוקולים ומקיימים דיון ערני בהנחיית המורה על משמעותם של מסמכים אלו. אולי גם זה סוג של
"קדיש", של תיקון, של הפיכת המקום ממקדש לתנטוס למקדש של חיים, אהבה
ותקווה.
בסמוך
לוילה ונזה הידועה, מצויה וילה אחרת בשכונת וונזה, אותה רכש הצייר מקס ליברמן בשנת
1909. וילה זו הפכה למוזיאון יפהפה המוקף
גינה יפהפיה.
המדרש
מספר שנֹח ראה עולם ביישובו (לפני המבול), בחורבנו, וביישובו;
לשיר
"אומרים ישנה ארץ" ליד
הבית
בו
התגורר
טשרניחובסקי
כשכתב
את
שיר
הגעגועים
הזה
ב-1923
מחבר
בין
תרבות
עברית
של
כמיהה
למשהו
אחר
לבין
המקום
בו
אנו
נמצאים;
ארץ ישראל
שבתפילות
ובשירה
לעומת
המקום
הפיזי,
הארצי. האם
היום
נשאל
"איה אותה ארץ?"
ואם
כן,
האם
יש
לשאלה
זו
את
אותה
משמעות?
לעומת טשרניחובסקי, שהיה זר בגרמניה וחלם על ארץ
ישראל, הצייר מקס ליברמן היה נשיא האקדמיה
הפרוסית לאמנות בימי תפארתה של פרוסיה, עד שפוטר(או התפטר לאחר שנאסר עליו להציג
את ציוריו) בידי הנאצים בשנת 1932. הוא נפטר ב-1935 ונקבר בברלין. אשתו, לעומת זאת, התאבדה לפני שהנאצים
באו לעצור אותה כדי לשלחה לאושוויץ. זוהי למעשה חורבנה של תרבות ושיעבודה
לטוטליטריות הנאצית.
אך, לבקר
בבית שהפך למוזיאון, "היכל המוזות", לטייל בגינה, להתרשם מעבודות
האמנות, ואפילו לשתות שם קפה "בעברית" מעורר תחושה של ניצחון הרוח על
המוות.
כמו-כן,
ביקור בבית הסופרים הנמצא בקרבת מקום , בו כתב חיים "שלנו" את
"לפני המקום", הצפיה בתמונת הסופרים על קיר האולם בו התכנסנו מלמד אותנו שיש כאן אולי חיבור מחדש של חיי
התרבות והספרות שלנו לחלק האנושי של גרמניה המתחדשת; כאמור: עולם ביישובו, בחורבנו
וביישובו.
באה מנוחה ליגע- שבתברלין
לכה
דודי
לקראת
כלה
פני
שבת
נקבלה. קיבלנו
" פני
שבת",
בהתאם למדרש. בו. נאמר
שלאדם
יש. - או. מצופה
שיהיו
לו - פנים
אחרות
בשבת. הלכנו
לבית
הכנסת
הקרוב
יחסית
לבית
המלון
בו
שהינו
המפגש עם
קבוצת
המתפללים. ברובה
אנשים
מבוגרים
שהגיעו
מברית
המועצות
לשעבר
ועם
חזן
צעיר
יליד
הארץ
ממשפחה
חרדית. התפילה
בהברה
אשכנזית
לצד
מנגינות
ידועות
העבירה
תחושה
של
גלות
המשלבת
אמנם
אלמנטים
של
הכרה
במציאות
ישראלית
כחלק
מההוויה
היהודית
העכשווית -למשל
בשירה
נלהבת
של
התפילה
לשלום
המדינה
בבוקר
ובהזמנת
אחד
מחברי
קבוצתנו - בנש - לשאת
דברים
בעברית - אך
משהו
באווירה
שידר
גלות, זרות
לא
שורשית.
לשמוע
גרמנית
מיהודים
צעירים
דתיים
אורתודוקסיים
על
אדמת
גרמניה
הזכיר
לי
את
תחושת
התלישות
שחשתי
בימי
נעוריי. לפני
עלייתי
ארצה.גם
קבלת
הפנים
בגרמנית
ודברי
התורה
בשפה
זו
לא
נשמעו
כהד
לדברים
שהיו
יכוליםל
להשמיע
מנדלסון
או
הרש"ר
הירש, אלא
כמשהו
מנותק
מהחוץ, מעין
בועה. או
פלנטה
מנותקת.
שיחת
ההיכרות
החשובה
שהתקיימה
מאוחר
מן
הצפוי,
הרצוי
והמתוכנן,
איפשרה לכולנו
להקשיב
ולהכיר
וגם
להבין
את
החיבורים
של
כל
אחת
ואחד
מאיתנו
לעגנון,
לספרות, לברלין
ולסיפור
האישי
והמשפחתי
ויצרה
חיבורים
בין
החברים
בקבוצה.
הטיול הרגלי
במרכז
ברלין
הפגיש
אותנו
עם
"אדמת העברית", גם
אם
חלק
מהסופרים
והמשוררים לא
כתבו
בעברית
אך
תורגמו
לעברית
ע"י
משוררים
וסופרים
עבריים.
מחד
גיסא
היתה
כוונה
ליצור
"תרבות עברית"
חדשה המנותקת
מהגלותיות
היהודית.
מאידך
גיסא,
מזכירה
אותנו
המילה
עברית
את
אברהם
"העברי", שהגיע מעבר
לנהר,
או
בלשון
המדרש
:
כל
העולם
מֵעֵבֶר
אחד
והוא
מהָעֵבֶר
השני.
כותב
אורי
צבי
בשנת
תרפ"ה: אני
מגזע
העברים
ואין
טלית
עוטה
אותי.
נעלי
לכה.
בלורית בשומה.
מקטרתי
בפי. באמצע ברלין ...בעת
שהותו
בברלין
התיידד
אצ"ג
בין
היתר
עם
אלזה
לסקר
שילר
בה
הוא
ראה
משוררת
עבריה
למרות
שלא
כתבה
בעברית.
העבריות של
אצ"ג
הושפעה
אולי
מהעבריות
המדרשית
של
אברהם
העברי;
עבריות
כעמדה,
כמקום תרבותי
ונפשי
ולאו
דווקא
כשפה
בלבד.
גם
אלזה
לסקר
שילר
עצמה
אמרה
(בגרמנית), כאשר
אצ"ג
אמר
לה
שצריך
לתרגם
שיריה
לעברית:
מה?! הרי כותבת
אני
בעברית!
להתהלך
בסויני
פלאץ,
לקרוא
את
ההתכתבות
של
ביאליק
עם
רבניצקי
, עם
ברדיצ'בסקי
ואחרים,
להקשיב לזרות
שהוא חש ולחשוב על
נדודי
יהודים
ממזרח
אירופה
לברלין
כתופעה
החוזרת
על
עצמה,
מעלה
את
שאלת
המולדת
כמקום פיזי
וארצי
לעומת
"מולדת של מעלה", מולדת של
מילים
ותרבות.
בנוסף
למפגש
הספרותי
עם
עגנון, לאה גולדברג , ביאליק ואורי
צבי
במחוזות
כתיבתם
וחלומותיהם, הזדמן
לנו
מפגש
בלתי
מתוכנן
אך
מציאותי עם הסכסוך
הישראלי-פלסטיני
בצורת
הפגנה-צעדה
למען
"פלסטין חופשית" לצד
עצרת
תמיכה
בישראל
באחת
הכיכרות
במרכז
העיר.
מסתבר שסכסוך זה רודף אחרינו לכל מקום, ואם חשבנו שעזבנו אותו מאחורינו כאשר
עלינו על המטוס ל"סמינר
ספרותי", התבדינו.
במצעד
למען
פלסטין
בלטו
שלושה
חסידי
סאטמר,
תופעה שעוררה
זעם
והתמרמרות
אצל
חלק
לא
מבוטל
מחברי
הקבוצה.
לדעתי, ההזדהות של
חסידות
אנטי-ציונית
זו
עם
המאבק
הפלשתיני
מזמינה
אותנו
, לצד הרגשות הקשים המובנים שהיא מעוררת, להתבונן בשורשים
של
עמדה
זו,
גם
אם
אולי
לא
כל
החרדים
האנטי-ציונים
יצטרפו
בפועל
בבגדי
שבת
להפגנה
כזאת.
יתכן
שאולי
הקשבה
זו
לא
תוביל
אותנו
לקבל
את
עמדותיהם
ואת
המסקנות
של
נקודת
המוצא
התיאולוגית
שלהם,
אבל בחלק
מהשאלות
שלהם
לא
ניתן
לזלזל. לפטור
אותם
בכינוי
"בוגדים", בדומה
לכל
דליגיטימציה,
מהווה
בריחה
מהקשבה
ומדיון
ענייני
ונוקב,
ואולי
נובעת
בריחה
זו
מתחושה
של
איום.
הימים הקשים שעברנו כאן בשבוע האחרון מעלים גם הם שאלה נוקבת וקשה: ההפגנה הזו
וגם עצרת התמיכה בישראל היתה שמורה על ידי
כמות אדירה של שוטרים ולמיטוב ידיעתנו, לא נפגע איש בהפגנה מורכבת זו. אי אפשר שלא
לשאול, בכאב: האם לגרמנים איכפת יותר מאיתנו שלא ייפגעו מפגינים, או שיש להם יכולת לשמור על מפגינים שאין לנו?
המבדיל בין קודש לחול- היום יום ראשון בשבת
גם
בכניסה לביתה של המשוררת נלי זק"ש, שותפתה של עגנון לפרס הנובל, יש שלט
המהווה זיכרון למגוריה בבית זה, המציין את
זכייתה בפרס הנובל לספרות ואת מעמדה כאזרחית כבוד של ברלין.
זיכרון
נוסף ואולי עוצמתי יותר לנלי זק"ש ולבריחתה ברגע האחרון מגרמניה לשוודיה נמצא בככר קופן פלאטץ :
"מצבת החדר העזוב" : שולחן, כסא שמוט על הרצפה וכסא מוסט מן השולחן, המעידים
על החיפזון שבנטישת המקום, כאילו באמצע כתיבת שיר. החיפזון מזכיר את יציאת מצרים
ויתכן שלעתים רק ברגע האחרון חש אדם שעליו לברוח.
מסביב לשולחן נחרטו חלק משורותיה של השיר
"הוי ארֻבות"; מה נשרף ועבר דרך
ארובות אלו, נתיבי הדרור של נביא החורבן ירמיהו ואיוב, האדם הסובל בכל הזמנים,
והפך לעשן? איפה הכוכב שקלט את גופו של ישראל; האם זה כוכב או קרן שמש? לא הצלחתי
לברר מתי נכתב השיר הזה ועד כמה ה"כוכב" או "קרן השמש"
מייצגים דימוי של מקום ריאלי או עד כמה הם מבטאים תקווה שבדומה לדימוי התלמודי
"גוילין נשרפין ואותיות פורחות" יש "מקום" שקולט את הגויות
הנשרפות, שאי אפשר לחסל את הרוח.
הביקור בקברו
של משה מנדלסון בבית הקברות העתיק,
הפסל המוצב גם במוזיאון בבית הכנסת המשוחזר חיברו אותנו דרך ספרו של ישראל יהושע
זינגר "בית קרנובסקי" המתאר את חוסר הסובלנות של יהודים דתיים מזרח
אירופיים לחכם המשכיל ולביאורו על התורה.
דומני
שהמאבק בין עמדה דתית (ולאומית) מתבדלת ופונדמנטליסטית לבין עמדה המכונה בלשון
חכמים "יפיפיותו של יפת באהלי שם" המעודדת פתיחות ודיאלוג עם חכמת העמים
לא הסתיים וכנראה לא יסתיים, כי הוא תלוי במידה רבה בטבע האדם; האם הוא חווה את
האחר ואת תרבותו כאיום, או כהזדמנות להפריה הדדית ולהעשרה.
בית
הכנסת בחלק המזרחי של ברלין שהפך למוזיאון משחזר תמונה מקיפה של תקופות שונות, החל
מתמונות של התכנסויות רבות משתתפים בבית הכנסת, דרך מיצג ענק המכיל את כל שמות
היהודים שהיו, נספו או שרדו, ותערוכה המתארת את יחסי מדינת ישראל עם גרמניה החדשה
על כל המורכבות שביחסים אלו.
דרך
זו של הנצחה בתוך מבנה ששימש בית כנסת, לעומת האנדרטה הענקית שהוקמה בכיכר מרכזית לעומת הפסל המינימליסטי
והבלתי נראה שהקים מיכה אולמן בכיכר האופרה, מול אוניברסיטת הומבורג לזכר ליל
שריפת הספרים, הזכירה לי מצד את שורות
השיר של המשורר הרומי הורציות: Exegi
monumentum aere perennius
ובתרגומו של טשרניחובסקי:
הִצַּבְתִּי לִי צִיּוּן נִצְחִי מִנְּחשֶׁת זֹה,
רָם עַל פִּירָמִידוֹת עוֹמְדוֹת בְּהוֹד-מַלְכוּת.
לעומת יהודה עמיחי השואל:
תפילה בציבור: האם לבקש, תן לנו שלום, ביללות ובצעקות שבר
ולבקש בשקט רגוע.
אבל אם נבקש בשקט, האל יחשוב שאנו לא צריכים שלום ושקט.
אבל אם נבקש בשקט, האל יחשוב שאנו לא צריכים שלום ושקט.
מהו "ציון נצחי": האם יש צורך בזעקה, בגרנדיוזיות כדי
להישמע ולהיזכר? או האם דווקא פשטות מינימליסטית מרשימה יותר? הדגם
שאומץ על ידי חכמים לתפילה במסכת ברכות הוא תפילתה של חנה: "רק שפתיה נעות וקולה
לא יישמע"; ההחצנה מנוגדת להתבוננות ולהקשבה.
היום האחרון- איך נפרדים?
בבית
הקברות Weissensee
המרשים נפרדנו
מברדיצ'בסקי, פגשנו "על הדרך" את קברו של המלחין לואי לבנדובסקי שחיבר לחנים ידועים, את
הפילוסוף הרמן כהן שכאשר חברו מרטין בובר הציע לו בראשית המאה ה-20להצטרף לתנועה הציונית, ענה: "האם באמת היהודים מבקשים להיות סתם
מאושרים כמו כולם? האם בשביל להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח התיכון סבלנו
את הסבל הגדול של ההיסטוריה היהודית? האם נמיר את השליחות הגדולה שנטל על עצמו העם
היהודי להיות אור מוסרי ורוחני לגויים בשעשועי דגלים ומצעדים?"
מסתבר
שההתנגדות לציונות מדינית לא היתה וגם איננה היום נחלתם הבלעדית של היהדות החרדית,
כמו-כן המאבק האידיאולוגי בין השואפים
להיות "אור לגויים" לבין המצדדים ב"נורמליות" לא הסתיים. ועדיין
ניתן לחלום ולהתגעגע לחזון של "חברת מופת", אם כי רבים היו מוכנים
להסתפק בפחות מכך. דילמה זו מחזירה אותנו כמובן לשאלת עצם החיים כתופעה הישרדותית
לעומת הציפייה שלחיים תהיה גם משמעות ואולי מתקשרת שאלה זו לשאלת ההנצחה, לשאלת
החיים הנצחיים מול המוות הסופי.
שאלה
זו מצאה את ביטוייה גם בסיור דרך הרובע הבווארי בו גרו יהודים רבים לפני השואה:
השלטים הניצבים בראשי העמודים מתארים את המנגנון התהליכי שהכין בהדרגה את החברה
הגרמנית להשמדה; חוקי הגזע היוצרים
דהומניזציה איטית ומתוכננת היטב של הקבוצה המופלית. הדבר דומה להרדמה לפני
ניתוח. השלבים ההתחלתיים מאפשרים הכחשה
בסגנון "לא נורא, אפשר לחיות עם האיסור להיות חבר באגודת ספורטאים או ללמוד
בבית ספר ציבורי וכו'". סימנים מקדימים אלו של תהליכים אנטי-דמוקרטיים ומפלים
חייבים להדליק נורת אזהרה בכל חברה החרדה לאופיה הדמוקרטי והשוויוני שלה ואף חברה
אינה מחוסנת מפני הידרדרות זו.
לעומת
הזיכרון לרוע המתפתח, ניתן היה להתרשם מפרוייקט מרשים שיזמה מנהלת בית הספר היסודי
ברובע זה: כל תלמיד בכיתה ו' יחקור את חייו של תושב יהודי שחי באזור זה לפני השואה.
את סיום הפרוייקט מציינים על ידי אבן
המוצגת על גדר בית הספר.
אבנים
אלו, בדומה ל"אבני הנגף" (Stolpersteine) שניתן למצוא כמעט בכל מקום בברלין, המנציחות
את החיים שהיו בשכונה זו ובבית שנקטעו, וגם יזמת מנהלת בית הספר ויזמת האמן גונטר דמניג מהוות אחת
מפינות האור בגרמניה החדשה.
הן
מזכירות לי את מילות השיר של יוסי גמזו "הכותל":
"יש אנשים עם לב של אבן,
יש אבנים עם לב אדם". ובמקרה הזה, יש אנשים עם לב אוהב הבונים עולם טוב יותר במקום העולם שחולל על ידי אנשים עם לב של אבן.
יש אבנים עם לב אדם". ובמקרה הזה, יש אנשים עם לב אוהב הבונים עולם טוב יותר במקום העולם שחולל על ידי אנשים עם לב של אבן.
ואולי
מתאים לסיים מסע במילים בהם סיים שטפן צווייג את ספרו "עולם האתמול":
"בסופו של דבר, כל צל הוא תולדה של האור ורק מי שידע אור ואפלה, מלחמה ושלום, גדולה והידרדרות, חי חיים אמיתיים".
האם
בגרמניה המתחדשת ניתן היה לראות את האור הגובר על הצל? ומה האיזון אצלנו בין האורות והצללים?
המסע
המרגש והמרתק הזה בין המוות לחיים, המאבק בין תנטוס לארוס משאיר שאלה זו פתוחה אך אני
גם שומע את הקול המצווה: ובחרת בחיים.
בין
ברלין לירושלים – בין המצרים תשע"ה – יולי – אוגוסט 2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה