גיליון בראשית של שבת שלום

ג י ל י שו ן 2 6 ב9 ב ס " ד ת פ ר ש ת ב ר שא ש י ת לת ש וע " ו ם
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה
וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.
)בראשית ב, א-ב(
ויכל אלהים ביום השביעי - ר' שמעון אומר: בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש,
אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א: מה היה העולם חסר?
מנוחה; באת שבת, באת מנוחה - כלתה ונגמרה המלאכה.
)רש"י שם, שם(
ויכל אלהים ביום הז' - ואם תאמר והלא כלה מלאכתו ביום ששי? יש לומר דודאי כל מעשה מלאכה ברא מיום
ששי, אבל העולם היה צריך למנוחה וכשבא שבת באה מנוחה, והיינו דכתיב 'ויכל אלהים ביום הז'' שהיא
מנוחה לעולם כשבא שבת, והאי דלא כתיב 'ויהיה ערב ויהי בקר יום שביעי' לפי שבליל שבת לא החשיך כלל,
אלא היה אור כל השבת ובמוצאי שבת החשיך, והיה אדם חסר אורה נטל שני אבנים וטחנם זה בזה והוציא
מהן אורה, לפיכך מברכין במוצאי שבת 'בורא מאורי האש'. עוד יש לומר 'ויכל אלהים ביום הז' - כלומר: ביום
הז' היה ניכר לעולם ששבת, לפי שבליל ז' סבר אדם הראשון שיעשה הקב"ה מלאכתו למחר כשם שעשה בשאר
הימים, כשראה ששבת הבין והכיר שכלה הקב"ה מלאכתו.
)פירוש בעלי התוספות שם, שם(
איור: הרי לנגבהיים
פרשת בראשית
" א חת ד י ב ר א ל ו ק י ם , שתי י ם ז ו שמ עתי . . . " )תה ל י ם ס ב , י ב (
ש דניאל אפשטיין נה חדשה מתחילה, ועננים קודרים
מסתירים את האופק. העולם
שכביכול נרגע אחרי מלחמת העולם
השנייה מתנדנד שוב על פרשת
דרכים. האם ישכיל לבחור בחיים? פני המוות
רבים, לא פחות מפני החיים. הטבע מביע את
מחאתו נגד השתלטות האדם וניצול מופקר של
האוצרות הגנוזים באדמה ובים מאז ששת ימי
בראשית. מיליוני בני אדם נמלטים מארצות
בוערות וחרבות שבחלקן סמוכות לארץ שבה
נשמעו לראשונה המילים "לא תרצח" ומצוות
"ואהבתם את הגר". הם מחפשים חירות ואושר
במערב התוהה על זהותו בכל תחומי החיים,
האישיים והחברתיים. הטכנולוגיה, המכניסה
עולם ומלואו, אורות ואופל, בכיסו של ילד
קטן, רק מוסיפה על הבלבול הכללי ומשמשת
בה-בעת ככלי להפצת הטרור ולהפצת הידע.
דור המבול חוזר, בלבוש הגלובלי והטכנולוגי
של דור הפלגה! ואנחנו, קוראי ספר בראשית
ופרשניו, אנה אנו באים?
אנחנו מחפשים בספר מסר חד-משמעי,
הוראה ברורה שתוציא אותנו מכל מבוך ומכל
מבוכה. אנחנו מחפשים בו את האור שיגרש
את חשכת מצבנו. האורות מתקופת הנאורות
האירופית הכזיבו, האופוריה של ראשית
המודרנה הוחלפה במלנכוליה הפוסט-מודרנית
ובחרדותיה. אי אפשר להביט בשפל המוסרי
הפוקד את העולם בלי להרגיש כ "כלי מלא בושה
וכלימה".
אבל הספר נפתח והוא אומר: "בראשית ברא
אלהים את השמים ואת הארץ." האות הראשונה
היא האות השנייה בא-ב. תילי תילים של דרשות
ניסו להסביר את הבחירה הזאת, מתוך הנחה
ששום אות לא נכתבה במקרה, ובוודאי לא האות
הראשונה. כמו כן המילה הראשונה משמעותה
כפולה: הראשית על פי הפשט- ההתחלה- איננה
הראשית על פי הדרש. רש"י הפשטן בחר בדרש
האומר: בראשית היה התכלית, בבחינת סוף
מעשה במחשבה תחילה. ומיד עולה השאלה:
האם הספר מספר בדרכו את קורות העולם, או
שמא הוא רומז על אחרית הימים? האם הוא
מתאר את הכאוס שממנו יצא העולם בפקודת
הבורא, או את המשמעות שהאדם נדרש להעניק
למציאות הכאוטית שהוא בעצמו מייצר במו
ידיו? אמנם בפסוקים הראשונים האדם עוד לא
נברא, אבל השאלה הזו, הנובעת מן הדו-משמעות
שהזכרנו, כבר מבשרת את בואו.
במילה "ברא" כמו במילה "בראשית"
הפותחת עם אותן אותיות, אנחנו הולכים מ"ב"
ל "א", ובהמשך, מן ה" ב" של מילת-הזמן
"בראשית" ושל הפועל "ברא" אל ה"א" של שם
העצם הראשון - אלוקים. אבל שם זה, המציין את
נושא הפועל ברא, דהיינו הבורא האחד והיחיד
המכניס סדר בתוהו ובהו ומוליך את העולם אל
האור, הוא עצמו שם רב-משמעי. האחד נאמר
בלשון רבים! שם זה יכול להתפרש כשם נרדף
לשופט, או לשר, והוא גם משמש כמונח כללי
לכל סוג של עבודת אלילים! האם לא היה ראוי,
במיוחד בתחילת הספר, למנוע כל אפשרות של
אי-הבנה ולהתבטא בשפה חד-משמעית?
ואולי סוף הפסוק יפזר את הענן המרחף על
תחילתו? במילים האחרונות היקום מתואר כמה
שנמתח בין השמים לארץ, בין ה "שם" ל "כאן",
העליון והתחתון וכל מה שביניהם. החכמים גילו
עניין מיוחד במילת היחס הקטנה "את" המופיעה
כאן פעמיים:
שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו
מהלכים בדרך: אתה, ששימשת את נחום
איש גם זו כ"ב שנה, שהיה דורש כל "את"
שבתורה, את השמים ואת הארץ, מה היה
דורש בהן? אמר לו: אילו נאמר שמים
וארץ, הייתי אומר שמים וארץ שמות של
הקב"ה, עכשיו שנאמר את השמים ואת
הארץ, שמים; שמים ממש, ארץ; ארץ
ממש )מסכת חגיגה, י"ב ע"א(.
לפחות דבר אחד חייב להיות ברור, והיה
כדאי לשמש את נחום כ"ב שנה לדעת זאת:
השמים אינם יותר משמים, והארץ היא לא יותר
מארץ. הדו-משמעות נוגעת לכול, חוץ מאשר
להבחנה בין המכלול המורכב מ"כאן" ו"שם",
והאלוקים שאינו יותר שם מאשר כאן.
פירוש אחר, המובא במדרש רבה, אומר: "את
השמים", לרבות חמה ולבנה, כוכבים ומזלות,
"ואת הארץ", לרבות אילנות ודשאים וגן עדן ".
כל זה יוצא מן המילה הקטנה והחסרת- משמעות
הזאת המורכבת משום מה מהאות הראשונה
ומהאות האחרונה בא-ב! ה"את" הכפולה
מוסיפה על העולם הגלוי את העולם הסמוי.
הבורא אינו בורא רק את מה שגלוי לעיניים ונגיש
לאחיזת היד של האדם הממהר לקחת, אלא הוא
ממשיך לברוא בכל עת, והוא עתיד לחדש את
עולמו. היקום אינו נתון כולו בהווה, אלא הוא,
וכל היצורים שבו, מתהווה. המילה "את" סודקת
את הרצף, והיא מוסיפה את מרחב הביניים, שבו
ינוע האדם. היא מוסיפה על המרחב את ממד
פרשת בראשית
הזמן. הדו- משמעות, בין הראשית לאחרית,
בין הריבוי לאחד, בין הגלוי לסמוי, ובין ההווה
למתהווה, משרטטת כבר במילים הראשונות את
מקום האדם בבריאה ואת ייעודו. בפרק השני,
בעת יצירת האדם, נאמר: "וייצר ה' אלהים את
האדם..." ורש"י מעיר: המילה "וייצר" כתובה
עם שני יודים, כלומר, שתי יצירות, יצירה בעולם
הזה ויצירה לתחיית המתים. חיי האדם כפולים,
ובניגוד להגיון הפשוט הקובע שכל ממה שנולד
עתיד למות, חבוי באדם גרעין של נצח. מילה אחת
יוצאת לשני עולמות בזכות האות יוד הכפולה!
לא במקרה נוצר האדם בשני שלבים, כיצור
דו-מיני בפרק הראשון, וכזכר שממנו הוצאה
הנקבה בפרק השני. רק בגלל ההפרדה הזאת יוכלו
שניהם להפוך לאיש ולאשה. איש ואשה - או הדו-
משמעות של הקיום האנושי בחיי היום-יום!
הפסוק השני מכין אותנו להבנת פשר הדו-
משמעות של היקום המתגלמת באדם:
והארץ היתה תוהו ובהו וחושך על פני
תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.
פסוק זה מתאר לכאורה את מצב העולם
בקדמותו, אבל מה פירוש הריחוף הזה של רוח
אלוקים על פני המים? האם גם זה חלק מן העבר
הקדום. המדרש שוב מוציא את הפסוק מהקשרו
החד-ממדי, ומגלה בו את ממד הזמן. המילים
תוהו, בוהו, חושך ותהום מדברות לא רק על
החומר אלא על ההיסטוריה. אלו האימפריות
המייצרות תוהו ובוהו במובן המוסרי, כוח אנושי
בלתי מרוסן. רוח אלוקים פירושה: רוחו של
משיח, רוח העתיד. רוח זו, המנשבת מן העתיד
אל ההווה, מרחפת על פני המים, כלומר על פני
האדם השטופים בדמעות והמצפים לעתיד.
בין העבר וההווה הכאוטיים לעתיד המיוחל,
עומד האדם. הוא יורש מקודמיו את הכאוס
שבני האדם מייצרים ללא הרף במלחמותיהם
ובאידאולוגיות הרצחניות שלהם, והוא פונה
בייאושו ובתפילתו אל הבורא הנעלם. האם הוא
רואה, האם הוא שומע, את מה שנעשה, ופעמים
רבות בשמו, למי שנושא בפניו את חותמו?
העולם הדו-משמעי נמסר על ידי האל הדו-
משמעי בידי היצור הדו-משמעי למופת, דהיינו
האדם, כדי שזה יתגבר על הדו- משמעות, ויאלף
את התוהו ובוהו. האם מותר לצטט כאן את
השועל שלימד את הנסיך הקטן את פירוש המילה
ל"אלף"?
זה ענין שנשכח מזמן... הפירוש הוא ליצור
קשרים...
ליצור קשרים?
כמובן, ענה השועל. בעיני אתה עדיין נער
קטן, דומה לאלפי נערים קטנים אחרים.
ואני לא צריך אותך, וגם אתה לא צריך
אותי. בעיניך אני שועל אחד שדומה לאלפי
שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, נהיה
זקוקים זה לזה. אתה תהיה לי אחד ויחיד
בעולם, ואני אהיה לך אחד ויחיד בעולם...
מדוע לא נלמד מן השועל החכם את מה שבני
המין האנושי מתקשים להבין וליישם? ליצור
קשרים, מעבר למחיצות ולהבדלים הטבעיים
והמלאכותיים המפרידים בין אדם לאדם וממילא
בין האדם לבורא, האין זה להוליך את ה"ב" אל
ה"א", לביית את ה"ב" ולהפוך את העולם ליותר
ראוי למגורי אדם ולמשכן הבורא?
דניאל אפשטיין, רב ופילוסוף, מלמד במת"ן, במדרשת
לינדנבאום ובחוגים שונים בארץ
האדם, נזר הבריאה,הוא מורכב ורבגוני.
האם היה נכון לברוא אותו??
אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך לבראות
את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים
וחבורות חבורות מהם אומרים 'אל יברא' ומהם
אומרים יברא, הה"ד )תהילים פ"ה( חסד ואמת נפגשו,
צדק ושלום נשקו: חסד אומר: יברא שהוא גומל
חסדים. ואמת אומר: אל יברא שכולו שקרים. צדק
אומר: יברא שהוא עושה צדקות. שלום אומר: אל
יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא?
נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד )כפי שכתוב( )דניאל
ח(: ותשלך אמת ארצה. אמרו מלאכי השרת לפני
הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס
אלטיכסייה )חותם( שלך? תעלה אמת מן הארץ,
הה"ד )תהילים פ"ה( אמת מארץ תצמח.
)בראשית רבה ח, ה (
האדם נברא יחידי
אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות
זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו,
אילו נבראו שניים על אחת כמה וכמה.
)תוספתא סנהדרין פרק ח, ב(
לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא
יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.
)משנה סנהדרין ד, ה(
האדם נברא אחרון
תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת ומפני מה? שלא יהו
המינים אומרים: שותף היה לו להקדוש ברוך הוא
במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו,
אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.
)בבלי סנהדרין ל"ח, א(
הקידמה והמערכת החוקית אינם ערובה
לעולם מתוקן
הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו
נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם
פרשת בראשית
לא התבונה תתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי
יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים,
שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול
משפט וצדק.
)פירוש המלבי"ם על התורה בראשית ד, כ"ג(
לאחר שהזכירה )התורה( החידושים שחידש קין
ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של
למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא
היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה
שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים,
ודווקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו
נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא
היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל
ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי
המידות הטובות בדרכי המוסר.
)פרופ' מ. ד. קסוטו, "מאדם ועד נח", עמ' 130 (
האדם נברא בצלמו של הקב"ה
...וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו
כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי
בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו,
כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום
בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו
בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו שגרשו
האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה
טרחות עד שלא אכל פת.
)מתוך הקדמתו של רבי עובדיה ספורנו לפירושו על התורה(
כל באי עולם נבראו בצלם
'חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה... שנאמר:
'בצלם אלהים עשה את האדם.' )אבות ג, יד(... ובכל
אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו
הביא שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם
ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני
נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות
מלכים )הלכה י'(, וזו לשונו: 'צוה משה רבינו ע"ה
מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות
שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל
אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל
המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי
אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'... ומעתה
אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים
ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר
מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד.
ונסמכו במאמרם ז"ל 'אתם קרויים אדם 'וכו''
והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין
הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו
הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר
לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי משה רבנו ע"ה,
כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן
נצטוינו כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם
אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם
חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת
תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד
אשר הוא צוה כדברי הרמב"ם, דהואיל שחבבו
לבראו בצלמו.
)תוספות יום טוב על אבות ג, יד(
קול קורא
בימים אלה החלטנו לחדש את פעילותנו,
יהודים שומרי מצוות הסבורים כי
הגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת
שקידה על דמותה היהודית של החברה בישראל,
שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.
אנו מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם,
כולל ערבים וכולל להט"בים.
אנו מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו
לשמור על זכויות האדם והאזרח של כולנו.
מתוך אמונה כי
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום
אנו מאמינים כי חובת כולנו היא
"בקש שלום ורדפהו".
צאו מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.
מעוניינות/ים לפעול ציבורית
להגשמת המטרות של עוז ושלום?
צרו קשר עם לאה שקדיאל, 052-3911181 ,
moshelea@netvision.net.il
קוראים יקרים
אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל "שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,
הכוללות הדפסה והפצה.
המחאות לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים, 933806
התרומות מוכרות לצורך פטור ממס
להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית ולבירורים:
ozveshalomns@gmail.com - 052-3920206
עורך אחראי - פנחס לייזר; מזכירת המערכת - מרים פיין
לתגובות ולתיאום דברי תורה: pinchas.leiser@gmail.com
עוז ושלום - נתיבות שלום
http://www.netivot-shalom.org.il
https://www.facebook.com/bakesh.shalom.org.il?fref=ts