לבני
משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
"שישו
ושמחו בשמחת תורה", כך נאמר באחד הפיוטים אותו נהוג לשיר במהלך ההקפות של
שמחת תורה. בימים אלו בהם נהרגו ונפצעו אנשים בפיגועי טרור קשה לשמוח. האם
בכלל "והיית אך שמח" הוא ציווי, או תוצאה של ברכה (ואכן רש"י
סבור שלפי הפשט אין כאן ציווי) ? האם בכלל ניתן לצוות על השמחה?
דומני
שאם נגדיר מחדש את השמחה, נכל להתייחס לציווי כאל שאיפה מאתגרת, קשה אך אפשרית.
במשנת
ברכות נאמר: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ובתלמוד שואלים: האם
"כשם" מניח שמברכים את את אותה הברכה, והרי ברור שאין הדבר כך?! על כך
מגיב רבא, אמורא בבלי, שיש לקבל גם את הטובה וגם את הרעה "בשמחה"
. אין צורך לומר שאת הפירוש הזה עוד יותר קשה לעכל, אך רש"י כותב על מילים
אלו שבתלמוד: בשמחה= בלבב שלם. כנראה שרש"י בחר לכתוב "בלבב
שלום", מתוך רמז לדרשה במשנה
"ואהבת
את ה' אלהיך "בכל לבבך – בשני יצריך; ביצר הטוב וביצר הרע". במצב של צער
הפוגש חג ובכלל, אנחנו חצויים. ה"שמחה" היא היכולת להכיל את הרגשות
הסותרים בלי להתכחש לאף אחד מהם.
חג
"שמח" לכולכם
פנחס,
ציפי ובני משפחתם
Dear
Family and friends,
Simchat
Torah (in Israel – Shemini Atzeret and Simchat Torah are the same day) meets us
here in Israel after a series of sad events. Are we supposed, despite of our
feelings, to celebrate? Is that possible at all.
Maybe
this requires the ability to contain our mixed feelings , our conflicts and
contradictions.
Hag
Sameach to all,
Pinchas,
Tzippie and Family
|
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה