לצאת ממצרים ומהמצָרים

לצאת ממצרים ומהמצָרים

במשנה פסחים (י, ה) נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". הרמב"ם (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה ז, ו ) מנסח ציווי זה להלכה בלשון אחרת:

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם וגו'", ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') "וזכרת כי עבד היית", כלומר: כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית."

יתכן שהרמב"ם מבין שכדי להעביר את חוויית השחרור מעבדות לדורות הבאים ("והגדת" כלשון הפסוק המובא במשנה), עלינו לחוות אותה בעצמנו ואולי אף "להראות" זאת בחיי היום יום שלנו, כי הרי בכל הפסוקים בהם מופיע הביטוי "וזכרת כי עבד היית" ממשיכה התורה בציווי מחייב כלשהו; השבת מתוך התייחסות למנוחת העבד והגר, ובכלל התייחסות לעבד העברי, לגר ליתום ולאלמנה ולמתנות עניים, וכנראה לא בכדי בחר הרמב"ם להביא את הפסוק מדברים ה, יד, בו התורה מצווה עלינו להקפיד על מנוחת העבדים בשבת, הרי הפסוק הקודם מסתיים במילים: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".

הוגי דעות חסידיים העבירו את מצוות הסיפור ביציאת מצרים גם למישור האישי-הקיומי, ודרשו מצרַים = מצָרים.

למשל, ה"שפת אמת" (הרב יהודה אריה ליב אלתר מגור -1847- 1905( כותב בדרשה לפסח משנת תרל"א:

[...] שהאמת כן רק שצריך לברר זה על ידי אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכל זה היה בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחינת זו ומרגיש מיציאת מצרים של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו .

כלומר, לספר ביציאת מצרים אינו מתייחס לסיפור ההיסטורי, אלא כוונת המצווה היא לספר את הסיפור כסיפור של מעבר אישי, חברתי ולאומי ממצרים ומהמצרים. וזוהי המצווה עבור כל אדם בכל דור ודור.

אם כן, האם הטקסים הנהוגים בליל הסדר - קריאת ההגדה, אכילת המצה (מצווה שלפי הרמב"ם אינה צריכה כוונה) ואכילת מרור - מפסיקים כדי לקיים את המצווה לפי תפיסה זו?

דומני שהתשובה היא ברורה.

האם ה"פרוטוקול" המוקפד של ליל הסדר עם כל ההכנות לקראטת חג הפסח משרתים את המטרה הזו? דומני שהתשוב לשאלה זו מורכבת.

אין ספק שכל פרוטוקול טקסי, בדומה לסידור התפילה , יכול לשמש מסגרת שבלעדיה רוב בני אדם לא היו מתפנים כלל להתבונן בסוגיות של עבדות וחירות. יחד עם זאת, לעתים נוצר הרושם שמרוב עיסוק בחומרות, ומרוב ריטואליזציה של ליל הסדר, קיימת סכנה של חוסר הבחנה בין עיקר לטפל וכבר אמר רבי אליעזר בן הורקנוס (משנה ברכות, ד, ד): העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים.

גם הרמב"ם בהלכות תפילה רואה בנוסח התפילה הקבוע מעין פשרה היסטורית נחוצה בגלל שאנשים איבדו את השפה הספונטנית.

יתכן שכדי לקיים את המצווה כהלכתה, יש לצורך בהכנה רצינית לקראת חג הפסח, מעבר לקניית המוצרים הכשרים וניקיון הבית.

יתכן שעל כל אחד מאיתנו לשאול את עצמו עד כמה הוא מרגיש שהוא פועל מתוך חופש ובחירה, או עד כמה קיימות מוטיבציות אחרות: פחד לאכזב אחרים, כניעה לא מבוקרת לסמכות, הרגל, אילוץ כזה או אחר, ואולי בין היתר, לכך מתכוונים חז"ל והרמב"ם כאשר הם כותבים: ואין מי ישאל, ישאל הוא את עצמו.

דומני שזו אולי השאלה הראשונה הקיומית שעל כל אדם יהודי לשאול את עצמו: האם אני בן חורין, האם יצאתי מהמצרים שלי?

אך, כנראה ששאלה זו אינה מספיקה והיא קשורה גם לשאלה של מתן חירות לאחרים התלויים בי, הרי כל הפסוקים בהם נאמר "וזכרת כי עבד היית" ובהם נאמר שה' פדה אותנו מתייחסים לזכירה זו כבעלת משמעות אתית. בעצם, התורה אומרת לנו שהחירות שלנו קשורה לחירותם של אחרים ולדאגה לכבודם.

אמת חשובה זו אינה תלויה בשום נסיבות היסטוריות, אלא יציאתנו ממצרים וסיפור היציאה בכל שנה ושנה וכל המצוות הקשורות ליציאת מצרים מהוות הזדמנות והזמנה לחשוב על חירותנו, על השליטה ללא צורך שאנחנו מפעילים על בני אדם או קבוצות הנתונים להשפעתנו.

דבר זה נכון במישור האישי, החברתי, החינוכי והפוליטי בכל דור ודור עבור כל אדם ואדם ועבור כל עם ועם וכעם סגולה, אנו מצווים להזכיר לעצמנו שהחובה 'לצאת ממצרים' היא עכשיו.

בלשונו של ה"שפת אמת", היציאה ממצרים (מהמצרים) היא תנאי לקבלת התורה.

ולוואי שנצליח השנה ובכל שנה להתמודד עם משימה זו.

חג שמח ומשחרר

Sacrifices

This Shabbat, we'll start reading a new Book . Vayikra deals apparently with issues that aren't part of our everyday life:

"Sacrifices" aren't anymore the way we try to establish a relationship with G-d, the Absolute Other. Maimonides (12^th Century) already knew that and considered them even as a "compromise", adequate and relevant in a period when people considered this as THE only valid option of Worship.

Does that mean that we have better alternatives, like prayer, study, philosophical contemplation, compassion for deprived members of society and "tikun olam", more appropriate for our generation?

Do we have to live constantly with the sensation of loss and hope for revival and restoration of "more authentic patterns"?

Or, maybe we haven't found the way yet to translate the essence into more understandable and relevant categories?
Shabbat Shalom to all,

Our Tradition is to donate a symbolic "machatzit hashekel" (1/2 Shekel) on Purim, and that's also the section we'll read tomorrow. It may reflect the idea that you need somebody else to complete your "half", that you are part of a community, and that some important projects need a collective endeavour in order to be fulfilled. Nevertheless, sometimes social pressure can lead to worship the "golden calf" and maybe collective solidarity doesn't exempt you from individual choice and responsibility.

Shabbat Shalom to all,

כידוע, מגילת אסתר היא ספר ש'אין בו אלוהים' – בניגוד לרוב רובם של כתבי הקודש, שמו של הקב"ה אינו מופיע בו.

בספר זה האל מסתיר את פניו ונותן לבני אדם לנהל את חייהם ואת מאבקיהם ללא התערבותו. ואולי גם החלק האלוהי באדם מסתתר ונרמז בו בין היתר ע"י נכונותה של אסתר, גיבורת הספר, לסכן את מעמדה ואת חייה כדי להציל את בני עמה.

אולי החלק האלוהי הוא האומץ לסכן נוחות ומעמד כדי להגן על החלש והנרדף מפני העריצות השלטונית.

שבת שלום ופורים שמח לכולכם.

Dear Family and Friends,

G!d's name doesn't appear in Megillat Esther; It’s a "godless" book, unlike most books of the Bible.

In this book, G!d hides his face and doesn't interfere in human affairs and conflicts.

Maybe this book generally lacks "divine" parts of men, with the exception of some hints; Esther is prepared to sacrifice her status and her life, in order to save her people.

Maybe the "divine" part (G!d's image) of human beings resides in our readiness to endanger our personal comfort in order to protect the persecuted and discriminated people.

Shabbat Shalom and Happy Purim to all.

Dear Family and Friends,

Tomorrow, we'll read about the Tabernacle, the temporary Sanctuary of the Desert.

This raises the question about the possibility of confining Divine Providence into human dimensions, or maybe it challenges us to perceive and establish spirituality within ourselves and in our relationship with others, not in Heaven. Can we translate "Sanctity" into "Transcendence" and would that mean that the ideal of building a "Sanctuary" means to transcend beyond our egocentric concrete needs?

Shabbat Shalom to all,

ברכה לטו בשבט

Dear Family and Friends,

Tomorrow, among other chapters, we'll read "Shirat HaYam"- the 'Song the Sea'; maybe 'crossing the sea' symbolizes every apparently insurmountable obstacle between where we are and where we want to be, or where we have to be in order to be really free.

Very often, the reading of this Passage coincides with "Tu biShvat", the "New Year of the Trees", when we celebrate the fruits of the Promised Land and when the almond trees start blossoming.

Maybe this 'coincidence" can teach us that in order to be able to appreciate the blossoming of trees and believe that there will be fruit on the trees, you have to believe in 'crossing the sea', in overcoming apparently insurmountable obstacle.

Shabbat Shalom and let us all be able to enjoy the trees and the fruit of the land.

Pinchas, Tzippie and Children

http://pinchaspeace.blogspot.com

לבני משפחתנו, לחברותינו ולחברינו היקרים,

מחר, בפרשת בשלח, נקרא את 'שירת הים'. 'קריעת ים סוף' מסמלת אולי כל מכשול הנראה לכאורה בלתי עביר בין המקום בו אנחנו נמצאים לבין המקום בו עלינו להיות, כדי להיות לגמרי בני חורין.

לעתים קרובות, פרשה זו נקראת בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, כאשר 'השקדיה פורחת' ונוהגים לאכול מפרי ארצנו.

אולי "צירוף מקרים" זה עשויה ללמדנו שכדי שנוכל להעריך את 'פריחת השקדיות' ולהאמין שגם הפירות יגיעו, דרושה אמונה ביכולתנו לעבור את הים, ולא לטבוע בו.

שבת שלום ותהיה שנה טובה לאילנות ולכולנו

ציפי, פנחס וילדיהם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Light and Darkness

Just before lighting Shabbat Candles today, we are lighting 8 candles of Hanukkah. We follow the opinion of Beth Hillel, and we are adding every night one candle. Nevertheless, according to Beth Shammai, we should light today only 1 candle and so, every day there would have been less light and more darkness.

Maybe this approach teaches us that even when it gets darker and darker and sometimes we have that experience, we should never stop believing that there will be light again.