דידן נצח! דידן נצח!

בחג הסוכות אנו מצוּוים על נטילת ארבעת המינים, ולכאורה ההלכה "נטו" מחייבת אותנו "רק" ליטול את האתרוג, הלולב, ההדסים והערבות ולברך על נטילתם, אך כבר המשנה (סוכה ג, ט) מזכירה את מנהג הנענועים והגמרא (בבלי סוכה לז, ע"ב) מסבירה את אופני הנענוע ומביאה בין היתר את דברי רבי חמא בר עוקבא:

במערבא מתנו הכי (בארץ ישראל שנו כך): אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.

הרב שטיינזלץ מביא ב'עיונים' בשם התלמוד הירושלמי: למה מנענע? כדי לנענע כוחו של קטגור.

כלומר: אנו מנענעים את ארבעת המינים כדי לנצח כוחות טבע וכוחות אחרים העלולים להזיק לנו.

המאבק בין כוחות הרוע העלולים להזיק לבין האפשרות להילחם בכוחות אלו ולנצח אותם מתואר גם בסיפור המדרשי הבא, אותו אנו מביאים בתרגום לעברית:

"אבא-יוסי איש ציתור היה יושב ושונה תמיד על פתחו של מעיין אחד. נתגלתה לפניו הרוח שהיתה מצויה שם ואמרה לו: הלא תדע, כי זה שנים רבות שאני יושבת במחיצתכם ולא עשיתי לכם רעה, אם מעט ואם הרבה, גם נשיכם באות הנה בבוקר ובערב לשאוב מים ואינכם ניזוקים ומעתה, דעו לכם שיש רוח רעה המזיקה לבריות.

שאל אבא יוסי את הרוח: ומה נעשה?

אמרה לו הרוח: לך והתרה באנשי העיר ואמור להם: כל מי שיש לו מכוש (כלי מפץ שמכים בו) ומי שיש לו מגרפה יצא לכאן מחר "עם צמיחת היום", יסתכל על פני המים וכשיראה ערבוב על פני המים, יכה בכלי הברזל ויאמר : דידן ניצח, דידן ניצח (שלנו ניצח, שלנו ניצח) ולא ייצאו מכאן עד שיראו טיפת דם על פני המים. וכך עשה אבא יוסי". (ויקרא רבה כד, ג)

האם מושגי המדרש על הרוחות הרעות והאפשרות לנצח רוחות אלו בצורה המתוארת בסיפור זה מדברים אל האדם המודרני, והאם יש באפשרותנו לקשור אותם אל מנהג הנענועים ולמצוא בהם משמעות ליהודי בן דורנו?

גם האדם המודרני מאוים לעתים על ידי סכנות שונות ומגוונות; לעתים קיים איום מציאותי על קיומו הפיזי של האדם, על ביטחונו של הציבור, של הקהילה, של העם.

נראה שכדי לגבור על איום מציאותי ול"נצח" אותו, קיימות אסטרטגיות רבות המאפשרות להעריך את יחסי הכוחות, לאסוף את ה"מודיעין" הנחוץ ולבחור את האמצעים היעילים כדי לנטרל את האיום ול"נצח" אותו. הערכה אסטרטגית זו יכולה, למשל, לשקול את הסיכויים הקיימים לנצח אויב במלחמה, את המחיר שנידרש לשלם עבור ניצחון זה ובראש וראשונה להגדיר מהו "ניצחון", כלומר מהו ההישג אותו רוצים להשיג ומה הסיכויים לכך.

כמו-כן, עשויים המידע המודיעיני וההערכה האסטרטגית, כאשר מוכנים לשקול את כל האופציות האפשריות, להוביל לידי מסקנה שאין עדיפות לפעולה מלחמתית על פני אמצעים אחרים (משא ומתן, תיווך, לחץ בינלאומי) כדי להסיר או למתן את האיום.

יש להניח ולקוות שאם אירועי המלחמה האחרונה ייבדקו בצורה רצינית על ידי גוף בלתי תלוי, נדע באיזו מידה העוסקים במלאכה העריכו בצורה נכונה את האיום, הגדירו את מטרות ה"ניצחון" המציאותיות בצורה ברורה, שקלו את כל האופציות האפשריות, ובחרו בדרך הטובה והיעילה ביותר כדי לקדם את המטרה שהוגדרה. לאור הדרישה להקים וועדת חקירה ממלכתית, יש להניח שחלקים רבים בציבור חשים שלא כך התנהלו הדברים.

לעומת האיום הממשי והמציאותי, חש האדם לעתים מאוים על ידי גורם דֵמונִי המציף אותו בחרדה העלולה לשתק אותו. בניגוד לאיום המציאותי, כאן מקור האיום אינו מוגדר וברור ולכן גם לא ניתן לפתֵח אסטרטגיה רציונלית המבוססת על הערכת מידע כדי לנצח את האיום.

במדרש שהבאנו, אבא יוסי מציתור שואל את ה"רוח הטובה" מה ניתן לעשות כדי לגבור על "הרוח הרעה" שעלולה להזיק לבני העיר. הרוח הטובה מציעה לו דבר הנראה כטקס מגי. אך, ניתן גם לקרוא את הסיפור המדרשי בצורה אחרת.

אבא יוסי איש ציתור ישב על פתחו של המעיין ולמד; אין זה מפתיע אם כן שהיה מחובר ל"רוח טובה". האדם הלומד נמצא בקשר עם החלקים החיוביים והבונים בנפשו ויכול דרך הלימוד וההתבוננות במעיין למצוא את הדרך לגבור על החלקים ההרסניים, על ה"רוחות הרעות". "כלי הנשק" המומלצים כדי ללהילחם ברוח הרעה אינם דווקא כלי מלחמה ונראה שהדבר שיכריע את המאבק הוא הקריאה "דידן נצח" כלומר: 'שלנו ניצח' - יש כאן מאבק פנימי בין כוחות הרוע העלולים להתגבר על האדם, על החברה והדרך לנצח חלקים אלו היא בהדגשת הטוב, באמונה שהטוב יכול לנצח את הרע ובמאבק על אותה אמונה.

דומני שעגנון בסיפורו "מאויב לאוהב" מציע אפשרות מעניינת למאבק זה.

בתחילת הסיפור מוצא עצמו המספר במאבק נואש עם הרוח ומנסה לגבור עליו בדרכים שונות , אך "ראיתי שאיני יכול לדון עם מי שתקיף ממני והלכתי לי" וכך ממשיך המספר במאבק בלתי פוסק וסיזיפי נגד הרוח שנתפס כאויבו.

עד שבסוף: "לקחתי לי עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט ושכרתי לי פועלים טובים ועמדתי עליהם ביום ובלילה. אף חכמתי עמדה לי, שהעמקתי את היסודות. נבנה הבית ועמד על תלו.

כיון שעמד הבית, בא הרוח והקיש על התריסים.

שאלתי: מי מקיש על חלוני?

שחק ואמר: שכן.

אמרתי לו: מה מבקש שכן משכנו בליל סועה וסער?

צחק ואמר: שכן בא לברך את שכנהו לחנוכת הבית.

אמרתי לו: וכי דרכו של כן לבוא בעד החלונים כגנב?

בא והקיש על דלתי.

אמר הרוח: אני הוא שכנך.

אמרתי: שכני אתה, בוא היכנס.

אמר לי: הרי הדלת נעולה.

אמרתי לו: הדלת נעולה, נראה שנעלתי אותה.

השיב הרוח ואמר: פתח.

אמרתי: מתיירא אני מן הצנה, המתן לי עד שתצא החמה ואפתח לך ...

לקחתי מעדר ועדרתי בקרקע...לא היו ימים מרובים עד ששתילים ששתלתי נעשו אילנות בעלי ענפים. עשיתי לי ספסל וישבתי בצלם.

לילה אחד חזר הרוח בא הרוח והטיח באילנות

מה עשו האילנות? הטיחו בו ברוח

חזר הרוח והטיח באילנות

חזרו האילנות והטיחו ברוח.

לא קמה בו עוד רוח. נפנה והלך לו.

מכאן ואילך היה מביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים…

ואני אוהב אותו אהבה גמורה ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

יש בסיפור זה הד להגדרת הגיבור באבות דרבי נתן (פרק כג)

"איזו גיבור שבגבורים? מי שעושה שונא אוהבו"

דומני שבעת שננענע את ארבעת המינים השנה, יש מקום להתבונן במשמעות העמוקה של המלחמה הפנימית הקשה שיכולה לעזור לנו לנצח את הרוחות הרעות של שנאה, גזענות וכוחנות העלולות להשתלט עלינו ולהפוך "אויב לאוהב" ואז נוכל גם בלב שלם ובכוונה גדולה להכריז: 'דידן ניצח' – האמונה והערכים המקוריים שלנו ניצחו.