אחר קיצץ בנטיעות
הרהורים בעקבות שיעור של מורי ורבי דניאל אפשטיין
הטהרה והקדושה מבטאות חיבור; הטומאה – ניתוק, תלישות.
הלידה מנתקת את העובר מהרחם ולכן פרידה זו יוצרת טומאה.
המוות מנתק את האדם מהחיים ומפריד אותו מבני אדם החיים, ולכן הבאים במגע עם המת מיטמאים; לעומת זאת, לקראת החזרתו למקורו באדמה (מחיה מתים ב"רחמים" רבים- האדמה, הקבר כרחם) עובר גופו של הנפטר (נפרד) מן העולם "טהרה" וכשקוברים אותו/ה, נאמרת תפילת א-ל מלא רחמים...במעלות קדושים וטהורים (פרידה מחיי שעה ואיחוד עם חיי עולם?)
אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא "לתלוש מהמחובר" – המחובר לקרקע מייצג את עולמו הבראשיתי של הקב"ה, הסביבה שלא עברה עיבוד, אם כי חלק מהחיבורים נעשו על ידי האדם, בבחינת "לעבדה ולשמרה" ובזה האדם הפך ל"שותף למעשה בראשית". כל השבוע, העבודה היא "לתלוש מן המחובר", ליצור, לעבֵּד, לחיות בעולם של "טומאה", של נפרדות, מחוץ לגן העדן (בזיעת אפיך); בשבת, לעומת זאת, אנו נדרשים לחבר ולהתחבר למקור הבראשיתי (זכרון למעשה בראשית) וגם לחוויה של יציאת מצרים (היפרדות מהשעבוד, לשם התחברות למקור החירות במתן תורה)
מעניין לראות שכאשר אלישע בן אבויה, המכונה "אחר" יצא לתרבות רעה, כדי להוכיח לזונה שאותה פגש שהוא "אחר", הוא "עקר פוגלא", כלומר: תלש מהמחובר בשבת ועל ידי כך, קיבל מהזונה (האישה האחרת) את זהותו כ"אחר". אין זה מקרי כנראה שמעשי ה"אחרות" ה"טמאים" באים לידי ביטוי בשתי הדוגמאות המוזכרות בסיפור:
א. נפק, אשכח זונה – אלישע "יצא", לא בשלום, מחוויית הפרדס, בה יצר "הפרדה" בין הרשויות ולא יכול היה להכיל (בסיפור הבבלי התיאולוגי) את המורכבות השמימית; בסיפור אחר הוא לא יכול היה להתמודד עם עולם בו "קורים דברים רעים לאנשים טובים" (למען יאריכון ימיך?) – מכל מקום, הוא תלוש ונתלש,
ב. ולכן, מה שיכול "להוכיח" ו"להנכיח" את תלישותו, אחרותו, טומאתו, היא דווקא מלאכת ה"תלישה מהמחובר" המאפשרת לו להתחבר לאישה "האחרת", התלושה, והמאפשרת לו בעצם לנתק בין היצר לרגש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה