חלומות וסיפורים

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

בשבת שעברה קראנו על יוסף המספר את חלומותיו לאביו ולאחיו; בסוף הפרשה אנו פוגשים אותו מקשיב לחלומותיהם של שר האופים ושל שר המשקים. בשבת הקרובה נפגוש אותו שוב כאשר הוא עומד לפני פרעה ומפרש לו את חלומו וגם נראה איך חלומותיו מתגשמים.

שיתוף אחרים בחלומותינו, משאלותינו ושאיפותינו עשוי להשפיע במידה רבה על קורות חיינו ועל החלטותינו.

ואולי, גם הסיפורים השונים של חנוכה אותם אנחנו בוחרים להדגיש – פתיחת אפשרויות בלתי צפויות, הניצחון הצבאי (מעטים מול רבים), האור ההולך ומתגבר בימים החשוכים ביותר כביטוי לאמונה ולתקווה – עשויים לתת משמעויות שונות לחיינו כיחידים וכחברה.

שבת שלום וחנוכה שמח לכולכם

Dear Family and Friends,

The section we read last Shabbat starts with Joseph telling his dreams to his father and brothers and ends with the butler and the baker of Pharaoh telling their dreams to Joseph. This Shabbat we'll meet Joseph interpreting Pharaoh's dream and see how his dreams become a reality. Sharing your dreams, wishes and aspirations can lead to many events or decisions and can have a major impact on somebody's life.

Maybe emphasizing one or other narrative of Hanukah - the opening of unexpected options, the military victory, the gradual increase of light and hope - has an influence on our lives as individuals and as a society.

So, all depends on which story you decide to tell yourself and whom with you'll share your story.

Shabbat Shalom and Happy Chanukah to all,

דמונים ובני אדם

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

אחרי שנעדר מביתו למעלה מ-20 שנה, יעקב מתכונן לחזרתו הביתה ושומע שאחיו עשיו הולך לקראתו. הוא יודע שהוא עזב את אחיו (בעצם ברח ממנו) כועס עם רצון לנקום בו והוא חושש מהמפגש אתו. חששות אלו מעוררים אצלו חרדה ולפני המפגש המציאותי עם עשיו, הוא נאבק עם דמות מיסתורית – "שרו של עשיו" – אולי הדימוי הפנימי הדמוני של אחיו ממנו פחד ומנצח אותה. רק לאחר מכן הוא פוגש את אחיו "פנים אל פנים". אולי בא הדבר ללמדנו שכדי לפגוש את האחר "פנים אל פנים" וליצור אתו קשר אמיתי, יש להתגבר על הדמון שלו בתוכנו, שהם דימויים פנימיים מעוותים המתעלמים מהאנושיות של ה"אחר" (או לחילופין: מצלם האלהים שבו). אני מניח ששמעון ולוי לא למדו את זה מאביהם. ואולי אכזבתו של יעקב מהם הוא אכזבתם של כל הורה הנפגש עם התנהגות ילדיו העומדת בניגוד לערכיו הבסיסיים.

שבת שלום כולכם

Dear Family and Friends,

After being away for more than 20 years, Yaacov is on his way back home and will be meeting his brother, whom he left full of resentment. This encounter arouses anxiety and before he actually meets him, he struggles with a mysterious figure - the Angel-Spirit-Ghost of Esav according to the Midrash - and he succeeds to have him surrender. Afterwards he meets his brother "face to face". This may teach us that sometimes in order to be able to meet a person "face to face" and establish a real relationship, we have to overcome some "ghosts", some inner images who distort the human aspect of the Other. I guess Shimon and Levi didn't learn from their father. Maybe Yaacov's disappointment could be the disappointment of every father or mother when children behave in a way contradicting their basic values.

Shabbat Shalom to all,

קנאה בין אחים - גזרת גורל או אתגר?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בכל ספר בראשית – וגם בפרשת תולדות בה נקרא מחר על האחים התאומים יעקב ועשיו – יש סיפורים על קנאה ותחרות בין אחים, הנובעות מהעדפתם של ההורים או של אחד מההורים את אחד הבנים.

האם התורה מספרת לנו את זה כדי ללמדנו שתופעה זו היא בלתי נמנעת, ושאחד הבנים חייב להיות "הנבחר" (וכבר בתחילת הספר, מספרים לנו על העדפת הא-ל את קרבנו של הבל על פני קרבנו של קין), או אולי מלמדת אותנו התורה שתסכול, פגיעה ותחרות מובילים לסכסוכים טראגיים וממושכים.

שבת שלום לכולכם

Dear Family and Friends,

The entire Book of Bereishit tells us about rivalry between siblings due to one or both parents discriminating between them. Does the Torah tell us these stories in order to teach us that it's inevitable, that one of the children has to be "the Chosen" (it even starts when G!d prefers – at least that's the way Kain experiences it – Hevel's offer), or maybe it teaches us that frustration, offence and rivalry engenders tragic conflicts, sometimes lasting for many generations…

Shabbat Shalom to all,

יצחק וישמעאל - הטראומה וריפוייה

האחים יצחק וישמעאל, בני אברהם נפגשים שוב וקוברים את אביהם המשותף ביחד. שניהם שרדו חוויות טראומטיות; ישמעאל גורש עם אמו וכמעט מת במדבר ויצחק כמעט שילם בחייו.

אולי המפגש והפיוס ביניהם התאפשרו בגלל שכל אחד מהם היה מסוגל להתגבר על הטראומה של עצמו ולהכיר בסבלו של האחר.

שבת שלום לכולכם

Dear Family and Friends,

The 2 brothers Itzhak and Yishmael are meeting again and are burying their common father Avraham together. Both of them survived traumatic experiences; Yishmael had been banished with his mother Hagar and almost died in the desert – Yitzhak almost got sacrificed.

Maybe their encounter and reconciliation was possible because each of them was able to overcome his traumatic experience and acknowledge the suffering of the Other.

Shabbat Shalom to all,

תרבות אברהמית ותרבות סדומית

לבני משפחתנו חברותינו וחברינו היקרים,

רש"י, בעקבות חז"ל, מתאר את המריבה בין לוט לאברהם כקונפליקט אידיאולוגי-מוסרי; האם הבטחת הארץ על ידי הקב"ה מצדיקה את לקיחתת הבעלות עליה באופן מיידי וחד-צדדי, למרות שעדיין נמצא שם עם אחר? כשנפרדו, הגיע לוט לסדום.

אולי בא הדבר ללמדנו שאי היכולת לדחות סיפוקים מביאה בהכרח לתרבות סדומית אגוצנרטית ואכזרית.

שבת שלום לכולכם

---

Dear Family and Friends,

Rashi, following the Midrash, interprets the conflict between Lot and Abraham as an ideological-moral conflict; can G-d's Promise of the Land be realized unilaterally and immediately, although there is still another people living in the Land.

After they separated, Lot landed in Sedom.

Maybe this teaches us that the inability of delaying gratification leads almost inevitably to a sodomic culture of selfishness, ethnocentrism and cruelty.

Shabbat Shalom to all,

אברהם ולוט- בין אתנוצנטריות רכושנית ומוסר

אברהם ולוט°

בין אתנוצנטריות רכושנית למוסר.

אברהם אבינו ולוט אחיינו התחילו את מסעם ביחד, ככתוב: "וילך אתו לוט" (בראשית י"ב, ד). ניתן להבין מההליכה המשותפת שלוט בתחילת דרכו הצטרף לאברהם וקשר את גורלו וייעודו לגורל דודו, אשר הלך בעקבות צו האל מארצו וממולדתו אל ארץ לא נודעת.

התורה ממעטת לספר לנו מה אִפיין את לוט ובאיזו מידה הפנים את החזון בעקבותיו היה מוכן אברהם לעזוב את המוּכר לו ולבנות תרבות חדשה, תרבות של אמונה וחסד.

לוט התלווה לאברהם במסעו מחרן לארץ כנען, כנראה הצטרף לירידתו למצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ וחזר איתו לארץ כנען, כאשר שניהם צברו רכוש גדול (בר' י"ג, ב-ה).

אך לאברהם יש , כביכול, בן-לוויה נוסף במסעו. בכל תחנה, מתקיים קשר בין אברהם לבין הקב"ה, לעתים בצורת התגלות של ה' אל אברהם, לעתים בצורת בניית מזבח על-ידי אברהם "לה' הנראה אליו". ה' הוא המעניש את פרעה על שלקח את שרי, אשתו-אחותו של אברהם ובעקיפין גורם לחזרתו של אברהם לארץ. לוט לא היה עד לקשר בין ה' לאברהם.

עם חזרתם לארץ, אנו עדים לתפנית ביחסים בין לוט לאברהם (פסוקים ו'-י"ב). תפנית זו מסתיימת בהפרדה ביניהם, כאשר כל אחד הולך לדרכו. בקריאה ראשונה, פשטנית נראה שהצפיפות לא אפשרה להם להתקיים אחד ליד השני.

ידועה הדרשה על המאמר בפרקי אבות (ה, ה) : 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. היה בהחלט צפוף בירושלים, אבל אף אחד לא התלונן על כך. ברוח זו ניתן גם להבין את הפסוק (בראשית יג, ו): 'וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. בעיקר החזרה "ולא יכלו לשבת יחדיו" מרמזת על קושי בדו-קיום שאיננו טכני בלבד.

מהו אם כן עומד בשורש אותו קושי "לשבת יחדיו"?

רש"י, בעקבות חז"ל בבראשית רבה, מאיר את המתח בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט" באור שונה, וזו לשונו:

"'ויהי ריב': לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים: נתנה הארץ לאברם, ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר) "

( רש"י בראשית יג, ז)

הויכוח בין רועי אברם –שכנראה הפנימו את ערכיו ונשמעו להנחיותיו – לבין רועי לוט מתנהל לפי התפיסה הזו, במישור הערכי.

יש כאן שתי הבנות שונות של ההבטחה האלוהית, ויתכן שהבנתו של אברהם מושפעת מהקשר הממושך והישיר עם האל, כאשר בעצם קשר זה פותח את האפשרות להסתכל לעבר האחר.

לוט, ובעקבותיו רועי מקנתו, מבינים הבטחה אלוהית זו כדבר מוחלט ממנו ניתן להפיק רווחים וכוח, הניתן למימוש מיידי והדוחה כל שיקול אחר; על-פי תפיסה זו, אין להתחשב במציאות או בשיקולים מוסריים העומדים בסתירה למימוש מיידי של ההבטחה, כאן ועכשיו, כי הרי ההבטחה האלוהית דוחה הכל ועומדת מעל הכל ולאחר אין מקום בהבטחה זו.

לעומתו מבין אברהם – ובעקבותיו, רועי מקנתו – שיש להבחין בין הבטחה לבין מציאות וששיקולים מוסריים לעולם אינם נדחים מפני ההבטחה האלוהית, כי אלוהי אברהם הוא "שופט כל הארץ" ולכן, לא ייתכן ש"לא יעשה משפט", עמדה המסבירה את המשא ומתן בין אברהם לקב"ה על מספר הצדיקים הנחוצים כדי להציל את סדום.

אברהם חש, לצד הכרת התודה על ההבטחה שניתנה לו, חרדה עמוקה לנוכח מימושה של ההבטחה.

כאשר מגיע אברהם לאלון מורה, נראה ה' אליו ומבטיח לו שיתן לזרעו את ארץ כנען; אברהם מגיב בבניית מזבח ל"ה' הנראה אליו" ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלומר תגובה דתית של הכרת תודה. (י"ב, ז)

בפסוק הבא (י"ב, ח), מוזכר שאברהם בונה עוד מזבח, וכאן מפרש רש"י, שוב בעקבות המדרש:

"'ויבן שם מזבח': נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם.

(רש"י בראשית פרק יב, פסוק ח)

אברהם מבין שלמרות ההבטחה האלוהית, עלולים בניו לעוות את המשמעות המוסרית של הבטחה זו, ולהיגרר אחרי מעשים הנובעים מיצרים המתעוררים בעת כיבוש הארץ (עכן) והמזבח השני אותו הוא בונה, מבטא חרדה זו ומביע תקווה ותפילה שבסופו של דבר, יהיו ראויים להבטחה (אכן, בין בית -אל ובין העי, התרחש האירוע של עכן בעת כיבוש הארץ).

גם כאשר הארץ הובטחה לאברהם פעם נוספת, בברית בין הבתרים, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ומפרשי התורה, רמב"ן ורבי עובדיה מסולפרינו, ה"ספורנו", מפרשים:

"במה אדע, כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש" (ספורנו בראשית טו , ח)

…ולכן אמר: 'במה אדע כי אירשנה': ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד, ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה' (ירמיה יח ז), והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים.

(רמב"ן בראשית טו, ז)

אברהם חושש, אם כן, שמימוש ההבטחה תלוי במעשיהם של בניו ולכן הוא מודאג. ההבטחה מקבלת חיזוק על-ידי הברית, כאשר גם הברית הזו משמעותה הדדיות, כפי שמפרש רש"י:

"והקימותי את בריתי: ומה היא הברית? להיות לך לאלהים.

לאחזת עולם: ושם אהיה לכם לא-להים. (רש"י בראשית י"ז, ז-ח)

כלומר, גם ההבטחה על-ידי הברית איננה תעודת ביטוח או מסמך של רישום בטאבו. קיום הברית בין הקב"ה לבין זרעו של אברהם מותנה ב- "להיות לך לאלהים". אמנם, יש הטבעה של הברית במסורת העוברת מדור לדור על-ידי ברית המילה, שהיא "בריתו של אברהם אבינו" אבל האחוזה, שהיא, במישור הרוחני, אחוזת עולם איננה פרס אלא עוגן מציאותי, המאפשר מימוש של חזון רוחני ומוסרי – "ושם אהיה לכם לאלהים".

לוט, כאמור, איננו שותף לחזון זה, כדברי רש"י, בעקבות המדרש: ( רש"י בראשית י"ג, י"א)

"ויסע לוט מקדם": הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: 'אי אפשי לא באברם, ולא באלהיו'.

היעדרו של אלוהי אברהם ממסעו של לוט, שופט כל הארץ, אלוהי החסד, הוא הגורם לתפיסתו הקונקרטית המוחלטת והכוחנית של ההבטחה האלוהית על-ידי לוט.

אברהם יודע להבחין בין ההבטחה בה הוא מאמין, הבטחה המותנית בברית, לבין האפשרויות המעשיות והמוסריות למימושה של הבטחה זו וחרד מאד מהסכנות האפשריות הכרוכות בהפיכת ההבטחה למציאות ממשית על ידי שימוש בכוח ופגיעה באחרים.

הדרך היחידה המוצעת על-ידי אברהם להתמודדות עם קונפליקט זה היא "הפרד נא מעלי". ייתכן שאברהם הבין שאותה ארץ לא יכלה 'לשאת אותם לשבת יחדיו' ושהמריבה, כלומר הקונפליקט האידיאולוגי העמוק בין שתי התפיסות איננו מאפשר את המשכו של המסע המשותף, ועלול חלילה להידרדר למלחמת-אחים עקובה מדם, ולכן ההפרדה היא הפתרון היחיד המאפשר לכל אחד מהם ללכת בדרך בה הוא מאמין.

הפרדה זו מאפשרת לבחון את התוצאות האפשריות מאימוץ הדרכים השונות של לוט ושל אברהם:

בסופו של הסיפור מגיע לוט לסדום, עיר של אנשים רעים וחטאים ונזקק לעזרתו של אברהם כדי להצילו. הארץ כולה, גם חלקו של לוט, הובטחה לאברהם, שידע לקיים את תנאי הברית.

סיפור זה מאפשר התבוננות מעמיקה ונוקבת בהבחנה החשובה שקיימת אצל אנשי אמונה בין הבטחה אלוהית לבין מציאות מוחשית, בה יש להתחשב בערכי מוסר, כחלק חשוב של הבטחה זו. כמו-כן, ייתכן שלא מתאפשר דו-קיום בשלום בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט", ולכן כדי לא להגיע לשפיכות דמים (כדוגמת קין והבל, ע"פ המדרש שמתאר את המחלוקת ביניהם כבעלת אופי רוחני) יש להיפרד לשלום, או למצוא דרך אחרת של יישוב המחלוקת בדרכי שלום. לצערנו, מה שאירע במוצ"ש פרשת לך-לך תשנ"ו בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) ממחיש זאת בעליל.

---

עולם בנוי, חרב ובנוי

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בעלי המדרש מתארים את הביוגרפיה של נח כמי שראה "עולם בנוי, חרב ובנוי" - דומני שתיאור זה מתאים גם לדור הורינו שחיו בארצות אירופה לפני השואה, שרדו את השואה ובנו את חייהם מחדש, לפעמים בארץ ישראל, בה הקים עם ישראל את ביתו מחדש ואולי גם למי שחווה משבר אישי שהוליד חיים חדשים. לעתים, צריך יותר מדור אחד כדי להתגבר על הטראומה של החורבן – נח, ששרד עם משפחתו אולי נאלץ לשתות לשכרה אחרי טראומת המבול; גם צאצאיו חשבו שניתן למנוע חורבן על ידי משטר טוטליטרי, ואולי גם זו תגובה פוסט-טראומטית. כמה זמן נחוץ כדי לבנות חברה בריאה וערכית המשוחררת מטראומות העבר?

שבת שלום וחודש טוב

Dear Family and Friends,

Our Sages describe Noach as somebody who experienced 3 phases in his life: a "built" world, a "destroyed" world and a "rebuilt" world.

It seems that our parents in Europe, who survived the Shoah and rebuilt their lives, some of them in the State of Israel, lived through the same 3 stages, as probably every person who overcame a crisis and started a new life.

Sometimes it requires more than one generation after a traumatic event, to overcome a destructive experience; Noach, who survived the Flood with his family, became drunk. Some of his progeny established a totalitarian society, and maybe this can also be considered as a post-traumatic reaction. So, how much time is needed to overcome a traumatic experience and build a healthy and moral society?

Shabbat Shalom and Hodesh Tov to all,

האדם יצור מורכב

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

מחר, השבת הראשונה "אחרי החגים", נתחיל מבראשית ונקרא בין היתר על תולדות האדם.

התורה מספרת לנו כמה דברים חשובים ומעניינים על האדם: הוא נברא בצלם אלוהים – כלומר: יש בו חלק טרנסצנדנטי המאפשר לו להתבונן בעצמו ובעולם מעבר לצרכיו הבסיסיים; "לא טוב היות האדם לבדו" – הוא זקוק לאחר(ת) כדי להשלים חלקים החסרים בו, כדי לעזור לו להתמודד עם בדידותו וגם כדי לדאוג להמשכיות. המשכיות זו היא הגורם המאזן את עובדת היותו בן תמותה. והדבר הנוסף שנכתב עליו הוא שמעצם טבעו הוא "חוטא"; כלומר: צלם האלוהים שבו מאותגר ע"י דחפים הרסניים. אין ספק שמדובר ביצור מעניין...

שבת שלום לכולכם

Dear Family and Friends,

Tomorrow we start reading Bereishit again; among other issues, the section we'll read tomorrow tells us something about the nature of Human Beings.

Men are created in G-d's Image – they have a transcendental dimension enabling them to understand the world beyond their immediate personal needs.

He should not be "alone"; he needs the Other to complete missing parts, to relief his loneliness, and to give him/her a sense of continuity.

This continuity may balance mortality.

And last but not least; he is existentially a "sinner" – His/her Spiritual/transcendental dimension is constantly challenged by destructive drives. Isn't he/she an interesting creature?

Shabbat Shalom to all,

על ספרים ואנשים

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

היינריך היינה אמר: מי ששורף ספרים סופו שישרוף בני אדם (1820) – אז , יש מי ששורף ספרים; אך אנחנו גם קוראים בכל שנה ספר וכשמסיימים לקרוא את הספר ומתחילים מחדש, עושים חגיגה גדולה ורוקדים עם הספר. יתכן שעם המוכן לחגוג את הספר, הוא גם המוכן לשלם כל מחיר כדי לשחרר אדם אחד מהשבי. אולי משמעות הדבר, שאהבת הספר (רוח האדם ובמקרה דנן- גם "רוח הקודש"- כלומר הייצוג המוחשי של הטרנסצנדנטי) קשורה לאהבת האדם (צלם אלוהים ).

חג שמח לכולכם

Dear Family and Friends,

Heinrich Heine (1820) wrote: Where they have burned books, they will end in burning human beings.”

But, we read the same Book every year and when we finish reading and start again, we celebrate the Book and dance.

Maybe there is a connection between celebrating a Book and the readiness to free a prisoner at any cost.

Does that mean that loving the Book is intrinsically related to loving Human Beings?

Chag Sameach to all

בין ארעיות ליציבות

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

ימי ראש השנה ויום הכיפורים – המכונים "ימים נוראים" , למרות שאינני אוהב את הביטוי הזה – עברו ואנו מקווים שגם יכולנו לנצל את ההזדמנות שימים אלו הציעו לנו. כעת, אנחנו שבים ל"מדבר", כדי לבטא את השבירות והארעיות של קיומנו. אי הוודאות שבחוויית המדבר מאתגרת את אמונתנו. מאידך, אנחנו ממחישים את הקשר לארץ ישראל, ע"י נטילת ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה).

המתח הדיאלקטי הקיים בין יציבות בסיסית לאי וודאות קיומית מאפיין את הזהות היהודית, אך אולי את הקיום האנושי בכלל.

חג שמח לכולכם

Dear Family and Friends,

After celebrating Rosh Hashanah and Yom Kippur, we are going back to the Desert, acknowledging the uncertainty of our existence and challenging our faith, despite that basic uncertainty; on the other hand, we are affirming our relationship to the Land by taking the Four Species (Etrog, Lulav, Hadas and Aravah). This dialectic tension between basic stability and existential uncertainty characterizes Jewish Identity and maybe the Human Condition as well.

Chag Sameach to all,

סוכת שלום

"סוכת שלום"

מוקדש לזכרו הברוך

של חותני

ר' חיים שמחה ישראל הולנדר ע"ה

שהשיב נשמתו לבוראו

בשיבה טובה

בכ"ד באלול תשע"א

בלילות שבת, אנו חותמים את הברכה השנייה אחרי קריאת שמע במילים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים".

מעניין לברר מה מקורו של צמד המילים סוכת שלום ומהי משמעותם של מילים אלו.

הצירוף "סוכת שלום" מופיע בתלמוד ירושלמי (לה, א-ב) בסוגיה העוסקת בכיוון התפילה, דהיינו לכיוון קודש הקדשים ואגב העיסוק בכיוון אליו המתפלל צריך לפנות, דן התלמוד גם באיזכורים של ירושלים בברכה, בתפילה ובקריאת שמע, וכך לשון התלמוד:

"נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד (אם כולם פונים לעבר ירושלים מכל מקום בעולם), הה"ד 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים' - אמר ריב"ל: הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו; עד כדון בביניינו בחורבנו מניין? א"ר אבון: בנוי לתלפיות תל שכל הפיות מתפללין עליו – בברכה (ברכת המזון), בקרית שמע ובתפלה; בברכה - 'בונה ירושלם', בתפילה - 'אלהי דוד ובונה ירושלם', בקרית שמע - 'פורש סוכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלם'. כתוב אחד אומר: 'אלך ואשובה אל מקומי' וכתוב אחד אומר: 'והיו עיני ולבי שם כל הימים' הא כיצד? פניו למעלה ועיניו ולבו למטה. ואם לאו יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים, לאי זה בית קדש הקדשים? ר' חייא רבא: כנגד קדשי הקדשים של מעלן; ר"ש בן חלפתא אמר: כנגד בית קדש הקדשים שלמטן. א"ר פינחס: לא פליגין - בית קדשי הקדשים שלמטן מכוון כנגד בית קדש הקדשים של מעלן 'מכון לשבתך' - מכוון כנגד שבתך. הר המוריה -ר' חייא רובא ורבי יניי חד אמר: שמשם הוריה יוצאה לעולם, וחרנה אמר: שמשם יראה יוצאה לעולם.

מעניין לציין שהתלמוד מביא כאסמכתא למשפט המסכם את נושא כיוון התפילה את דברי ישעיהו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" והקשר הדברים הוא:

וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ. כִּי כֹה אָמַר ה' לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. (ישעיה נו, ג-ז)

ורש"י מסביר:

לכל העמים - ולא לישראל לבדם:

ורד"ק :

לכל העמים - כמו שאמר שלמה בתפלתו וגם אל הנכרי כל שכן לשבים לדת ישראל:

בפירושו על התורה, מביא החתם סופר הסבר דרשני מעניין למילים "סוכת שלום", וכך לשונו (דברים יא, א):

'לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת '[ראה], פירוש על דברים מתים והבלי העולם הזה שאינם מחיים את האדם חיי נצחי לא תתקוטטו, ועל כן נקרא סוכת שלום, כי אחרי ששמחתינו בחג הוא שבטוחים אנחנו שקיבל ה' תפלותינו ובכללה 'ויעשו כלם אגודה א' לעשות רצונך' אם כן אני מצפה שתפילה זו נתקבלה וניתן בלב כולם לירא ה', שוב אין לי שום קטט עם שום אדם וממילא הוא סוכת שלום.

בניגוד לראש השנה ויום הכיפורים, חג הסוכות הוא חג המתייחס לזיכרון היסטורי-לאומי. התורה מצביעה על קשר ברור בין המצווה העיקרית של החג, על שמה נקרא החג כולו, לבין אירועי המדבר בעת יציאת מצרים ובלשון הכתוב : "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא פרק כג, מב-מג)

החל מחז"ל (רבי אליעזר ורבי עקיבא – בבלי סוכה יא), דנו פרשני התורה במהותן של סוכות אלו; האם מדובר בסוכות "ממש" שנבנו בידי אדם (אבן עזרא ואחרים) או שמא מדובר ב"ענני כבוד" (רש"י, רמב"ן ואחרים). למחלוקת זו יש השפעה על מהות הזיכרון אותו רוצים לכונן ולעצֵב בחג הזה. ענני הכבוד מדגישים את ההיבט השמֵימי של חוויית המדבר, מעין תלות מוחלטת של האדם באל. הסוכות שנבנו בידי אדם מייצגים מצד אחד שלב התפתחותי בוגר ואחראי יותר, אך מטבע הדברים, עיצוב זיכרון מסוג זה עלול להוביל את האדם לתחושה של "כוחי ועצם ידי".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג, בתרגומו של מיכאל שורץ) מסביר את העיתוי בו אנו חוגגים את החג "באספך את מעשיך מן השדה" – בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות." ובנוסף: "הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת, אין חום חזק ולא גשם מטריד."

הרמב"ם מתייחס גם להיבטים החינוכיים והפסיכולוגיים של החג, שמטרתם לעצב תודעה דתית ומשווה לצורך זה בין פסח לסוכות, וזו לשונו:

"שני חגים אלו, גם יחד, כלומר, סוכות ופסח, נותנים דעה ומידה.

הדעה בפסח היא זֵכר אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות.

המידה היא שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושגנה לו ענווה והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה עבר עלינו. כן יצא מהבתים וידור בסוכות, כמו שעושים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם...כי הם 'שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט)."

הרמב"ם רואה במצוות הקשורות לחג הפסח ולחג הסוכות אמצעי חינוכי הנועד לפתֵח אצל האדם תודעה דתית (דעות), באמצעות הזיכרון ההיסטורי ורגישות (מידות) וענווה.

המובאות הקצרות ממורה נבוכים שציטטנו מתייחסות אם כן לכמה היבטים:

א. העיתוי המתאים מתחשב במצב בו נמצא האדם; בחברה החקלאית, הוא התפנה מכל העבודות ההכרחיות ומזג האוויר, לפחות בארץ ישראל, נוח למדי בעונה הזאת. כלומר: ניתן להציב דרישות לאדם הפנוי מבחינה רגשית לעמוד בדרישות האלו.

ב. האדם נתבע להתעלות מעל מציאותו העכשווית, הנוחה, ולזכור ששום הישג מהישגיו החומריים אינו מובן מאליו; שום דבר אינו "מגיע לו" ושום דבר אינו מובטח לו. הזיכרון של ימי המצוקה עשוי להביא את האדם לאמפתיה כלפי "האומללים יושבי המדבריות והשממות" ולהפכו לרגיש יותר לסבלם של אחרים.

ג. התודעה של "זכות אבות" מתחברת כאן במישרין לדימויים של האבות כמודלים של "צדקה ומשפט" (הנצי"ב, בהקדמה הנפלאה לפירושו לספר בראשית, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", בעקבות פסוקים ביהושע ובשמואל ב., בגלל האבות שהיו "ישרים", מכיוון שבניגוד לדורות אחרים בהם היו צדיקים וחסידים, האבות היו ישרים כלפי כל אדם)

דומני שבהסתכלות זו, ניתן לראות במצוות סוכה הזדמנות נדירה היכולה לפתֵח, דרך הזיכרון הקולקטיבי, פרספקטיבה של רגישות חברתית, סולידריות ואמפתיה; הרגעים בהם אנו מרגישים "קצת" פחות בנוח, וקצת מוגנים פחות, עשויים להביא אותנו, אם נשכיל להתבונן בדברי הרמב"ם, לאמפתיה כלפי הסבל הקיים מסביבנו, שהיום אינו רק נחלתם של "האומללים יושבי המדברות והשממה", כי אומללות וסבל קיימים בכל מקום, בדרגות שונות

האבות, 'שומרי צדקה ומשפט' ו"ישרים", המוזמנים כ"אושפיזין" לסוכתנו, ושבזכותם אנחנו כאן, מציבים בפנינו דרישות מוסריות ודתיות נעלות ולוואי שנוכל לעמוד בהן ולהבטיח את קיומנו ב"דירת קבע", שתהפוך ל"סוכת שלום" , שהיא גם בית תפילה לכל העמים, כאשר "קודש הקדשים של מטה מכוון כלפי קודש הקדשים של מעלה".

האם אנחנו מסוגלים לבקש סליחה? לסלוח?

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

האם אנחנו יודעים לבקש סליחה? האם אנחנו מסוגלים לסלוח? לאחרים? לעצמנו?

למרות שהיכולת לסלוח לאחרים, ולבקש סליחה היא תנאי הכרחי בתהליך הכפרה של יום הכיפורים, לעתים מדובר באתגר לא פשוט.

ואולי הדבר מלמד אותנו שאנחנו בתהליך מתמיד של התפתחות והתחדשות ועלינו לקבל את מגבלותינו, גם אם במקביל עלינו לשאוף לקרא מטרות שאולי לא נשיג לעולם

שבת שלום, שנה טובה, גמר חתימה טובה לכולכם

Dear Family and Friends,

Do we know how to ask forgiveness? Are we able to forgive? To others? To ourselves?

Although it seems to be a necessary condition in order to get Atonement on Yom Hakippurim, it may be a real challenge in some cases. But maybe this teaches us that we are somehow constantly in a process of renewal and change and we have to accept our imperfections without giving up striving for goals we won't achieve entirely.

Shabbat Shalom- Gemar Hatima Tova and Shana Tova to all,

בין תשובה לכפרה

תשובה= כפרה?

אחת השאלות המעניינות במחשבה הדתית היא "חלוקת העבודה" בין הא-ל לבין האדם בתיקון העולם ובתיקון האדם. הא-ל מצטייר בחלק גדול ממקורותינו כמי שחפץ בתיקון עולם ואינו רוצה "במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה". דברים רבים נכתבו בדורות שונים על הקשר בין התשובה לכפרה ועל הזיקה ההדדית בין שני מושגים אלו.

ידועה הברייתא של רבי ישמעאל על "חילוקי כפרה" עליה מבסס הרמב"ם חלק מדבריו בהלכות תשובה, בה נתפסת התשובה כתנאי הכרחי לכפרה, אבל לא כתנאי מספיק בכל המקרים.

דווקא דברי הרמב"ם בראשית הלכות תשובה (א,ב) מעוררים תמיהה ושאלות רבות שגם נושאי כליו של הרמב"ם עוררו.

וכך לשון הרמב"ם:

" [ב] שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל: שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (ויקרא טז,כא).

שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו--הכול מתכפר בשעיר המשתלח: והוא, שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.

ומה הן הקלות, ומה הן החמורות? החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת שוא ושקר--אף על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין בהן כרת--הן הקלות."

פסיקתו זו של הרמב"ם תמוהה במובנים רבים: אין אף קרבן אחר המכפר, על פי תפיסתו, ללא תשובה, גם יום הכיפורים בזמן הזה (א, ג) אינו מכפר אלא לשבים. כמו-כן – וכבר עמד על כך רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" - שיטתו זו אינה תואמת אף אחת משיטות התנאים המובאים במשנה ובתלמוד הבבלי (רבי, רבנן, רבי יהודה) באופן עקבי; רבי מבטא את העמדה הרדיקלית, לפיה השעיר המשתלח מכפר , אף ללא תשובה, על כל העבירות, קלות כחמורות, חוץ משלוש עברות חמורות במיוחד. לפי חכמים, אין השעיר המשתלח מכפר ללא תשובה בכלל. שיטת הרמב"ם מייצגת אפוא פשרה בין שתי עמדות רדיקליות אלו. נושאי כליו של הרמב"ם מתחבטים בקושי זה; רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" נשאר ב"צריך עיון". בעל "לחם משנה" סבור שמגמתו של הרמב"ם היא להפוך את המחלוקת בין רבי לחכמים לקוטבית פחות. אף אחד מפרשנים אלו אינו מביא מקור אחר לדברי הרמב"ם. לא עסקתי בבדיקת הנושא אצל הפרשנים האחרונים, ויש להניח כי עסקו בשאלה זו.

הרב סולוביצ'יק זצ"ל נדרש אף הוא לשאלה זו בחיבורו "על התשובה" ועושה הבחנה מעניינת, בשיטת בריסק, בין כפרתו של היחיד, לכפרתו של הציבור. הוא מדייק בלשון הרמב"ם " שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל" ומגדיר אותו כקרבן השייך לכלל הציבור, לכלל ישראל. הווידוי של הכוהן הגדול, אפוא, אינו ווידוי על חטאיהם של יחידים אלא על חטאי הכלל. הוא אינו שלוחם של יחידים, אלא שלוחו של כלל ישראל. הבחנה זו עוזרת לרב סולוביצ'יק ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם עצמו, כאשר על החוטא היחיד שמקריב קורבן ללא תשובה נאמר "זבח רשעים תועבה". אדם המשתייך לכלל ישראל מתכפר על ידי הווידוי והקרבתו של השעיר לעזאזל. הדברים אמורים לגבי כל העברות , חוץ מחייבי כריתות, מכיוון שמהות הכרת היא הוצאתו של האדם מכלל ישראל.

מהי, אם כן, הרלוונטיות, של הבחנה אנליטית מבריקה זו ליהודי החי במציאות מודרנית ופוסט מודרנית, בארץ ישראל או באחת מתפוצות ישראל, מעבר ליישוב דברי הרמב"ם?

אין לכך, לדעתי, תשובה ברורה וחד-משמעית. אמנם, להלכה, אין היום אפשרות של כפרה ללא תשובה ובלשונו המופלאה של הרמב"ם: (א, ג) "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות..."

אך, מבחינה רעיונית, ייתכן שניתן להוסיף רובד דרשני לניתוח האנליטי של הרב סולוביצ'יק.

ביטולם של מוסדות או טקסים שהיו נהוגים בעבר פותחים פתח לפרשנויות שונות;

במקרים מסוימים, נוקטים המקורות עמדה חד-משמעית וברורה, למשל: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משרבו המנאפים, בטלו המים המאררים". ברור לכולנו שהמציאות בה "רבו הרצחנים" נתפסת כמציאות נחותה מבחינה מוסרית ורוחנית.

במקרים אחרים, הדברים חד-משמעיים פחות; לעומת הגישה שרואה בחידוש עבודת ה' באמצעות קורבנות "החזרת עטרה ליושנה" איננו יכולים להתעלם מהעובדה שחז"ל נוטים לייחס למעשי צדקה וגמילות חסדים ערך רוחני גדול יותר מאשר לקורבנות. אין צורך לומר שהרמב"ם במורה הנבוכים רואה בקורבנות סוג של "פשרה" עם העולם האלילי.

קיים , ללא ספק, יתרון מסוים במצב בו היחיד יכול להתכפר על ידי ווידויו של כוהן גדול; לעתים קרובות, אנו יכולים לחוש את העוצמה הטמונה בציבור. עוצמה זו היא מעבר לכל מה שהיחידים המרכיבים את הציבור יכולים לאגור והיחיד שואב את עוצמתו מהציבור. לעתים אנו יכולים, ביום הכיפורים, או בהזדמנויות אחרות, לחוות את העוצמה הרוחנית האדירה של תפילה בציבור.

בהזדמנויות שונות בדורנו, הקריב הציבור "קורבנות". בניגוד לשעיר המשתלח, היו אלה קורבנות כואבים מאד. אין ספק שכאבו של כל מי שנדרש לשלם מחיר אישי על קיומנו כאן הוא גדול מנשוא. יחד עם זאת, נראה שכל עוד היה "ציבור" שחש שהקורבן הוא גם שלו, היתה תחושה אחרת לגבי משמעותו של הקורבן.

לא ברור בדיוק מתי חל הפיחות בתחושת ה"ציבור" ואם ניתן לזהות את כל שורשיה; הנטייה להאשים את ה"אחר" (החרדים, השמאל, המתנחלים, החילוניות הנהנתנית וכו') מוּכרת ונפוצה, אך גם פשטנית להחריד.

ייתכן שבהעדר "ציבור", נדרש היחיד לאחריות גדולה יותר ואין לו אלא את מאמציו כיחיד לתיקון עצמו, אך ייתכן שמעבר להזדמנות להתפתח, קיים כאן גם הפסד לגבי תיקון החברה כולה.

אנו נמצאים, אם כן, כנראה מסיבות שונות ומגוונות, בתקופה בה מושג ה"ציבור" נחלש ; אומנם, "כנסת ישראל" כמושג רוחני, אינו תלוי בנסיבות היסטוריות אלו ואחרות, אבל החברה היהודית היום שסועה ומפולגת. אינני מתכוון בהכרח לחילוקי דעות פוליטיים או אידיאולוגיים. כאשר יש הסכמה על יעדים משותפים מינימליים ועל דרכי הכרעה במצב של מחלוקת, אין הדברים חייבים לפגוע בלכידות החברתית. מובן, אם כן, שככל שתחושת ה"ציבור" חלשה יותר, גם היכולת לראות בקורבן "קורבן ציבור" הולכת ונחלשת.

אינני מתגעגע בהכרח לטקס הקדום של "שעיר לעזאזל" כפי שתואר בסדר העבודה של יום הכיפורים. כמו-כן, אני מתפלל שיבוא יום – ונזכה לראותו – שבו נוכל לדרוש את המושג "ארץ ישראל נקנית בייסורין" לא כפשוטו. אך, בינתיים, נראה לי שאם חפצי חיים אנו, עלינו לבדוק, כל אחד לעצמו, מה באפשרותו לעשות כדי לבנות מחדש חברה, שאומנם יש בה שונות, אבל שיכולה להגדיר את היעדים המשותפים מתוך כבוד והערכה הדדית. לעתים, בעבר, הקורבנות והסבל המשותף יצרו "ברית גורל" בלשונו של הרב סולוביצ'יק. בימינו, כך נראה, יש צורך ביותר מכך; יש צורך דחוף בהגדרת היעדים המשותפים והחיוניים מתוך הסכמה ציבורית רחבה ואז, אם נצטרך לשלם מחיר, תדאג חברה זו שהוא יהיה נמוך ככל האפשר ושוויוני ככל האפשר.

"כוהן גדול" הוא גם מי שבמסורת חז"ל אחראי על מעמדו הרוחני של הדור; הוא זה שבכוחו ובזכותו, יש כבוד לחיי אדם בחברה (כך מסבירים חז"ל וחלק מהפרשנים את שהותו של הרוצח בשוגג בעיר מקלט "עד מות הכהן הגדול") ולכן, רק חברה היכולה להצמיח מנהיגות רוחנית מעין זו, יכולה להיות מיוצגת על ידי קרבן הציבור שהוא מקריב והוידוי שהוא מתודה.

"ובזמן הזה, אין שם אלא תשובה"