על התחדשות והתחרשות

על התחדשות והתחרשות

השבת אנחנו נקרא למפטיר את פרשת החודש (שמות יב, א-כ). סביר להניח שבתקופת המשנה, נהגו לפי מנהג ארץ ישראל וקראו בשבת בה מברכים את חודש ניסן רק את הפרשה הזאת, וכך לשון המשנה (מגילה ג, ד):

"רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם". בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים".

"החודש הזה לכם" היא המצווה הראשונה בה נצטוו בני ישראל, שלולא הצורך להנחיל את העקרון החשוב של "לה' הארץ ומלואה" (וראו את פירושו של רש"י על בראשית א,א), ניתן היה להתחיל את התורה במצווה זו; היא המצווה של "קידוש החודש", כלומר המצווה הקובעת עבורנו את הזמנים והמועדים; הזמנים והמועדים חשובים לחיים הציבוריים והחברתיים. כמו-כן, מציינת פרשה זו את ראשיתה של גאולת מצרים, את השחרור ואת ההתחדשות.

קריאת התורה, בדומה לכל קריאה, היא דיאלוג בין הקורא לטקסט ופוגש את הקורא במצבים שונים, ולכן מעניין לראות מה קרה לאחד מגדולי החכמים, רבי אלעזר בן ערך, תלמידו המובחר של רבן יוחנן בן זכאי, וכך מספרת לנו המשנה במסכת אבות על רבי אלעזר (משנה אבות ב, ח)

חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר.

הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם.:

על רבי אלעזר בן ערך, תלמידו המובחר של רבי יוחנן בן זכאי, מספרת לנו הגמרא (בבלי שבת קמז, ע"ב ובשינויי נוסחאות באבות דרבי נתן, קהלת רבה ובילקוט שמעוני) את הסיפור הבא:

"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (דיומסית- פורגיתא), אימשיך בתרייהו (נמשך אחרי מקומות אלו) איעקר תלמודיה (ונשכח ממנו תלמודו).

כי הדר אתא (כאשר חזר ובא), קם למיקרי בספרא (עמד לקרוא בספר התורה)

בעא למיקרא (שמות יב) 'החֹדש הזה לכם', אמר: 'החֵרֵש היה לִבָּם'.

בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה. (ביקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו)"

קיימות כאמור גרסאות ספרותיות מעובדות יותר לסיפור זה, אבל מהמסופר בתלמוד הבבלי, ניתן לדמיין מצב, שאחרי פטירתו של רבו הגדול, רבי יוחנן בן זכאי, פרש רבי אלעזר בן ערך מהחכמים האחרים ומצא לו מקום מהנה ונעים לשהות בו, ליד מרחצאות וכרמים. הוא שילם על פרישה זו בשכחת תלמודו. כאשר חזר למקום ישיבתם של חבריו החכמים, כנראה בשבת בה קראו את פרשתנו, אולי אפילו בפרשת החודש, הוא התכבד לקרוא בתורה, וטעה בזיהוי המילים שבפרשה. ניתן לשער שגם ילד שלמד לקרוא לא היה עושה טעות גסה כזו, ואין להניח שגמרא רוצה לספר לנו שראייתו נחלשה.

מעבר לטעות בזיהוי אותיות דומות (ד-ר; כ-ב) ובניקוד המעניק משמעות אחרת לפסוק זה, מייחס המהרש"א משמעות סמלית לטעותו של רבי אלעזר בן ערך, וזו לשונו:

"ונפל טעות זה בפיו, לפי עניינו, שנעשה לבו לב אבן וחֵרֵש מלהבין, אחרי אשר היה לבו כמעיין המתגבר בחיבורו לחכמים".

תיאורו של רבי אלעזר בן ערך על ידי רבו באבות דרבי נתן, רבן יוחנן בן זכאי הוא אפילו עשיר יותר מאשר במשנה המוכרת לנו, וזו לשון הברייתא:

"ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר, שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ, לקיים מה שנאמר: (משלי ה) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים".

הוא לא "מעיין המתגבר" בלבד, דבר שיכול להתפרש כיצירתיות מופלגת, או כבעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן (כפי שמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות), אלא 'מימיו מתגברים ויוצאים לחוץ'; הוא מפרה את סביבתו ותורם מחכמתו ומכשרונותיו לחברה.

השבחים המורעפים על רבי אלעזר בן ערך ב"אבות דרבי נתן" על ידי רבו, תואמים את מסורת אבא שאול במשנה המוכרת לנו ('אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה, מכריע את כולם'); הוא היה אם כן התלמיד המועדף, שגם היה היחידי שהצליח לנחם את רבו, כאשר זה שכל את בנו (אבות דרבי נתן, יד).

הסיפור על פרישתו מחבריו והליכתו לאמאוס-פורגיתא-דיומסית, אחרי פטירת רבו, הוא אם כן פרדוכסלי וטראגי במיוחד.

אין להסיק מהגירסאות הקצרות של סיפור זה באבות דרבי נתן ובתלמוד הבבלי את המניעים של רבי אלעזר לפרישתו מהציבור. בקהלת רבה ובילקוט שמעוני מניחים שהוא "הלך אצל אשתו" וגם אשתו היא זו שפיתתה אותו להישאר במקומות אלו לתקופה ממושכת. אין זו, כידוע, הדוגמה היחידה בה מוצגת האישה כגורם המפתה והמחטיא, אך אין שום הכרח להניח שדווקא אשתו היא ה"אשמה".

באבות דרבי נתן, שהוא כנראה המקור הקדום ביותר לסיפור זה, מצמידים סיפור זה לסיפור תנחומיו את רבן יוחנן בן זכאי והוליכתו לבית המרחץ.

האם יתכן שהערצתו של רבן יוחנן יצרה אצלו מעין התנשאות ואגוצנטריות? האם בעקבות אותה תחושה של התנשאות, הסתגר רבי אלעזר בן ערך בד' אמותיו וחשב שאיננו זקוק לחברותא, שאין לו מה ללמוד מאחרים? אולי בניגוד לרבי אליעזר הגדול שנוּדָה למרות רצונו להשפיע על חבריו, ש'חבריו בדלים ממנו' (כדברי רבי עקיבא בבבא מציעא נט, ע"ב), התבדל הוא מחבריו.

הבבלי כאמור אינו מגלה לנו את פשר הליכתו של רבי אלעזר למקומות אלו, אלא מתמקד בכוח משיכתם של ה"חיים הטובים" אפילו על גדולי החכמים. לנהנתנות יש כוח אדיר ואף אדם אינו מחוסן מפניה.

דומני שניתן להרחיב את התובנה העמוקה שהיתה למהרש"א בקשר שראה בין הליכתו של רבי אלעזר לדיומסקית לטעות שעשה בקריאת "החדש הזה לכם".

רבי אלעזר, מסיבות שונות - אולי מתוך התנשאות וגאווה, אולי מתוך קושי לראות את רבו באבלו, אולי בגלל כוח המשיכה של תענוגות העולם, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו -הרגיש שאין לו מקום בבית המדרש, שאינו יכול להיתרם בו וגם המוטיבציה לתרום אבדה לו, ולכן "ברח" ממעורבות חברתית וחינוכית והתרכז בעצמו.

הוא לא ידע שויתר על ידי כך גם על צמיחתו הרוחנית ואף גרם להידרדרות.

יתכן שניתן ללמוד מכך שאין אפשרות לצמיחה רוחנית של ממש, ללא מעורבות חברתית.

כנראה שלא תיתכן גאולה, כאשר הלב "חרש מלהבין", כלשון המהרש"א.

יתכן שיש לתובנה זו השלכות חשובות גם לתקופתנו: יש לנו הזדמנויות של גאולה, שחרור, התחדשות וצמיחה במישורים שונים, ברמה האישית, החברתית והלאומית. הזדמנויות אלו מותנות ביכולתנו לפתוח את לבנו למצוקות החברה הסובבת, למעורבתנו ביצירת חברה צודקת יותר ולחתירה לשלום. הסתגרות בד' אמותינו גורמת לנו ל"החריש את לבנו" ומונעת את האפשרות לצמיחה, התחדשות וגאולה בכל המישורים. עלינו לבחור בין התחרשות להתחדשות.

מכיוון ש'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', נזקק רבי אלעזר בן ערך לחכמים מעורבים בחברה, המגלים איכפתיות, שיבקשו עליו רחמים, כדי שיוכל להיפתח מחדש ללימוד ולהתחדשות. האם קיימת היום מנהיגות היכולה לסייע לנו במאבק המתמיד נגד התחרשות הלב, ולקדם את הלמידה, ההתפתחות וההתחדשות?

סיבה או משמעות?

בשנים רגילות, אנחנו קוראים לרוב את סיפור מותם הטרגי של נדב ואביהוא, בני אהרון, בעת חנוכת המשכן, בשבת לפני יום השואה. לאחרונה, היינו עדים לאירועים טרגיים וקשים בארץ ובעולם – אף אחד מאירועים אלו אינו משתווה למימדים של שואה, אך לעתים הם אינם קשים פחות עבור האנשים שנפגעו.

קשה לנו להבין טרגדיות כאלו, כאשר הם באים כתוצאה מאסונות טבע; קשה לנו גם להאמין שהרוע האנושי יכול להגיע לממדים כאלו.

יתכן שסיפור נדב ואביהו בא ללמדנו שגם אם נטייתנו האנושית היא להבין, ולעתים גם להאשים – את עצמנו או את האחרים – לא תמיד הדבר אפשרי, ולרוב הוא גם איננו מועיל .

כל מה שביכולתנו לעשות, הוא לנסות לתת משמעות לטרגדיה בחיינו ולעשות כל מה שאפשר כדי למנוע אירועים דומים בעתיד

שבת שלום לכולכם

---

Generally, in regular years, we are reading about the tragedy of Nadav and Avihu, the two sons of Aharon who died during the inauguration of the Tabernacle, just before the Holocaust Memorial Day. Lately, many tragedies – none of them comparable to the dimensions of the Holocaust, but still tragic - are affecting people here in Israel and all over the world, some of them due to disasters like tsunami's, earthquakes; others because of cruelty of men. Sometimes, we find it difficult to understand these tragedies; sometimes we cannot believe that people can be so cruel. This may teach us that, even if we have the very human tendency to "understand", sometimes, although very frustrating, it's impossible and nothing really explains it. All we can do is try to look for the meaning of the tragedy in our life and do whatever possible to avoid them in the future.

Shabbat Shalom to all,

הנסתר

במגילת אסתר, אותה נקרא עוד מעט (בירושלים), שמו של הא-ל אינו מופיע.

אולי הדבר מלמד אותנו כי מה שקורה "מאחורי הקלעים" חשוב יותר ממה שאנחנו רואים. התפיסה החזותית המוגבלת שלנו עלולה להוביל אותנו למסקנות שטחיות ושגויות. המציאות מורכבת ויש בה רבדים שונים. אולי כאן טמון ההסבר לבלתי צפוי ולמסתורי ואולי יש כאן שיעור בענווה

פורים רגוע ושמח לכולכם,

In the Book of Esther, which we read on Purim, G-d's name doesn't appear.

Maybe this teaches us that what happens "behind the scenes" is much more meaningful than what we see; our visual perception may lead to superficial conclusions. Reality has more than one layer. This may explain the unpredictable or the mysterious and may also teach us modesty.

A Happy and Peaceful Purim to all,

ונשלמה פרים שפתינו

מחר נקרא בספר "ויקרא", המכונה גם "תורת כהנים". ספר זה עוסק ברובו בנושאים שאינם מהווים חלק מחיי היום יום שלנו.

בימינו, איננו מתקרבים אל הא-ל, אל ה"אחר" האולטימטיבי, באמצעות קורבנות.

האם משמעות הדבר שהאלטרנטיבות העומדות לרשותנו – תפילה, לימוד, דאגה לחלשים בחברה, תיקון עולם – מתאימות יותר לדורנו.

האם עלינו לחיות באופן תמידי עם תחושת האבדן, עם הגעגוע ועם התקווה להחזרת "עטרה ליושנה"? או שמא, טרם עלה בידינו לתרגם את המהות לקטגוריות רלוונטיות ומהותיות.

שבת שלום לכולכם

---

This Shabbat, we'll start reading a new Book . Vayikra deals apparently with issues that aren't part of our everyday life:

Sacrifices aren't anymore the way we try to establish or to reestablish a relationship with G-d, the Absolute Other.

Does that mean that we have better alternatives, like prayer, study, philosophical contemplation, compassion for deprived members of society and "tikun olam", more appropriate for our generation?

Do we have to live constantly with the sensation of loss and hope for revival and restauration of "more authentic patterns"?

Or, maybe we haven't found the way yet to translate the essence into more understandable categories?
Shabbat Shalom to all,

בצל אל

המשכן עוצב ונבנה על-ידי בצלאל. חכמים דרשו את שמו ומתארים אותו כמי שנמצא בצל "אל". אולי תכונה זו מבטאת את יכולתו להבין "מדעתו" באמצעות הדמיון, האינטואיציה והחשיבה העמוקה איך להתמודד עם סוגיות מורכבות, בלי לקבל הנחיות מדויקות. יש בעצמאות זו סיכון מסוים, מכיוון שהתמודדות עם אי-וודאות מצריכה רמה גבוה ביותר של בשלות ואומץ, אבל אולי זה מה שגם נחוץ לנו היום כדי לבנות מרחב מקודש המתאים לכולנו.
שבת שלום לכולכם,

The name of the architect and constructor of the Temporary Sanctuary (Mishkan) was Betzalel. Our sages "deconstructed" his name and somehow described him as being "Betzel El", "In the Shade of G-d". Maybe this quality reflects the ability to understand through imagination, logical thinking and intuition, how to deal with complex issues, without being guided specifically. There certainly are some risks involved, as coping with uncertainty requires a high level of maturity and courage.
Shabbat Shalom to all,