17 שנים לרצח יצחק רבין

 

על פוסט-מודרניזם וטשטוש.

 

 

במוצאי שבת פ' לך לך, לפני 17 שנה, אור לי"ב במרחשוון תשנ"ה, נרצח ראש ממשלה בישראל בסיומה של עצרת שכותרתה היתה: "כן לשלום, לא לאלימות".

דומני שלעתים, אולי בגלל הקושי להתמודד עם הזיכרון הזה, קיימת נטיה "לברוח" לכיוונים שונים שאינם מאפשרים תיקון ולכן לא נרפאה החברה הישראלית מתופעות של אלימות על רקע אידיאולוגי ופוליטי ולצערנו, אין לציבור המצהיר נאמנות לתורת ישראל ולמצוותיה חסינות מפני רעה חולה זו.

בריחה אחת היא התמקדות ברוצח ונטיה להעביר אליו את כל רגשות הכעס והנקם.

קיימת גם נטיה, בעיקר בקרב אנשי ימין קיצוני, להפיץ תיאוריה על קונספירציה שנרקמה לכאורה בין גורמים שונים במערכת הפוליטית כדי לחסל את יצחק רבין.

אחרים מוכנים "להבין" את הזעם הציבורי נגד האחראי ל"פשעי אוסלו" ולכן, גם אם אינם מצדיקים את הרצח, מוכנים לקבל את הנטיה של אבדן שליטה מצד גורמים קיצוניים לעשות דין לעצמם.

בנוסף, התפרסם פתאום שיום הזיכרון לרחל אמנו הוא בי"א במרחשוון והתחילו לציין זאת ביומנים ובלוחות שנה.

כמו-כן, מכיוון שהפכו את י"ב בחשוון ליום זיכרון ממלכתי, הפכו גם את היום שבו נרצח רחבעם זאבי (גנדי) ע"י מחבלים ליום שיש להתייחס אליו במערכת החינוך.

אין לי כל בעיה עם התייחסות ראויה לרחל אמנו, אשתו האהובה של יעקב אבינו, "המבכה על בניה" המתנחמת ע"י הבטחת ה' : יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם. ואכן, ב"ה שבנו לגבולנו.

כמו-כן, למרות שגנדי לא היה בדיוק דמות אהודה עליי, יש להצטער על רציחתו בידי מחבל, לגנות בתקיפות כל פעולת  טרור, גם אם הקרבן איננו שר מכהן, ובוודאי להעמיד לדין את מבצעי הפיגוע.

יחד עם זאת, חשוב ביותר להבחין בין רצח של ראש ממשלת ישראל על ידי יהודי בשם אמונתו, הניזון מאווירה קנאית בלתי מתפשרת ואנטי-דמוקרטית שלצערנו לא נגמלנו ממנה, הניזונה ממכתבים ומפרסומים בעלי אופי אתנוצנטרי וגזעני והבאה לידי ביטוי בפעילויות "תג מחיר" נגד מקומות פולחן, מטעי זיתים ומקומות אחרים ואיומים גם על  יריבים אידיאולוגיים, לבין אירועים אחרים.

מותה של רחל אמנו בלידתה  וגם רציחתו של גנדי בפיגוע חבלני אינם מסכנים את קיומנו כחברה יהודית ודמקורטית.

לעומת זאת, רצח פוליטי הניזון מאווירה קנאית אלימה והמכשירה כל אמצעי כדי להשיג מטרה הנראית ראויה מבחנה אידיאולוגית, דתית או פוליטית, מהווים סכנה מוחשית לקיומנו בארץ הזאת, כחברה יהודית ודמוקרטית.

בפרשת נח, מכנה התורה בעלי חיים מסוימים בכינוי העדין "הבהמה אשר לא טהורה היא"; בפרשת שמיני, נאמר במפורש: "הבהמה הטמאה".

אולי ניתן ללמוד מכך שלעתים יש לצדד באמירות ברורות וחד-משמעיות.