ולא ידע איש את קבורתו

"ולא ידע איש את קבורתו"

פנחס לייזר

החג האחרון בחגי תשרי המכונה "זמן שמחתנו" מסתיים ב"עצרת", ומאז שקהילות ישראל אימצו את המחזור השנתי (במקורו: הבבלי)  של קריאת התורה, הפך חג זה ל"שמחת תורה", שיא של שמחה, המאופיין במנהגים רבים הבאים לתת ביטוי לאותה שמחה. מעניין לציין שדווקא ברגעים אלו, כאשר אנחנו מעלים לתורה את "חתן התורה", אנחנו קוראים את הפסוקים המתארים את מותו וקבורתו של משה בפרק דרמטי וקצר המתאר את עלייתו של משה רבנו להר נבו, את פטירתו וקבורתו והסיפור מסתיים עם מותו של הגיבור הראשי ומכאן ואילך מתחיל סיפור אחר; סיפור כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל המתואר בספר יהושע. בשמחת תורה, העולה לפרשה זו מכונה "חתן תורה".

מעניין להתבונן בפרק ל"ד, פסוק ו':

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

:

חלקו הראשון של הפסוק מתאר לנו את מקום קבורתו של משה ובחלקו השני מספרת לנו התורה שאיש אינו יודע היכן קבור משה  (כולל משה בעצמו, לדברי חז"ל בספרי ובמסכת סוטה!!).

פרשנינו הראשונים, החל מחז"ל התמודדו עם הבעייתיות שבפסוק זה בצורות שונות:

התלמוד במסכת סוטה מתייחס לפרדוקסליות שבפסוק מבלי לתת לה הסבר, וזו לשון הגמרא:

"ויקבר אותו  בגיא  בארץ  מואב  מול בית פעור'- אמר רבי ברכיה: סימן  בתוך  סימן,  ואפילו הכי (למרות זאת) ' ולא ידע איש את קבורתו'." (בבלי סוטה  יג, ע"ב)

רבי חזקיהו בן מנוח,  בעל פירוש חזקוני , מפתֵח קריאה זו של חז"ל  לכדי הסבר, וזו לשונו:

"ויקבר  אתו  בגי - שלשה סימנים נתנו במקום קבורתו של  משה  שאמר  בגי, ובאי זה גיא? בארץ מואב, ובאי זה  מקום? מול בית פעור, ואפילו הכי לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שלא קברו איש." "(חזקוני דברים לד, ו)

התפיסה שאיש לא קבר את משה מקבלת חיזוק מהעדר ציון נושא מוגדר לפועל ויקבור. עמימות זו אפשרה לחז"ל (דעתו של רבי ישמעאל בספרי נשא לב) ולאבן עזרא לפרש שמשה קבר את עצמו. לעומתם ,  טוען רש"י שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קבר את משה (גם זה בעקבות חז"ל).

מובן שאין אפשרות להבין אף אחת מתפיסות אלו כפשוטן ואכן, רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ספורנו, מוסיף:

"אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז"ל, עשתה זאת נפשו הנבדלת, כי הוא מת בהר ראש הפסגה."

יש כאן הבחנה ברורה בין משה, בשר ודם לבין "נפשו הנבדלת".

עמימות זו סביב מותו וקבורתו של משה אפשרה  את קיומה של דעה בחז"ל, הטוענת כי משה לא מת וזו  לשון הגמרא (בבלי סוטה י"ג, ע"ב):

" תניא:  רבי  אליעזר  הגדול אומר: שנים עשר מיל  על  שנים  עשר  מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע  ואומר  וימת  משה ספרא רבה דישראל ויש אומרים  לא  מת  משה;  כתיב  הכא (כתוב כאן) 'וימת שם' וכתיב התם  {שמות  לד}'ויהי  שם  עם  ה''  מה להלן עומד ומשמש,  אף  כאן  עומד  ומשמש." גם כאן יש להניח שחז"ל מתכוונים ל"נפשו הנבדלת" של משה ולא למשה "בשר ודם".

נראה לי שהעמימות שנוצרה סביב מותו, קבורתו ומקום קבורתו של משה בסיפור המקראי, אצל חז"ל ופרשנינו, יוצרת אווירה מיוחדת ובאה ללמדנו כמה דברים חשובים, עליהם ננסה לעמוד בהמשך.

פרשנינו הראשונים והאחרונים התמודדו עם שאלת מקום קבורתו של משה בדרכים שונות.

התלמוד במסכת בסוטה (יד, ע"א), על-פי גרסת הב"ח, מביא את הטיעון הבא לשאלה "מפני מה נסתתר קברו של משה?", וזו לשון גרסה זו:

"א"ר חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר  קברו  של  משה? מפני  שידע הקב"ה שעתיד בית המקדש לחרב וישראל יגלו מארצם, שמא יעמדו באותה  שעה  בבכי  ותחנונים  על  קברו  של  משה, ויאמרו  לו: משה רבינו, עמוד בתפילה בעדינו, ויעמוד משה  ויבטל  הגזירה.

על-פי תפיסה זו, רצה הקדוש ברוך הוא למנוע מבני ישראל לעורר את רחמיו (של משה, של הקב"ה בעצמו?) על-ידי הפיכת קברו למקום תפילה.

רבי משה טייטלבוים מאיהל, פרשן חסידי בעל הפירוש "ישמח משה" מפרש גמרא זו בצורה מעניינת באמצעות סמיכותה לפסקה הבאה בגמרא וזה לשונו:

"…   ואמר  ר'  חמא בר חנינא: מה דכתיב (דברים יג, ה) 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' - וכי אפשר להלוך אחר השכינה? אלא הלוך אחר מידותיו, מה  הקדוש ברוך הוא מלביש  ערומים,  שנאמר  (בראשית ג כא) 'ויעש לאדם ולאשתו וכו',' אף אתה הלבֵש ערומים.  מה הוא קובר מתים, שנאמר 'ויקבור אותו בגי', אף אתה קובר מתים. (ע"כ לשון הגמרא)

וגם אני אענה חלקי, כי ידוע מה שפרשו על 'יעשו לפני כסדר הזה' (ר"ה י"ז  ע"ב) שלא  די באמירה,   כי  אם  בעשיה שיעשו כסדר  הי"ג מידות, (מובא לעיל הפטרת תצא). והנה קשה על מימרא הראשונה של רב חמא בר חנינא, וכי הקב"ה  שונא  ישראל  חס ושלום  שיעשה  תחבולות  שלא

לבטל  הגזירה?!  אך  התירוץ הוא, דהכוונה הוא לטוב להם, כי  באמת  הלא  יוכלו לבטל בלא זה על ידי י"ג מדות.  אך צריך שיעשו כסדר הזה והוא טוב להם, על כן   נסתתר  קברו  של  משה,  כדי  שיוכרחו  לעשות כמידותיו כדי לבטל הגזירה.  והיינו מימרא שניה הלוך אחר  מידותיו, וזה  רצונו יתברך שמו שמזהירם להלוך אחר מידותיו, על  כן  נסתר  קברו  של  משה, כדי שיוכרחו לעשות כמידותיו, לבטל על ידי זה הגזירה, והבן." (ישמח משה ח"ב;  קנג, ע"ב)

אין זה רצוי שתפילתם של ישראל על קברו של משה יהווה תחליף קל למעשים שהם בגדר "הליכה בדרכיו".

רבי חזקיהו בן מנוח, בעל פירוש "חיזקוני" , מדגיש את אי-הפיכת הקבר למקום פולחן, לצד נימוק נוסף וזו לשונו:

"עד  היום  הזה:  שלא  יקבר  איש אצלו כענין שנעשה בבית אל ושלא ידרשו בו שואלי מתים."

הרלב"ג גם הוא מבאר  את סיבת אי-הפרסום של קברו של משה ברוח דומה, אף מפורשת יותר, וזו לשונו:

"והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים." (רלב"ג על דברים ל"ד, ו).

גם הרש"ר הירש מסביר בצורה דומה את הפסוק:

"נזכור שפולחן הגובל באליליות התפתח לא פעם על קברם של אנשים גדולים שפעלו רבות למען האנושות, ועל פי זה נבין את גדולת הקו האחרון הזה בתמונת חייו של משה."

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" מבאר עניין זה מכיוון קצת שונה וזו לשונו:

"ולא ידע: היינו כמו לא הכיר, שלא היה שייך אל מקום קבורתו כלל. והוא מטעם שהיה איש אלוהים בחייו ועניו מאד, ולא היה מקושר ומסובך אל החומר ועניני כלל בחייו ככל האדם, וזה שאמרו 'ולא ידע איש' - אפילו משה."

הפירושים השונים שניתנו לעמימות סביב קבורתו של משה, על אף הגוונים השונים, מובילים לכיוון אחד:

משה האיש (אגב, כאשר בני ישראל ביקשו מאהרון "קום עשה לנו אלוהים", "משה האיש" הקונקרטי היה חסר להם) בשר ודם, שחלק מתולדות חייו מתוארים בתורה, מת ככל האדם. התורה מתארת את משאלתו להיכנס לארץ. גם חז"ל מתארים במקומות שונים את כמיהתו להגשמת חלום זה ואת רצונו לחיות לעולם.

 משה רבנו, איש האלוהים, גדול הנביאים בכל הדורות, "נפשו הנבדלת" בלשון הספורנו, לא מת כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים" . הוא ממשיך לחיות בתוכנו דרך התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, בה "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בסיני" ולכן אין זה מן הראוי לחלל את זכרו על ידי פולחן אלילי. וכבר כתב הרמב"ם(משנה תורה הלכות אבל ד , ד)

"... והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות"

אין להמיר את משה החי באבנים מתות של קבר ויתכן שמשה רבנו  מלמד אותנו גם במותו ובקבורתו עניין חשוב ביותר: תורתנו היא תורת חיים ואין לה עניין בהפיכת קברים לאתרי פולחן ול"מקומות  קדושים". הקדושה אינה מצויה באדמה, באבנים ובקברים ואפילו בלוחות הברית (ראו הרש"י האחרון על התורה ודברי בעל "משך חכמה בפ' כי תשא). היא מצויה בשאיפתו של האדם לקדש את מעשיו בחייו.