יום חמישי, 30 במאי 2013

עין רעה ועין טובה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
כשבאים לארץ לא ידועה, גם אם היא הארץ המובטחת, החוויה תלויה במידה רבה באופן בו מתבוננים בארץ וביושביה; האם מסתכלים במבט עויין וחרד או האם ההסתכלות היא של אהבה, תקווה ואמונה.
סוג ההתבוננות גם תקבע כנראה  אם הארץ תהיה הארץ המובטחת או חלילה "ארץ אוכלת יושביה", מקום מפחיד ומעורר חרדה.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

-------





Dear Family and Friends,
When you explore an unknown land, even it's the Promised Land, the way you'll experience your journey will probably depend on the way you look at it; with eyes of hostility, anxiety or with eyes of love, hope and faith.
This will also determine if the Land you enter will be the Promised Land or the Land of Uncertainty.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie, and Family 

What is strength?

THE SPIES – FOOLS, SCOUNDRELS OR TZADDIKIM?


            The reader of the  “meraglim” (the spies) narrative discerns that the Torah does not call the group of men sent by Moshe to tour the Land ‘meraglim’; that appellation was applied to them by our Sages.

            The Torah does employ the term, but places it in the mouth of Yosef, as he accuses his brothers:  “And Yosef recalled the dreams which he had dreamt, and he




said to them: You are meraglim –to seek the weakness of the land. have you come.” (Bereishit 42:9)

            ‘Meragel’ is, in this context, one who has come to scout “the weakness of the land”.

            Rabbi Yaakov ben Asher, author of the commentary Baal Haturim, links Yosef’s ‘accusation’ of his brothers to our parasha’s story of the meraglim, and these are his words: “You are spies!” –  This means “you and not I, for Yehoshua, who will descend from me, was not partner to  the spies’ scheme.” And they said: “Your servants were not spies” - Yehuda was the one who spoke, for he was the main speaker; “and from me will descend Calev who was not partner to the spies’ scheme.”  “. . . were not . . .”  is  the gematriya equivalent of ‘Calev’.
                                                                                                                                (Baal HaTurim, Bereishit 42:9)

            The Torah designates the spies ‘anashim’ – ‘men’ – denoting honorable men, even brave men.  For example, Rashi:
            “All of them menThe term ‘anashim’ in Scripture always denotes importance, and at that moment they were all honorable men.
            Or Ibn Ezra:
            And the reason for [calling them] “anashim”:  They were renowned and were heroes.
            And also Sforno:
            “All of them men” – brave men.  “And these are their names” –  all important, each by his name according to their qualities.

            Our Sages of the midrash sensed the difficulty, and dealt with the question of the character of those “spies.”

            “He who sends a message by a dullard will wear out legs and must put up with lawlessness.” Were the spies dullards? Has it not been said “Send you men [anashim]”, and whenever scripture says ‘men’ it indicates they are righteous men! Similarly it says (Shemot 17): “And Moshe said to Yehoshua, Chose for us men.” And thus does it say (I Samuel 17)  “And in the days of Saul the man was already old, advanced in years.” And also (I Samuel 1) And if You will grant your maidservant a male child [literally – seed of men]”.   Are all these to be termed ‘dullards’?  They, the spies, were called ‘dullards’ because they spoke slanderously of the Land, as is written (Proverbs 10) He who spreads calumny is a dullard”.  Despite this, they were great men,  but they made dullards of themselves, and about them Moshe said (Devarim 32): Indeed, a generation of overturning are they, children in whom one cannot trust.” They were chosen from among all Israel by The Holy One, Blessed Be He,  and by Moshe, as is written (Ibid 1) The matter was good in my eyes, so I took from among you twelve men” – indicating that they were tzaddikim  in the eyes of Israel and in the eyes of Moshe, but Moshe was reluctant to send them without consulting with The Holy One, Blessed Be He,  regarding each one of them, “So-and-so from this tribe” and He said, “They are suitable”.  And from where do we learn that The Holy One, Blessed Be He,   said that they were suitable? It is written (Bemidbar 13) “So




Moshe sent them from the Wilderness of Paran, by order of God” and afterwards, at the end of forty days, they turned around and generated  all the trouble, and caused that generation to suffer that punishment, as is written, “ a generation of overturning are they”,  for they were chosen as tzaddikim, and turned about, and therefore does it say, “Send for yourself  men . . . and these were the names of the men.”  
(Bemidbar Rabba, Bemidbar, Parasha 15:5)

                Our Sages are, in effect, emphatically stressing the careful process of selection which the spies underwent. They were tzaddikim in the eyes of Israel and of Moshe, and even received a ‘hechsher’  from The Holy One, Blessed Be He,  Himself.
            It is, therefore, difficult to understand “How did the mighty fall?”  This was not a group whose slander of the Land could have been foreseen. They were not the kind of people who could be expected to demoralize the nation and lead to the tragic consequences described by  the Torah and the Talmud (Sanhedrin 90a):

“The spies have no portion in the world to come” and “The Generation
of the Wilderness has no portion of the world to come.”

            The sin of the meraglim and of the generation which was swayed by them was so great that not only were they denied entry into the Land of Israel, but they will also never reach the world to come – even though “All Israel has a portion in the world to come.”
            We may ask two penetrating questions:
1.      How is it that such righteous and heroic men should stumble in their mission?
2.      What was so grave about their actions that brought about their non-admittance into the Land of Israel, and deprivation of their portion of the world to come?

The above-quoted midrash refers to them as ‘a generation of overturning’, but
states that  they changed from tzaddikim to ‘dullards’ – but not necessary to wicked men.
           
            Rashi, however, following the Tanhuma, terms them ‘wicked’ because they “failed to learn the moral of the lesson of Miriam.”

            It must be mentioned that the Talmud (Sotah 35a) presents the view of Rabbi Shimon bar Yohai: “[Their] going is compared to [their] coming; just as their coming was with bad counsel, so was their going with bad counsel.”

            But the prevailing view seems to be that – even according to the plain reading of Scripture – we are dealing with people who had exceptionally fine qualities, who committed a most serious transgression.







            Many explanations have been offered as to the seriousness of their sin. Was it their complaint and the devastating influence upon the nation? Was there a lack of
faith? Is it that they were assigned to describe what they saw,  and they sinned by failing to discriminate between factual report and judgmental evaluation, as often happens today with tendentious and selective reporting?

            I would like to suggest another perspective, based upon a plain reading of the text.
           
            In Chapter 13, verses 30-31, we read Calev’s reaction to the words of the spies: “Now Calev hushed the people before Moshe and said: Let us go up, yes, up,  and possess it, for we can prevail, yes, prevail against it.  But the men who went up with him said: We are not able to go up against the population, for it is stronger than we!”

            The addition of the argument “for it is stronger than we!” – is explained by Rashi, following the Talmud in Sotah: “They said this, as it were, against God.” [Note: the Hebrew for ‘than we’ – mimenu – can also mean “than he”].  In other words, the population is not stronger than we, but stronger, as it were, than The Holy One, Blessed Be He.  This explanation sheds light on the severe mistake of the men, leading to their punishment and to their being branded ‘spies.’


            When acting out of deep awareness of justice and of fulfilling the will of God, motives must be pure. The spies began to relate to the struggle over the Land in terms of weakness and strength.  Power, as the central factor in determination of the destiny of men and nations, became for them the idol to which they bowed. It makes no difference that in this particular case they considered themselves the weak and the inhabitants of the land as the strong; the determining factor is power, not the will of God and His promise. Rashi’s explication (stronger than, as it were, He”) underscores  the important distinction between these two sets of values.  There can be no connection between the belief that history unfolds according to Divine law – which moves towards perfection of the world under the reign of God --  and the belief in the ability of military might to solve human problems. These are two separate and contradictory value systems. Maybe this is the reason that the spies and the Generation of the Wilderness are unable to reach the world to come; the concept of a world to come demands man’s  maximum closeness to the spiritual dimension which is in opposition to any power principle.  The important conclusion which this story has for all generations is that no man – even tzaddik and  sage – is immune to the danger of confusing power with the principle of justice.  Any man can easily be tempted to believe in solutions based on the exercise of power.  Every one of us can be either “man” or “spy”.  Said God to Zerubavel (Zecharya 4,  the Haftara of Behaalotcha): “Not by might, nor by power, but by My spirit – said the Lord of Hosts.”

יום שישי, 24 במאי 2013

המן; אירוע, חוויה, משמעות

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
מחר, בפרשת בהעלותך, נקרא על ה"מן",  הלחם השמימי שבני ישראל אכלו בעת מסעם במדבר.
את המן  "כל אחד ואחד היה טועמו לפי כוחו" ובמובן מסוים, מהווה המן מטפורה להתנסות האישית של אחד ואחד במסע מדברי;  גם אם בני אדם  שונים נחשפים לאותם אירועים, האופן בו הם חווים אירועים אלו ומגיבים אליהם מתשנה מאדם לאדם. איננו שולטים על אירועי חיינו, אך יש לנו את החירות "לטעום" בהם טעמים שונים ולבחור את המשמעות שאנו רוצים להעניק להם.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם







Dear Family and Friends,
Tomorrow we'll read about the Manna, the "Bread from Heaven". Maybe that  special food of the desert is a metaphor of any journey in the desert, or of any journey; people have their own individual experience, even if the events they were exposed to are identical; we don’t control the events of our life, but we are free to "taste" them differently and to decide about their meaning.
Shabbat Shalom to all
Pinchas, Tzippie and Family

יום שישי, 17 במאי 2013

הקול המִדּבר


לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
בפסוק האחרון של פרשת נשא, אותה נקרא מחר, מופיע הדיבור האלוהי אל משה בצורה בלתי שגרתית "מִדבֵּר" ורש"י מסביר את  התופעה הזו כך:

וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אליו -  מִדַּבֵּר- כמו "מתדבר" כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו ומשה שומע מאליו.
ואולי בא הדבר ללמדנו שהקול האלוהי נמצא בעולם, אבל יש צורך בפיתוח היכולת להקשיב לקול הזה. בפרשתנו נמצא אותו  בערנות לסכנה התמונה בחשדנות ובהתמכרות, הפוגעים ביחסי "פנים אל פנים" בין בני אדם,  ובברכת כהנים, ברכה של  אהבה ושלום. 
פיתוח ההקשבה מצריכה רצון חזק,  עבודה קשה ומאומצת במישורים אינטלקטואליים, רגשיים ורוחניים.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם








Dear Family and Friends,
In the last verse of the Torah section we'll read tomorrow, we encounter a strange grammatical form describing how G-d spoke to Moshe; it says "Middaber"- which is reflective and Rashi explains:  
 "Moses heard God speak by God musing to oneself."
This may teach us that the Divine Voice (a spiritual dimension) is present in the world, but "hearing" (obviously we aren't dealing with the auditory system) that Voice depends on a certain predisposition, a strong motivation, and hard intellectual, emotional and spiritual work.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com 

יום שלישי, 14 במאי 2013

נדיבות וקבלת האחר כמתן תורה שבכל יום


לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים
למרות שחג השבועות מכונה במקרא "חג השבועות, ביכורי קציר חטים", העשירה המסורת את החג בשני נרטיבים נוספים, המתווספים למימד החקלאי של החג; אחד מהנרטיבים מתייחס לאירוע מכונן של מתן תורה ומעמד הר סיני והשני ב"סיפור קטן" של גיורת מואבייה בשם רות. בנוסף, מגיעות הספירות ל"מלכות שבמלכות", לשיא של התעלות לקראת החג החשוב אך הקצר הזה.
ואולי מורכבות המוטיבים מלמדת אותנו שרמתו של האדם או של חברה אינם קשורים לאירוע מכונן חד-פעמי בלבד, אלא המעשים הפרוזאיים שבכל יום, שהם ביטויים של נדיבות, נתינה וקבלת האחר, והיא קבלת התורה והיא "מלכות שמים" שבתוכנו, כלומר השלטת החלק האלוהי שבתוכנו על החלקים האנוכיים.
חג שמח לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com 






Dear Family and Friends,
Three different narratives are part of Shavuot; one of them is related to nature and agriculture (Hag Hakatzir; Yom Habbikurim), another one is related to the most important Event in Jewish History (Matan Torah), and another one to a story of a foreign woman (Ruth), who became part of the Jewish people and even, after 3 generations gave birth to King David.
Maybe it teaches us that the moral and spiritual level of a society isn't defined and conditioned only by Spectacular Historic Events, but also, and maybe even mainly by generous human relations in every day life.
Hag Sameach  to all,
Pinchas, Tzippie,  and Family
http://pinchaspeace.blogspot.com 

יום שישי, 10 במאי 2013

במדבר - בדרך לארץ המבוטחת


לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,
לפני 46 שנים, במהלך מלחמת ששת הימים, נכנס צה"ל לירושלים המזרחית. מחר  נתחיל לקרוא את ספר "במדבר", בו מסופר על המעלות והמורדות של בני ישראל, אחרי יציאת מצרים, במסע של 40 שנות במדבר.
ואולי, בקשר לחלום של "ירושלים המאוחדת", אנחנו עדיין במעין  "מדבר", במצב של אי-וודאות, עם עליות וירידות,  בין אם מתייחסים ללחוסר הסובלנות והאווירה המתלהמת ששררו הבוקר בכותל המערבי ובין אם מתייחסים לסכסוך הבינדתי והפוליטי העומד בניגוד מוחלט לקדושתה של העיר היפה הזאת.
יחד עם זאת, גם אם אנחנו "במדבר", עדיין אנו מקווים שיום אחד נגיע לארץ המובטחת ולירושלים השלמה, המבטיחה שלום וצדק לכל תושביה.
שבת שלום לכולם
פנחס, ציפי ומשפחתם







Dear  Family and Friends,
In   a paradoxical way, 46 years ago, during the 6 day war, the Israeli army entered East Jerusalem; this Shabbat we'll start reading "Bemidbar", dealing with the ups and downs of the Jewish People during a journey  of 40 years in the desert.
Maybe, regarding the dream of a "United Jerusalem", we are still in a sort of "desert"; a situation of uncertainty, with ups and downs, if we consider the shameful violent events this morning at the Kotel and the religious and political conflict contradicting the Holiness of this beautiful city,  but  with  still some hope that some day we'll reach the Promised Land.
Shabbat Shalom to all,
Pinchas, Tzippie and Family

יום שני, 6 במאי 2013

התורה ניתנה במדבר


וממדבר מתנה

פנחס לייזר




כידוע, התורה ניתנה במדבר ובין הסיבות המובאות, אנו קוראים במדרש תנחומא (חוקת כא): "למה נתנה במדבר? שאילו ניתנה להם בארץ, היה שבטו שנתנה בתחומו מדיין ואומר 'אנו קודם בה', לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שוין בה.
התלמוד (עירובין נד ע"א) מציע דרשה אחרת המתייחסת לענווה הנדרשת מלומד התורה:
"וממדבר מתנה" -  אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו."
בהמשך לדרשה זו, מספרת לנו הגמרא  את הסיפור הבא (אותו אני מביא  בתרגום לעברית של הרב שטיינזלץ) על רבא בנו של רב יוסף בר חמא שהגיע לפייס את רב יוסף :
"רבא בנו של רב יוסף בר חמא – שהוא רבא סתם – היה לו תרעומת לרב יוסף עליו (ומשום כך לא היו נפגשים). כאשר הגיע ערב יום הכיפורים אמר רבא: אלך ואפייסנו. הלך מצא את שמשו של רב יוסף שהוא מוזג לו כוס יין, אמר לו לשמש: תן לי ואמזגהו אני. נתן לו ומזגו – ורב יוסף שהיה עיוור לא ראה את האורח, כאשר טעם מן היין אמר: דומה מזיגה זו למזיגת רבא בנו של רב יוסף בר חמא. אמר לו (רבא): אני הוא. אמר לו (רב יוסף): לא תשב על רגליך עד שתפרש לי פסוקים אלו: מהו שנאמר "וממדבר מתנה..." אמר לו: אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה..."
דומני שבסיפור זה, ובדרשות בתלמוד ובמדרש תנחומא חכמים  מלמדים אותנו דבר מה לגבי העמדה המאפשרת את קבלת התורה וגם לגבי התודעה הראויה הנדרשת מלומד התורה, דהיינו ממי שגם היום רוצה לחוות בחייו את מתן תורה.
חידוש הקשר  בין רבא לרב יוסף מתאפשר בזכות נכונותו של רבא למזוג יין לרב יוסף במקום שמשו והרמז שנקלט על ידי רב יוסף. יתכן שהבחירה הספרותית במזיגת היין כסמל לפיוס קשורה לחלומו של שר המשקים שזכה לחנינה מאת פרעה, אך כאן מבקש רב יוסף מרבא לומר את הדברים בצורה מפורשת: התורה ניתנת במתנה למי שמוכן למחול על כבודו, למי שמוכן לוותר כדי להתקרב לאחר. לדרשתו של רבא יש המשך:   
"וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר: 'וממתנה נחליאל'; וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר: 'ומנחליאל במות'; ואם מגיס לבו, הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: 'ומבמות הגיא'; ואם חוזר בו, הקדוש ברוך הוא מגביהו,  שנאמר 'כל גיא ינשא'.
הענווה והוויתור מאפשרים לקבל את התורה כמתנה, אך תורה זו  שניתנה במתנה מאפשרת גם לחוות התגלות, אך דא עקא, האדם הזוכה להתגלות יכול להתבשם מחוויית ההתגלות ולהתגאות במעמדו, ואז נוצר ריחוק בין האדם לקב"ה, ורק חזרתו של האדם לעמדה של פתיחות וענווה מאפשרת התפייסות וקשר.
מטוטלת זו מזכירה לנו סיפור תלמודי אחר (בבלי תענית כ, ע"א וע"ב) על רבי שמעון ברבי אלעזר (או שמא רבי אלעזר ברבי שמעון):
"תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז' - ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות."
רבי אלעזר ברבי שמעון (או לפי גירסא אחרת: רבי שמעון ברבי אלעזר) הגיע להתעלות בעקבות לימוד התורה, אך התעלות זו אינה מחסנת את האדם מפני גאווה, גסות רוח וזלזול באחר, והאחר (המכוער בסיפור זה) שבעלי התוספות מזהים אותו כאליהו, בעקבות מסכת דרך ארץ, מייצג אם כן את דבר ה' המתרחק ממנו בגלל גאוותו וגסות רוחו. רק התערבות אנשי עירו של רבי אלעזר הרואים בו מורה אהוב ונערץ מאפשרת את הסליחה של ה"אחר". בעקבות מפגש זה, למד ולימד רבי אלעזר את תורת הענווה; התורה יכולה רק להיכתב ב"קולמוס של קנה", דהיינו ברכות ובענווה.
בעל מדרש תנחומא מוסיף לנו רובד נוסף: אין מונופול טריטוריאלי, שבטי או אתני על התורה. התורה ניתנה במקום השייך לכל בני האדם, ולכן אין לאף אדם או לאום בעלות על התורה,  כדברי רבי מאיר (בבלי בבא קמא לח, ע"א)

"מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול?  ת"ל 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' - כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה, הרי הוא ככהן גדול."
אין להתעלם כמובן מדרשות המדגישות את הקשר הייחודי הקיים בין עם ישראל לתורה, כולל המדרש המתאר את סירובן של אומות העולם לקבל את התורה, אך אולי דווקא קשר ייחודי זה מחייב אותנו לקחת ברצינות את  המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה), בה נאמר:

"לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם."
קיים שוויון מוחלט בין בני אדם, כי האדם נברא יחידי, וכולנו בני איש אחד נחנו, וקביעה זו דורשת מאיתנו ענווה ופתיחות ומובילה אותנו דרך מסע מדברי להכרה שהתורה שקיבלנו במתנה ושיש באפשרותנו לקבל מחדש במתנה אינה סובלת התנשאות או אפליה על רקע גזעני, מגדרי, עדתי, מעמדי או לאומני. ולוואי שנזכה גם  כעם חופשי בארצנו לקבלת תורה מדברית  של ענווה המכבדת כל אדם שנברא בצלם אלהים.

יום שישי, 3 במאי 2013

רכושנות י אינה מבטיחה ביטחון


לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים

שני פסוקים מהפרשות שנקרא מחר (בהר-בחוקותי) מהדהדים אצלי  ומעניין להתבונן בהם; פרשת בהר נאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי." וגם וישבתם על הארץ לבטח
בפרשת בחוקותי נאמר : ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה מן הארץ  וחרב לא תעבור בארצכם" 
דומני שיש קשר בין ההיגד העקרוני: "כי לי הארץ" לבין "וישבתם על הארץ לבטח". אולי משהו בתודעה הרכושנית עומד בניגוד לאפשרות שנשב על הארץ לבטח. דווקא ההכרה שאין לאף אדם  או עם בעלות מוחלטת על האדמה, כלומר ראיית ארץ, אדמה כפקדון שניתן לנו כדי לבנות עליה חברה צודקת עשויה להבטיח ביטחון ושלום.
שבת שלום לכולכם
פנחס, ציפי ומשפחתם

Dear Friends,
Two verses we'll read tomorrow came to my mind and evoked the following insight:
In the first section (Behar) we read: "  The Land is Mine"  and also: "You'll reside in security on the land" ; in the second section , we read: I'll give  peace to the Land.
Maybe this teaches us that living with the illusion of absolute property is in contradiction with security; Only by knowing and acknowledging that no person or nation "owns" the Land and it has been given to us in order to establish an build a society based on justice may enable security and peace.
Shabbat Shalom
Pinchas, Tzippie and  Family