שחרור המשועבדים והמשעבדים

קשה לשחרר וקשה להשתחרר.

דומני שמושגי השעבוד והחֵרות הם מוטיבים מרכזיים בספר שמות המתאר בסדרות שמות, וארא ובא את תולדות בני ישראל בהיותם עבדים לפרעה מלך מצרים.

כמו-כן, בפרשת משפטים מתוארים דיני העבד העברי והאמה העבריה; בנוסף לכך, במקומות רבים בתורה נאמר לנו, באופנים שונים: "וזכרת כי עבד היית במצרים", בין היתר כאשר התורה מזהירה אותנו פעמים רבות שלא להונות את הגר.

ניתן לומר אפוא שהתורה עוסקת בנושא השעבוד והשחרור ברמה הסיפורית, כאשר היותנו עבדים במצרים הוא הסיפור המכונן שלנו, וגם במישור הנורמטיבי-הלכתי וערכי בפרשת משפטים ובהמשך .

כאשר אנחנו מתבוננים בהשתלשלות האירועים מתחילת פרשת שמות,  נוכל לראות כי יש כמה פסוקים המתארים את שינוי המעמד של בני ישראל במצרים.

אנו קוראים בסוף ספר בראשית (מז, יא):

"וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה."

לעומת פרעה "הישן" שהכיר תודה ליוסף, קם מלך חדש "אשר לא ידע את יוסף", וכך לשון המקרא (שמות פרק א, ו-יג): "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. ּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם.  וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ."

 התורה מתארת לנו בקצרה את מה שעבר במוחו של "המלך החדש" – כידוע, רש"י מביא את המחלוקת בין רב  ושמואל; יתכן, לפי אחת השיטות, שמדובר באותו פרעה שהכיר את יוסף, אבל התנכר לכל הבטחותיו אחרי מות יוסף "וכל הדור ההוא".

גם הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" מדייק בלשון הכתוב וכותב:

ויקם מלך חדש. מלך אחר מיבעי. אלא משמעות 'חדש' - בדעות חדשות. שלא ידע להכיר את יוסף אשר הרבה להיטיב עם המדינה. ואמונתו הרבה למלוכה. ומזה הגיע להמלך לחשדם. (העמק דבר שם ש,שם)

בכל מקרה, מדיניות השלטון המצרי השתנתה; התושבים הזרים, שזכו למקלט מדיני נדיב עד כה, התרבו. ריבוי זה הטריד את המלך החדש. יתכן כי הוא אכן הרגיש מאוים וחשש מהשתלטות העם הזר על השלטון, והרי המשנה למלך הקודם השתייך לאותו עם!

יתכן, כפי שמפרשים אחרים (ביניהם הפרשן האיטלקי רבי יצחק שמואל רג'יו) שהמלך החדש לא חשש באמת מהשתלטות היהודים, כי הרי יכול היה לגרש אותם במקום לשעבדם, כפי שעשה אבימלך ליצחק. דבריו הדמגוגיים היו מכוונים אל העם, כדי לעורר בהם שנאה לבני ישראל, כדי שישתפו פעולה עם רצונו לשעבדם.

ניתן לשאול מה היתה  מטרתו של העינוי המתואר בתחילת פרשת שמות; האם העינוי נועד להשפיל את העם ולהפוך אותו לעם עבדים, או שמא מדובר כאן בעינוי לשמו ובחיסול הדרגתי, בין היתר על ידי המתת הבנים הנולדים?

בכל מקרה, כאשר החיסול ההדרגתי לא הצליח, הפכו ההשפלה, הניצול והשעבוד מטרות בלעדיות. אנו עדים, כמו בכל מיעוט לאומי המשועבד לעם אחר, לקיומם של משתפ"ים, הלא הם "העברים הנצים" (לפי המדרש: דתן ואבירם) שהלשינו לפרעה על הריגת המצרי על ידי משה. תלותו של פרעה ושל כלכת מצרים בעבודתם של העברים מומחשת גם על ידי סירובו לשחרר אותם. (שמות ה, ב-ה) כנראה, כדי ליצור חיץ בין משה ואהרון לבין העם, מחליט פרעה להכביד עת עול העבדות. הכבדה זו גורמת לאבדן תקווה.

פרשות וארא ובא מאופיינות על ידי מפגשים תכופים של משה ואהרון עם פרעה, הכבדת לבו של פרעה וכל מכות מצרים.

איך ניתן להבין את אותה הכבדת לב? הפירושים המתמודדים עם בעיית חופש הבחירה של פרעה ידועים, אך מכיוון ש"דברה תורה בלשון בני אדם", ניתן להתבונן במנגנון הנפשי העומד מאחורי ההתעקשות של פרעה ושל כל שליט, להמשיך בשעבודו של עם אחר, בניגוד לכל היגיון.

אכן, תגובתו המזלזלת של פרעה במפגשיו הראשונים  עם  משה מובנת; לכאורה, הזמן פועל לטובתו ואם הוא הצליח להפוך את עמו  הסובל והמדוכא לעם המדכא עם אחר על ידי ליבוי השנאה אל אותו עם, דבר המבטיח את המשך שלטונו, אין כל סיבה שייענה לפנייתם של משה ואהרון בשם איזה אל שאיננו מוכר לו. 

את מכת הדם יכול היה פרעה להכחיש, כי היא לא פגעה בו ישירות, וכי היא כנראה נפסקה אחרי שבעה ימים, וגם מכיוון שהחרטומים הצליחו גם הם להפוך מים לדם.

במכת הצפרדעים הרגיש כנראה פרעה על בשרו שיש כאן תופעה שאיננה בשליטתו, כי הרי הצפרדעים נכנסו לכל מקום, גם בבית פרעה ובמיטתו, וחרטומי מצרים הצליחו להעלות את הצפרדעים, אך לא הצליחו להסירם. אנו עדים כאן (ח, ד) לרגע של שבירה. נוצר הרושם שפרעה מוכן להבין שלא כדאי לו להמשיך בשעבוד העברים. אך, בפסוק יא, כאשר מתו הצפרדעים בעקבות תפילתו של משה, חוזר פרעה לסורו ולהכחשותיו וממשיך להאמין ביכולתו להמשיך בשעבוד. הקורא הרציונלי יטיל ספק בתבונתו ויתקשה להבין את תגובת פרעה. דומני, אבל, שלשעבוד ולכיבוש יש היבט ממַכֵּר וכל שליט המשעבד עם אחר מתקשה לוותר על תאוות השליטה.

הכנים נתפסו על ידו ועל ידי החרטומים כ"אצבע אלהים", דהיינו מכת מדינה (רשב"ם), שאיננה קשורה לאלוהי ישראל, ולכן אפשרו את המשך ההכחשה.

הערוב (חיות טורפות) הפוגע גם בבית פרעה מהווה נקודת מפנה נוספת, והנצי"ב לומד מדיוק במילים "ולא שלח את העם" (ח, כח) –"כי השכיל פרעה שהוא נענש עבורם ואי אפשר להתקשות כל כך, אבל חשב שדי במה שיסיר מהם הסבלות..."; כלומר, פרעה הבין שיש קשר בין התנהגותו כלפי עם העבדים אשר בשליטתו לבין המכות שהוא סופג, אבל חשב שדי במחוות כדי לרצות אותם ואין בהכרח צורך לשחרר אותם.

חלק מהפרשנים סבורים שבמכת הדבר לא מתו כל מקנה מצרים, אלא רק רוב (אבן עזרא) או שכל המת היה ממקנה מצרים (חזקוני); דבר זה אפשר את המשך ההכחשה, מה גם שכנראה פרעה עצמו לא סבל מכך ישירות.

השחין פגע אמנם בחרטומים ובכל מצרים (ט, יא), אך יתכן שלא פגע בפרעה עצמו  ואולי משום כך, היה אמנם קשה להתמיד בהכחשה, אבל בעזרת ה' (ט, יב) ובניגוד לכל היגיון, התבצר פרעה בעמדתו.

אחרי מכת הברד,  תגובת פרעה היא ללא תקדים (ט, כז): "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים". יש כאן לכאורה, תובנה המצביעה לא רק על רצונו של פרעה להפסיק את העונש, אלא גם על כך שהתנהגותו אינה "צודקת". תגובה זו היא זמנית וחולפת עם הפסקת הברד; אולי חזר פרעה לסורו, מכיוון ש"החיטה והכוסמת לא נוכו" (כפירוש רש"י והנצי"ב ע"פ המדרש) או שמא מכיוון  ש"אין נכנעים לטרור" וויתור נתפס כחולשה.

דפוס הוויתור מתוך כניעה וה"התחזקות" ממשיך ללוות את הסיפור גם בפרשת בא באופנים שונים עד לכניעתו הסופית של פרעה כאשר, בעקבות מכת הבכורות אשר פגעה בכל בכורי מצרים "מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה", "היתה צעקה גדולה בכל מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" (יא, ה-ו).

דומני שהתעקשותו של פרעה לא לשחרר את בני ישראל, בניגוד לכל היגיון, איננה אופיינית לפרעה בלבד. כמעט כל מנהיג שהתפתה לשעבד עם אחר, מתמכר לשיעבוד. בהתחלה נהנים לכאורה המנהיג ועמו מפירות השיעבוד, מכוח עבודה זול, ומעצם השליטה. לאחר מכן, קם הגולם על יוצרו וקיימים מנגנונים רבים המעוורים את עיני המנהיג המשעבד והשעבוד ממשיך גם כאשר כבר אין כל תועלת ממשית, גם כאשר העם המשעבד ומנהיגו סופגים מכות רבות ומגוונות.

תופעה זו חוזרת על עצמה לאורך כל ההיסטוריה האנושית; לרוב לא למדו עמים מניסיונם ומטעויותיהם של עמים אחרים.

סיפור יציאת מצרים בא ללמדנו שעם משועבד תמיד ישתחרר מעול השעבוד, כי זהו רצון הקב"ה. יש באפשרותנו להיות שותפים פעילים במילוי רצון ה'. יהי רצון שנהיה ראויים לכך.