בעולם של אי וודאות

לא בשמים? כן בשמים?

פנחס לייזר

באחד הפסוקים המרכזיים בפרשת נצבים, נאמר על התורה (דברים ל, יב ):

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: 'מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה'.

אנו רגילים לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק בהקשר של דברי רבי יהושע (בבא מציעא נט, ע"ב) בסיפור על תנורו של עכנאי, ע"פ רבי ירמיה:

'לא בשמים היא.' - מאי (דברים ל') 'לא בשמים היא'? - אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כ"ג) 'אחרי רבים להטת'.

לעומת זאת, רש"י מתייחס לפסוק כולו וכותב (בעקבות התלמוד במסכת עירובין נה, ע"א):

"שאילו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללומדה".

קל לנו להבין את הכרזתו הדרמטית של רבי יהושע במסכת בבא מציעא ולהזדהות איתה, אך מה נעשה עם דברי רש"י, שגם הם מבוססים על מדרש חכמים?

ברמה הארצית והמעשית, לגבי קבלת החלטות הנוגעות לחיינו כבני אדם, אולי נכונה קריאתו של רבי יהושע; בית המדרש אינו יכוללהתנהל ע"פ בת קול או אותות שמימיים אחרים, אלא ההכרעות מתקבלות ברוב דעות אחרי דיון בין החברים בבית המדרש.

אך אולי דברי הגמרא במס' עירובין שאומצו ע"י רש"י מתייחסים לרובד נוסף:

לפעמים, כדי להגיע ל"אמת", צריך "לעלות לשמים", כלומר צריך להתעלות מעבר לשאלות של הכרעה, ולצאת למסע אל הלא נודע, לפתֵח לזמן מה תודעה טרנצנדטית.

האם יש להתייחס לאירועים בחיינו כאל תופעה מובנת, "טבעית" (=לא בשמים)? או שמא יש כאן תופעה "מן השמים", מעין "בת קול" המנסה לומר לנו משהו? ואולי בעצם ניתן להסתכל למשל  על לידה או על כל תופעה טבעית רגילה או חריגה בשני האופנים; מדעית, ניתן להסביר איך קרה הדבר, אך האם יש לנו איזושהי דרך להבין למה הדבר קרה? כאשר עוסקים בלמה, אנו עשויים/עלולים להיגרר למחוזות שונים, בעיקר אם הסיבה האמיתית אינה ידועה.

מאז שחוויתי מקרוב ארועים בלתי צפויים, מחשבותיי ורגשותיי נעות בשני צירים, לעתים מקבילים, ולעתים מתקיים גם מפגש ודיאלוג בין הצירים. תוך כדי כתיבה התחלתי לחשוב על המילה "ציר" ומובניה השונים; האם הצירים שמחשבותיי ורגשותיי נעו ביניהם כואבים? ואולי יש בשני המקרים מימד של יצירה, ולעתים בתהליך היצירה יש כאב. אולי גם כך ניתן להבין את המשמעויות של "משבר"; האישה 'יושבת על משבר' בלידה, ומשבר יכול בהחלט להוליד ולהצמיח.

שלהי אלול היא תקופה זו של רחמים, סליחות וחשבון נפש משמעותית מאד. מאידך – אך אולי לא מאידך בכלל – כבר שנים רבות אני מאמין שחשבון נפש אמיתי אינו צריך לעסוק ב"למה זה קרה לי?", וזאת מכיוון שלרוב לא נוכל באמת לדעת, ואף אם היינו יכולים לדעת, "הכרה שכזו אינה מביאה טובה לבעליה, אלא מביאה צער וחרטה", כדברי עגנון (המלבוש), אלא אולי השאלה הנכונה יותר היא: "איזו משמעות אני יכול לתת למה שקרה לי, ומה אני יכול ורוצה לעשות עם זה" ואולי מתחבר הדבר למחלוקת הידועה בין בית הלל ובית שמאי:

" שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה נֶחְלְקוּ בֵית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, הַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁנִּבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁלֹּא נִבְרָא.

נִמְנוּ וְגָמְרוּ, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא נִבְרָא יוֹתֵר מִשֶּׁנִּבְרָא, וְעַכְשָׁיו שֶׁנִּבְרָא - יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו. וְאַמְרִי לַהּ, יְמַשְׁמֵשׁ בְּמַעֲשָׂיו."

לעתים קורים דברים שהיה עדיף לנו לולא היו קורים כפי שקרו, אך מכיוון שקרו, יש מקום להתבונן במשמעותם של דברים, "למשמש" מכוון לעתיד.

האם זה אומר שיש למחוק את העבר ולא להתייחס אליו?

ברור שלא; השאלה היא אם להפוך את החפירה "הארכיאולוגית" בעבר לעיסוק אובססיבי שלא יוביל לשום מקום ולא יקדם שום מטרה. העבר חשוב אך ורק בגלל השלכותיו על ההווה ועל העתיד ובמידה וברור שדבר לא רצוי אירע בגלל החלטה לא נכונה שקיבלנו, חשוב לנו להכיר בטעות, להודות בה ולקבל החלטות נכונות יותר בעתיד.

יאמרו לי: כל מה שקורה נובע ממשהו שעשינו או לא עשינו ואף יביאו פסוקים או מאמרי חז"ל התומכים בעמדה זו. בעיניי, עמדה זו נובעת מחוסר יכולתנו להכיל מצבים עמומים או מצבים בלתי מוסברים, ומכאן הצורך "להסביר" כל תופעה, כדי שלא נצטרך להתמודד עם עולם כאוטי.

אני מעדיף לראות במה שקורה אתגר הנועד (או המאפשר ) להפיק מאיתנו חלקים שאינם באים לידי ביטוי במצבים שגרתיים.

בסך הכל, בכל הרמות, אנחנו חיים בעולם בו יש לא מעט אי-וודאות והאתגר העומד בפנינו הוא איך מצד אחד להמשיך לתפקד ולעשות את מה שנכון לנו לעשות ויחד עם זאת, למצוא משמעות גם בעולם הבלתי מובן.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.