בנותינו, בנינו, נכדותינו ונכדינו האהובים, בני הדור השלישי והרביעי החיים כולם במדינת ישראל הריבונית והעצמאית
לפני כשלוש שעות, שמענו את עדותו המרגשת של לקס, אבא של עמרי, על סיפורו האישי מאז לידתו, הצלתו על ידי משפחה הולנדית כילד קטן , מפגשו המחודש עם הוריו ואחיו אחרי ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, עלייתו ארצה לקיבוץ מצובה במסגרת הגשמה חלוצית ציונית כחניך תנועת הבונים בהולנד, חייו, נישואיו עם עדנה, הזכות והשמחה לראות נכדים ונינים, הקשר עם המשפחה שהצילה אותו לדורותיה.
גם לאמא ולי , השייכים לדור השני לניצולים, יש זכרונות ומחשבות המלווים אותנו ומטבע הדברים מתעוררים אצלינו ביום השואה.
סבתא שרה וסבא שרולי ניצלו בזכות היותם מוגנים ב"בית הזכוכית" של השגרירות השוויצרית בבודפשט, שם נפגשו, התאהבו, עלו ארצה בעלייה בלתי לגאלית ב-1946,שהו תקופה קצרה בקיבוץ סעד, אך עברו לתל אביב, שם התחתנו. הוריהם וחלק גדול ממשפחותיהם נספו בשואה, לצערינו, כך שאמא לא הכירה אף סבתא או סבא. למרות שסבתא וסבא גדלו במשפחות חרדיות, סבא אפילו במשפחה חסידית, שניהם הפכו להיות ציונים נלהבים, דיברו עברית וסבא אף עבר לחבוש כיפה סרוגה בערוב ימיו בבית שלום ולאט, שרידי המסורת הסאטמרית הלכו ודעכו. סבתא זכתה ברוך ה' לראות את חתונתה של דרור, נכדה הבכור ואת כניסתו של נועם, נינה הראשון לבריתו של אברהם אבינו. סבא, לעומת זאת, זכה לראות את כל נכדיו בשלב זה או אחר של הקמת משפחה וחלק גדול מניניו, כולל סנדקאות בברית של אביתר ויאיר, והשתתפות בשארית כוחותיו בבר מצוה של נועם.
יום השואה בארץ נקבע פחות או יותר בתאריך של מרד גטו ורשה, ואני זוכר שבנעוריי, באנטוורפן, ציינו את היום הזה לאו דווקא כיום השואה אלא כיום לזכר מרד גטו ורשה. מרד הגטאות מייצג את הפן היותר אקטיביסטי, של מאבק היהודים נגד הנאצים, גם כשהסיכויים לנצח ולהישאר בחיים היו קלושים ביותר. התאריך המשמעותי ביותר למשפחתינו הוא 27 לינואר, שנקבע בשנים האחרונות כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, וזאת מכיוון שאבי, סבא נתן, שאף אחד מכם, כולל אמא, לא הכיר, מכיוון שנפטר בגיל צעיר יחסית (65),השתחרר אז מאושוויץ, בו עבד במחנה כפייה במשך שנה וחצי בערך. סבא נתן נולד בעיירה קטנה בגליציה (בחלק שגם היום שייך לפולין), כבכור ל-8 ילדים (5 בנים ו-3 בנות) לסבא שלי , יעקב ולסבתא רוזה (שושנה) ז"ל, הגיע לאנטוורפן בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20,שם הכיר את סבתא מרים, אמי. ממשפחתו של סבא נתן נספו אמו, סבתי רוזה (על שמה נקראו חלק גדול מהבנות בדור שלי, אצל כל אחד מהאחים והאחיות ששרד) אח בשם משה, ואחות בשם זלדה. אחות אחת , דודתי נשקה, עלתה ארצה כחלוצה לפני השואה ואח אחר,שאול, היגר לארה"ב גם לפני השואה. שני אחים ואחות (חיים, מאיר ורחל-רוחצ'ה) וסבי יעקב היו בסיביר והצטרפו אלינו לאנטוורפן.
אמי, סבתא מרים שנולדה בעיירה קטנה בגליציה, היגיעה גם היא לאנטוורפן בשנות השלושים איפה שכבר היה אחיה (הירש לייב שהספיק להגיע לארה"ב לפני השואה) ולימים גם אביה, סבי פנחס שנספה בשואה , התחתנה עם סבא נתן ואחותי אנני נולדה לפני השואה. כאשר הנאצים כבשו את בלגיה , ברחו אבי ואמי לצרפת ושהו שם במחנות מעבר. בשלב מסוים, היו אמי ואחותי מוסתרות עם ניירות מזויפים אצל משפחה בדרום צרפת. אבישניסה לארגן מעבר בטוח לשוויץ , אך לא הצליח בכך , מכיוון שכנראה בעקבות הלשנה, נתפס ונשלח לאושוויץ (ליתר דיוק: מחנה כפייה מונוביץ, המסונף לאושוויץ).
בשנים האחרונות, אני נוהג בליל הסדר לומר את הנוסח המסורתי "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך..." וגם את הנוסח קצת יותר חדש עם מסר שונה "שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך"; הנוסח הראשון מתייחס עבורי לאלה שהלשינו על אבי, השפילו אותו והתעללו בו; הנוסח השני מתייחס לאלה שהצילו, לעתים מתוך מסירות , את אמי ואחותי. הראשונים לא ידעו "אלוהים", השניים , מתוך אהבת אדם ומחויבות לצלם האלהים שבתוכם, ידעו "אלהים" ולכן ראויים לאהבה.
כאמור, סבא נתן אכן שרד את או/שוויץ - אמנם לא במצב בריאותי מזהיר - חזר לאנטוורפן ונפגש מחדש עם סבתא מרים, אמי ועם אנני. ואז, כשנה וחצי לאחר שהשתחרר מאושוויץ , נולדתי. כחצי שנה לאחר מכן, הגיעו סבי עם שני דודים ודודה מסיביר היישר לביתינו באנטוורפן. סבי יעקב נשאר לגור אצלינו עד לשנת 1961 והדודים יצאו מבית הוריי כאשר התחתנו.
בשנת 1949, ביקרו הוריי בארץ ישראל,שם פגשו את דודתי נשקה, ושם, מתוך חלום ציוני, קנה אבי מגרש בנתניה, מתוך מחשבה שיוקם שם מרכז גדול של עיבוד ומסחר ביהלומים. חלומו אמנם לא התגשם, מסיבות שונות, אך גם המגרש שקנה הוכשר לבניה רק באמצע שנות השמונים ובזכות אותו חלום, אנחנו גרים מאז בביתינו כאן בבקעה.
פעמיים יצא לי לחוות חיבור מרגש בין אבי שהיה באושוויץ וניצל לבין חיינו כאן, בירושלים, במדינת ישראל הריבונית והעצמאית (עם כל הביקורת שיש לי על התנהלות ממשלתה ותופעות שליליות בחברה הישראלית)
בפעם הראשונה, קרה שביום הזיכרון לאבי, חזר נתי מהצבא, בהיותו עדיין בקורס טיס, כנראה לטיפול שיניים. אספתי אותו מהתחנה המרכזית ועלינו לקברו של אבי בהר המנוחות. לראות את נתי במדי צה"ל ליד קברו של אבי, כאן בירושלים, עורר אותי לומר לאבי (בלב): תראה, ניצחנו אותם
בפעם השניה, ישבתי בבית, מול המחשב, ביום השואה, לנוכח תמונת אבי. כשנשמעה הצפירה, בשעה 10 בבוקר, נעמדתי , הסתכלתי שוב על תמונת אבי ואמרתי (שוב בלבי): אבא, ניצחנו אותם, אנחנו כאן.
דומני,אבל שאת הניצחון האמתי והסופי נוכל לחגוג כאשר נזכה ליותר אהבה בין בני אדם, פחות גזענות ושנאת זרים, יותר צדק ושייון, כי אז יהיה זה ניצחון הרוח על הכוח, הגשמת ייעודה של הציונות, ולא רק שיפור גורלו של העם היהודי. הלוואי שנזכה לראות התקדמות לכיוון הזה
באהבה
אבאמא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה