Starting "Bereishit" once again reflects a new beginning of "normal" regular everyday life after a special period of Festive Days. Maybe these Festive Days should inspire our routine and give us the strength to experience festivity in our everyday life as Leah Godberg wrote:

למדני אלוקי / לאה גולדברג

למדני אלוהי ברך והתפלל,

על סוד עלה קמל על נגה פרי בשל,

על החירות הזאת לראות, לחוש, לנשום.

לדעת, לייחל, להיכשל.

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל

בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל

לבל יהיה עלי יומי היום כתמול שלשום,

לבל יהיה יומי עלי הרגל.

And concerning joy [I said], "What does this accomplish?"

In one of his books, Adam Baruch z"l wrote that as a young man studying at the Hevron Yeshiva he once danced enthusiastically at the hakafot for Simhat Torah. The rosh yeshiva came over and tapped him on the shoulder and said: "Young man, for what you have studied – you have danced enough."

I think that this encounter with Simhat Torah, (which in the Land of Israel has overshadowed Shemini Atzeret and is rooted in the Babylonian custom of reading the Torah in a one year cycle and which has developed into a folk holiday of dancing and the loosening of various restraints) with the content of the parasha read on that day expresses the same paradoxical dialectic.

In the Diaspora a distinction is maintained between the original holiday of Shemini Atzeret, which is firmly founded in Scripture and rabbinic literature and Simhat Torah, which is celebrated on the "second festival day of the Diaspora." However, no sign of Shemini Atzeret survives in the Land of Israel except for the maftir reading and the amidah prayer. The entire People Israel celebrates Simhat Torah.

On this day, even when it does not fall on Shabbat, we read parashat VeZot HaBrakha, which is, of course, the concluding parasha of the Torah.

As we all know, the Torah devotes a few verses (Devarim 34:5-12) to describing Moses' death:

5. And Moses, the servant of the Lord, died there, in the land of Moab, by the mouth of the Lord.

6. And He buried him in the valley, in the land of Moab, opposite Beth Pe'or. And no person knows the place of his burial, unto this day.

7. Moses was one hundred and twenty years old when he died. His eye had not dimmed, nor had he lost his [natural] freshness.

8. And the sons of Israel wept for Moses in the plains of Moab for thirty days, and the days of weeping over the mourning for Moses came to an end.

9. And Joshua the son of Nun was full of the spirit of wisdom, because Moses had laid his hands upon him. And the children of Israel obeyed him, and they did as the Lord had commanded Moses.

10. And there was no other prophet who arose in Israel like Moses, whom the Lord knew face to face,

11. as manifested by all the signs and wonders, which the Lord had sent him to perform in the land of Egypt, to Pharaoh and all his servants, and to all his land,

12. and all the strong hand, and all the great awe, which Moses performed before the eyes of all Israel.

Moses, servant of the Lord and the prophet who achieved the greatest intimacy with God, died by the mouth of the Lord; there was no medical explanation for his death, rather, he died because that is the common fate of human beings as decreed by God. Midrashim describe Moses' dialogue with God, expressing his desire not to die and not just his desire to enter the Land of Israel. Thus, when Moses joins the rest of humanity, dying by the mouth of the Lord, the man of God is transformed into a human figure rather than an angel or a part of the Divinity.

Furthermore: Our Rabbi Moses, greatest of prophets, has no gravesite! His burial place is unknown. One can only imagine what kind of rites would have been practiced by his grave, and indeed, various commentators (Hizkuni and R. Yitzhak Shmuel Reggio) discuss the matter. R. Yitzhak Shmuel Reggio (Northern Italy 19^th century) writes:

And no person knows the place of his burial – Behold this is a wonderful matter; the Torah tried to specify the place of burial as thoroughly as possible - in the valley, in the land of Moab, opposite Beth Pe'or – but despite all that God arranged things so that no person knows the place of his burial. He did so that future generations would not err and worship him [Moses] as a god in reaction to the fame of the wonders he worked.

The Jerusalem Talmud (Shekalim chapter 2, 47a, halakhah 5) also expresses concern that the graves of the righteous should not become places of worship:

We learned: Rabban Shimon ben Gamliel says: "A nefesh [memorial structure built over a grave] should not be made for the righteous; their words are their memorial."

And the RaMBaM (Hilkhot Avel 4:4) states:

The entire cemetery should be marked and a nefesh should be built over each grave, but a nefesh should not be set up over the graves of the righteous for their words are their commemoration and one should not be given to visiting graves.

Regarding the Torah's concluding words, which Moses performed before the eyes of all Israel, Rashi writes:

before the eyes of all Israel [This expression alludes to the incident, where] His heart stirred him up to smash the tablets before their eyes, as it is said, and I shattered them before your eyes (Devarim 9:17). - [Sifrei 33:41] And [regarding Moses shattering the Tablets,] the Holy One Blessed is He gave His approval, as Scripture states, “[the first Tablets] which you shattered” (Shemot 34:1); [God said to Moses:] “Well done for shattering them!” - [Shabbat 87a]. (Judaica Press translation)

It would appear that the death of the ultimate leader is a sad event, and so concerning joy, What does this accomplish? Why conclude the Torah reading of the festival known as Simhat Torah – the rejoicing of the Torah – with this depressing episode?!

I think that investigation of this short passage teaches us something about the paradoxical joy that is appropriate on this day. Verse 8 states: And the sons of Israel wept for Moses in the plains of Moab for thirty days, and the days of weeping over the mourning for Moses came to an end. That is to say, Moses' death was mourned in the same normative and limited fashion as is the death of anyone else: for thirty days.

This limitation, together with other elements discussed above, highlights the fact that despite his fame as the greatest of prophets, Moses was only human. Perhaps this can teach us that each of us can, as a human being, rise spiritually in his own way, even if we cannot achieve Moses' station. This is not a matter reserved for "angels."

Let us conclude with a clear statement from R. Meir Simha MiDvinsk's Meshekh Hokhma:

All of the types of holiness, [that of] the Land of Israel, Jerusalem and the Temple, they are but details and branches of the Torah, and they are sanctified through the Torah's holiness...Do not imagine, God forbid, that the Temple and the Tabernacle are intrinsically holy objects! God dwells among His sons in order for them to worship Him, and if they, to a man, have transgressed the Covenant (Hosea 6:7), all holiness is removed from them [the Temple, etc.], and they become like profane vessels "intruders came and desecrated it." Titus entered the Holy of Holies with a prostitute and was not harmed (Gittin 56b) because its holiness had been removed. More than that - the Tablets - the writing of God - are not holy in themselves, but only for your sake when you observe that which is written in them...no created thing is holy in itself, but only in that Israel observes the Torah.

...None of the holy places are founded in religion... [As for] Mount Sinai, the place of religion, as soon as the Divine Presence left it - the sheep and cattle climbed up it (Shemot 19:13)! (Meshekh Hokhmah Shemot 32:19;12: 21)

Yeshayahu Leibowitz broadened this principle to encompass every phenomenon in our lives that we tend to call "holy":

Our Rabbi Moses exemplified this when he broke the tablets as soon as he saw the people transgress the commandment make no idol or image for yourself. We must understand that the expression idol or any image applies not only to the golden calf made by Israel, but to every natural existent: Nation, land, homeland, flag, army, idea, a personality, and so forth, whenever they are treated as being holy. (Y. Leibowitz: Sheva Shanim shel Sihot al Parashiyot HaShavu'a, pg. 401)

Perhaps it is precisely the knowledge that what is left for us is "the Torah of Moses" – which is the "Torah of Life" that can be interpreted in every new generation, and that we are commanded to choose life and not worship of the dead, of graves, or of other objects - that can be a source of true joy and significance.

לבני משפחתנו, לחברותינו ולחברינו היקרים,

עונת החגים המרוכזת בחודש תשרי באה לסיומה; היה כאן תהליך המזמין אותנו מידי שנה, בעצם החֵל מראש חודש אלול, לעצור לתקופה מסוימת את המירוץ כדי שנוכל לשאול את עצמנו: לאן? למה? מחר, תפילת הגשם עשויה מחדש לחבר אותנו לתחושה של תלות בדברים שאינם בשליטתנו; מלבד הגשם, כסמל לכוחות הטבע, יש בעולמנו דברים רבים שאינם בשליטנו- לפחות לא כיחידים - ושבהם אנחנו תלויים; מצב מדיני-בטחוני, מצב כלכלי-חברתי ועוד. אולי השילוב בין עמדה זו של חרדה לבין 'שמחת תורה' מלמדת אותנו שלמרות אי הוודאות, ניתן לשמוח על המשמעות שאנחנו מעניקים לחיינו, כי זה מותר האדם.

חג שמח ושנה טובה לכולכם.

Dear Family and Friends,

The Season of Holidays reaches its end; since the beginning of Elul, we had the opportunity to engage in a process of self-reflection, stop running and ask ourselves: "where are we running to and why?

Tomorrow, during Tefillat HaGeshem, we'll be able to think about all factors in life that are beyond our control. Besides the Rain, as a metaphor for Nature, many other factors have an influence on our life, that are beyond our control.

Maybe the combination between our anxiety about those elements and "Simchat Torah" teaches that, despite everything, we always have the opportunity of rejoicing over the meaning we decide to give to our life.

Chag Sameach and Shana Tova to all

There are 2 different interpretations about the nature of "Sukkot" in the Desert, suggested by our Sages; were they "real" Sukkot or "Ananey Kavod" (Clouds of Divine Majesty and Splendor)?

Maybe this reflects a meaningful discussion about the best way of experiencing historical memory and existential uncertainty, when we think we can be strong and secure; should we stick to a concrete, structured model, or maybe, in a paradoxical way, the "concrete" Sukkah we are building should help us to perceive and conceive these "Divine Clouds" who protect us, according to the individual meaning we decide to give them.

Chag Sameach to all,

חכמינו, בבואם לפרש ולתת משמעות לסוכות בהן ישבו בני ישראל במדבר, מציעים שתי אפשרויות:

א. סוכות ממש

ב. ענני הכבוד

אולי יש כאן ויכוח לגבי האופי בו אנחנו אמורים להחיות ולחוות את הזיכרון ההיסטורי ואת הארעיות של קיומנו, גם כאשר אנחנו מרגישים "בטוחים"; האם עלינו להיצמד למודל קונקרטי, סגור ומובנה, או האם דווקא הסוכה הקונקרטית עשויה לעזור לנו לתת משמעות אינדיווידואלית לאותם "ענני כבוד" המגינים עלינו.

חג שמח ומועדים לשמחה לכולכם,

'וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה'

פנחס לייזר

באחד מספריו כתב אדם ברוך ז"ל שכאשר למד בישיבת 'חברון' ורקד בהלהבות בהקפות של שמחת תורה, ניגש אליו ראש הישיבה, טפח על שכמו ואמר לו: בחורצ'יק, בשביל מה שלמדת – רקדת מספיק.

דומני שמפגש זה בין 'שמחת תורה', שהאפיל בארץ ישראל על 'שמיני עצרת', הקשור למנהג הבבלי של קריאת התורה במחזור חד-שנתי, ושהפך להיות חג עממי עם ריקודים והתרת הרסן בעניינים שונים, לבין תוכן הפרשה הנקראת באותו יום מבטא את הדיאלקטיקה הפרדוכסלית הזאת.

אמנם בחו"ל נשמרת ההפרדה בין החג המקורי, המעוגן היטב במקרא ובספרות חז"ל, שהוא 'שמיני עצרת', לבין שמחת תורה שנחוג כ'יום טוב שני של גלויות', אך בארץ ישראל, מלבד במפטיר ובתפילות העמידה של אותו יום, אין זכר ל'שמיני עצרת'; כל עם ישראל חוגג את שמחת תורה.

ביום זה, גם כאשר החג אינו חל בשבת, אנו קוראים את 'וזאת הברכה', שהיא כדיוע הפרשה האחרונה בתורה.

כידוע לכולנו, מספרת לנו התורה בכמה משפטים על מות משה רבנו(דברים פרק לד, ה-יב) :

(ה) וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'.

(ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

(ז) וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

(ח) וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

(ט) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

(יא) לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

(יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

משה, עבד ה', הנביא אשר זכה לקרבה הגדולה ביותר לקב"ה, מת 'על פי ה'', למרות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו; לא היתה שום סיבה 'רפואית' המסבירה את מותו, אלא הוא מת רק משום שכך גזר האל על כל בני אנוש. ידועים המדרשים המתארים את הדיאלוג בין משה לבין ה', המבטאים את אי רצונו למות, ולא רק את רצונו להיכנס לארץ ישראל, ולכן מות משה 'על פי ה' , ככל האדם, הופך את 'איש האלהים' לדמות אנושית ולא למלאך או לחלק מהאלוהות.

יתרה מזו: אין למשה רבנו, גדול הנביאים קבר! מקום קבורתו לא נודע; תארו לעצמכם איזה פולחן היה מתקיים ליד קברו ואכן, פרשנים שונים (חזקוני ורבי יצחק שמואל רג'יו) התייחסו לדבר, וכך כותב רבי יצחק שמואל רג'יו (צפון איטליה – מאה -19):

'לא ידע איש את קבֻרתו – הנה זה עניין נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר כל מה שאפשר, בארץ מואב בגיא מול בית פעור, ועם כל זה סבב הקב"ה שלא ידע איש את קבורתו, ועשה זה כדי שלא יטעו הדורות הבאים ויעבוד אותו לאלוה, מצד מה שהתפרסם מהפלאות שעשה.'

מגמה זו, לא להפוך את קברי הצדיקים למקום פולחן, באה לידי ביטוי גם בתלמוד הירושלמי

(שקלים פרק ב דף מז טור א /ה"ה ): תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן'.

וכך פוסק גם הרמב"ם (הלכות אבל פרק ד הלכה ד)

...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ועל מילות הסיום של התורה ' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל', כותב רש"י (בעקבות הספרי והגמרא במסכת שבת):

'לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת - יישר כחך ששברת'

לכאורה, מות המנהיג האולטימיבי הוא סיפור עצוב, ואז לשמחה 'מה זה עושה?' – דווקא לקרוא את הסיפור הזה כסיום הקריאה באותו חג המכונה 'שמחת תורה'. תמהני!

דומני שדווקא התבוננות בפרשה הקצרה הזו מלמדת אותנו לא מעט על השמחה הפרדוכסלית הראויה ליום זה:

בפסוק ח' נאמר: 'וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה'. כלומר, אבלו של משהו הוא האבל הנורמטיבי על כל אדם ויש לו גבול: שלושים.

הגבלה זו, בנוסף לדברים הנוספים אליהם התייחסנו מבליטה את אנושיותו של משה, למרות היותו גדול הנביאים. ואולי זה מלמד אותנו שכל אחד מאיתנו, אפילו אם אינו יכול להתעלות לדרגתו של משה רבנו, יכול, בדרכו, בהיותו אדם, להתעלות לרמה רוחנית; הדבר אינו שמור ל'מלאכים'.

העדרות הקבר מלמדת אותנו על מרכזיות המורשת הרוחנית, דהיינו, מעשיו של האדם בחייו, הם הזיכרון הראוי להישמר, ולכן אין קדושה בקברו של משה לא בקברו של אף אדם.

ולבסוף, כדבריו הברורים של רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש 'משך חכמה':

'כל הקדושות ; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקודשים ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה הלוחות מכתב אלוהים , גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם...כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה...כל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר.' (משך חכמה שמות לב, יט)

וישעיהו ליבוביץ מרחיב עקרון זה לגבי כל תופעה בחיינו אותה אנו נוטים "לקדש":

דבר זה הדגים לפנינו משה רבנו, כאשר שבר את הלוחות בו ברגע שנוכח לראות שהעם עבר על הצו 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'; וזאת עלינו לבין כי הביטוי 'פסל וכל תמונה' אינו חל דווקא על עגל הזהב שעשו ישראל, אלא על כל נתון בטבע כגון: עם, ארץ, מולדת, דגל, צבא, רעיון, אדם מסוים וכיוצא בהם, כאשר מעלים אותם לדרגת קדושה. (מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיוחת על פרשת השבוע עמ' 401)

ואולי דווקא הידיעה כי מה שנשאר לנו, זה 'תורת משה', שהיא תורת חיים, הניתנת להידרש בכל דור ודור, ומצווה עלינו לבחור בחיים, ולא בפולחן מתים, קברים, או חפצים אחרים, יכולה להוות מקור לשמחה אמיתית ומשמעותית.

דידן נצח! דידן נצח!

בחג הסוכות אנו מצוּוים על נטילת ארבעת המינים, ולכאורה ההלכה "נטו" מחייבת אותנו "רק" ליטול את האתרוג, הלולב, ההדסים והערבות ולברך על נטילתם, אך כבר המשנה (סוכה ג, ט) מזכירה את מנהג הנענועים והגמרא (בבלי סוכה לז, ע"ב) מסבירה את אופני הנענוע ומביאה בין היתר את דברי רבי חמא בר עוקבא:

במערבא מתנו הכי (בארץ ישראל שנו כך): אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים.

הרב שטיינזלץ מביא ב'עיונים' בשם התלמוד הירושלמי: למה מנענע? כדי לנענע כוחו של קטגור.

כלומר: אנו מנענעים את ארבעת המינים כדי לנצח כוחות טבע וכוחות אחרים העלולים להזיק לנו.

המאבק בין כוחות הרוע העלולים להזיק לבין האפשרות להילחם בכוחות אלו ולנצח אותם מתואר גם בסיפור המדרשי הבא, אותו אנו מביאים בתרגום לעברית:

"אבא-יוסי איש ציתור היה יושב ושונה תמיד על פתחו של מעיין אחד. נתגלתה לפניו הרוח שהיתה מצויה שם ואמרה לו: הלא תדע, כי זה שנים רבות שאני יושבת במחיצתכם ולא עשיתי לכם רעה, אם מעט ואם הרבה, גם נשיכם באות הנה בבוקר ובערב לשאוב מים ואינכם ניזוקים ומעתה, דעו לכם שיש רוח רעה המזיקה לבריות.

שאל אבא יוסי את הרוח: ומה נעשה?

אמרה לו הרוח: לך והתרה באנשי העיר ואמור להם: כל מי שיש לו מכוש (כלי מפץ שמכים בו) ומי שיש לו מגרפה יצא לכאן מחר "עם צמיחת היום", יסתכל על פני המים וכשיראה ערבוב על פני המים, יכה בכלי הברזל ויאמר : דידן ניצח, דידן ניצח (שלנו ניצח, שלנו ניצח) ולא ייצאו מכאן עד שיראו טיפת דם על פני המים. וכך עשה אבא יוסי". (ויקרא רבה כד, ג)

האם מושגי המדרש על הרוחות הרעות והאפשרות לנצח רוחות אלו בצורה המתוארת בסיפור זה מדברים אל האדם המודרני, והאם יש באפשרותנו לקשור אותם אל מנהג הנענועים ולמצוא בהם משמעות ליהודי בן דורנו?

גם האדם המודרני מאוים לעתים על ידי סכנות שונות ומגוונות; לעתים קיים איום מציאותי על קיומו הפיזי של האדם, על ביטחונו של הציבור, של הקהילה, של העם.

נראה שכדי לגבור על איום מציאותי ול"נצח" אותו, קיימות אסטרטגיות רבות המאפשרות להעריך את יחסי הכוחות, לאסוף את ה"מודיעין" הנחוץ ולבחור את האמצעים היעילים כדי לנטרל את האיום ול"נצח" אותו. הערכה אסטרטגית זו יכולה, למשל, לשקול את הסיכויים הקיימים לנצח אויב במלחמה, את המחיר שנידרש לשלם עבור ניצחון זה ובראש וראשונה להגדיר מהו "ניצחון", כלומר מהו ההישג אותו רוצים להשיג ומה הסיכויים לכך.

כמו-כן, עשויים המידע המודיעיני וההערכה האסטרטגית, כאשר מוכנים לשקול את כל האופציות האפשריות, להוביל לידי מסקנה שאין עדיפות לפעולה מלחמתית על פני אמצעים אחרים (משא ומתן, תיווך, לחץ בינלאומי) כדי להסיר או למתן את האיום.

יש להניח ולקוות שאם אירועי המלחמה האחרונה ייבדקו בצורה רצינית על ידי גוף בלתי תלוי, נדע באיזו מידה העוסקים במלאכה העריכו בצורה נכונה את האיום, הגדירו את מטרות ה"ניצחון" המציאותיות בצורה ברורה, שקלו את כל האופציות האפשריות, ובחרו בדרך הטובה והיעילה ביותר כדי לקדם את המטרה שהוגדרה. לאור הדרישה להקים וועדת חקירה ממלכתית, יש להניח שחלקים רבים בציבור חשים שלא כך התנהלו הדברים.

לעומת האיום הממשי והמציאותי, חש האדם לעתים מאוים על ידי גורם דֵמונִי המציף אותו בחרדה העלולה לשתק אותו. בניגוד לאיום המציאותי, כאן מקור האיום אינו מוגדר וברור ולכן גם לא ניתן לפתֵח אסטרטגיה רציונלית המבוססת על הערכת מידע כדי לנצח את האיום.

במדרש שהבאנו, אבא יוסי מציתור שואל את ה"רוח הטובה" מה ניתן לעשות כדי לגבור על "הרוח הרעה" שעלולה להזיק לבני העיר. הרוח הטובה מציעה לו דבר הנראה כטקס מגי. אך, ניתן גם לקרוא את הסיפור המדרשי בצורה אחרת.

אבא יוסי איש ציתור ישב על פתחו של המעיין ולמד; אין זה מפתיע אם כן שהיה מחובר ל"רוח טובה". האדם הלומד נמצא בקשר עם החלקים החיוביים והבונים בנפשו ויכול דרך הלימוד וההתבוננות במעיין למצוא את הדרך לגבור על החלקים ההרסניים, על ה"רוחות הרעות". "כלי הנשק" המומלצים כדי ללהילחם ברוח הרעה אינם דווקא כלי מלחמה ונראה שהדבר שיכריע את המאבק הוא הקריאה "דידן נצח" כלומר: 'שלנו ניצח' - יש כאן מאבק פנימי בין כוחות הרוע העלולים להתגבר על האדם, על החברה והדרך לנצח חלקים אלו היא בהדגשת הטוב, באמונה שהטוב יכול לנצח את הרע ובמאבק על אותה אמונה.

דומני שעגנון בסיפורו "מאויב לאוהב" מציע אפשרות מעניינת למאבק זה.

בתחילת הסיפור מוצא עצמו המספר במאבק נואש עם הרוח ומנסה לגבור עליו בדרכים שונות , אך "ראיתי שאיני יכול לדון עם מי שתקיף ממני והלכתי לי" וכך ממשיך המספר במאבק בלתי פוסק וסיזיפי נגד הרוח שנתפס כאויבו.

עד שבסוף: "לקחתי לי עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט ושכרתי לי פועלים טובים ועמדתי עליהם ביום ובלילה. אף חכמתי עמדה לי, שהעמקתי את היסודות. נבנה הבית ועמד על תלו.

כיון שעמד הבית, בא הרוח והקיש על התריסים.

שאלתי: מי מקיש על חלוני?

שחק ואמר: שכן.

אמרתי לו: מה מבקש שכן משכנו בליל סועה וסער?

צחק ואמר: שכן בא לברך את שכנהו לחנוכת הבית.

אמרתי לו: וכי דרכו של כן לבוא בעד החלונים כגנב?

בא והקיש על דלתי.

אמר הרוח: אני הוא שכנך.

אמרתי: שכני אתה, בוא היכנס.

אמר לי: הרי הדלת נעולה.

אמרתי לו: הדלת נעולה, נראה שנעלתי אותה.

השיב הרוח ואמר: פתח.

אמרתי: מתיירא אני מן הצנה, המתן לי עד שתצא החמה ואפתח לך ...

לקחתי מעדר ועדרתי בקרקע...לא היו ימים מרובים עד ששתילים ששתלתי נעשו אילנות בעלי ענפים. עשיתי לי ספסל וישבתי בצלם.

לילה אחד חזר הרוח בא הרוח והטיח באילנות

מה עשו האילנות? הטיחו בו ברוח

חזר הרוח והטיח באילנות

חזרו האילנות והטיחו ברוח.

לא קמה בו עוד רוח. נפנה והלך לו.

מכאן ואילך היה מביא עמו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים…

ואני אוהב אותו אהבה גמורה ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

יש בסיפור זה הד להגדרת הגיבור באבות דרבי נתן (פרק כג)

"איזו גיבור שבגבורים? מי שעושה שונא אוהבו"

דומני שבעת שננענע את ארבעת המינים השנה, יש מקום להתבונן במשמעות העמוקה של המלחמה הפנימית הקשה שיכולה לעזור לנו לנצח את הרוחות הרעות של שנאה, גזענות וכוחנות העלולות להשתלט עלינו ולהפוך "אויב לאוהב" ואז נוכל גם בלב שלם ובכוונה גדולה להכריז: 'דידן ניצח' – האמונה והערכים המקוריים שלנו ניצחו.

"שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה"

בניגוד לראש השנה ויום הכיפורים, חג הסוכות הוא חג המתייחס לזיכרון היסטורי-לאומי. התורה מצביעה על קשר ברור בין המצווה העיקרית של החג, על שמה נקרא החג כולו, לבין אירועי המדבר בעת יציאת מצרים ובלשון הכתוב : "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם." (ויקרא פרק כג, מב-מג)

החל מחז"ל (רבי אליעזר ורבי עקיבא – בבלי סוכה יא), דנו פרשני התורה במהותן של סוכות אלו; האם מדובר בסוכות "ממש" שנבנו בידי אדם (אבן עזרא ואחרים) או שמא מדובר ב"ענני כבוד" (רש"י, רמב"ן ואחרים). למחלוקת זו יש השפעה על מהות הזיכרון אותו רוצים לכונן ולעצֵב בחג הזה. ענני הכבוד מדגישים את ההיבט השמֵימי של חוויית המדבר, מעין תלות מוחלטת של האדם באל. הסוכות שנבנו בידי אדם מייצגים מצד אחד שלב התפתחותי בוגר ואחראי יותר, אך מטבע הדברים, עיצוב זיכרון מסוג זה עלול להוביל את האדם לתחושה של "כוחי ועצם ידי".

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג, בתרגומו של מיכאל שורץ) מסביר את העיתוי בו אנו חוגגים את החג "באספך את מעשיך מן השדה" – בשעה שפנויים ונחים מן העבודות ההכרחיות." ובנוסף: "הישיבה בסוכה באותה תקופה נסבלת, אין חום חזק ולא גשם מטריד."

הרמב"ם מתייחס גם להיבטים החינוכיים והפסיכולוגיים של החג, שמטרתם לעצב תודעה דתית ומשווה לצורך זה בין פסח לסוכות, וזו לשונו:

"שני חגים אלו, גם יחד, כלומר, סוכות ופסח, נותנים דעה ומידה.

הדעה בפסח היא זֵכר אותות מצרים והנצחתם לדורות. והדעה בסוכות היא הנצחת אותות המדבר לדורות.

המידה היא שיזכור האדם תמיד את ימי המצוקה בימי הרווחה, כדי שתגדל תודתו לאל ותושגנה לו ענווה והכנעה, ויאכל מצה ומרור בפסח כדי שיזכור מה עבר עלינו. כן יצא מהבתים וידור בסוכות, כמו שעושים האומללים יושבי המדבריות והשממות, כדי שיזכור שכך היה מצבנו לפנים, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועברנו מזאת לשכון בבתים מקושטים במקום הטוב והפורה ביותר בחסדי האל ולפי הבטחותיו לאבותינו מפני שהיו אנשים שלמים בדעותיהם ובמידותיהם...כי הם 'שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' (בראשית יח, יט)."

הרמב"ם רואה במצוות הקשורות לחג הפסח ולחג הסוכות אמצעי חינוכי הנועד לפתֵח אצל האדם תודעה דתית (דעות), באמצעות הזיכרון ההיסטורי ורגישות (מידות) וענווה.

המובאות הקצרות ממורה נבוכים שציטטנו מתייחסות אם כן לכמה היבטים:

א. העיתוי המתאים מתחשב במצב בו נמצא האדם; בחברה החקלאית, הוא התפנה מכל העבודות ההכרחיות ומזג האוויר, לפחות בארץ ישראל, נוח למדי בעונה הזאת. כלומר: ניתן להציב דרישות לאדם הפנוי מבחינה רגשית לעמוד בדרישות האלו.

ב. האדם נתבע להתעלות מעל מציאותו העכשווית, הנוחה, ולזכור ששום הישג מהישגיו החומריים אינו מובן מאליו; שום דבר אינו "מגיע לו" ושום דבר אינו מובטח לו. הזיכרון של ימי המצוקה עשוי להביא את האדם לאמפתיה כלפי "האומללים יושבי המדבריות והשממות" ולהפכו לרגיש יותר לסבלם של אחרים.

ג. התודעה של "זכות אבות" מתחברת כאן במישרין לדימויים של האבות כמודלים של "צדקה ומשפט" (הנצי"ב, בהקדמה הנפלאה לפירושו לספר בראשית, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", בעקבות פסוקים ביהושע ובשמואל ב., בגלל האבות שהיו "ישרים", מכיוון שבניגוד לדורות אחרים בהם היו צדיקים וחסידים, האבות היו ישרים כלפי כל אדם)

דומני שבהסתכלות זו, ניתן לראות במצוות סוכה הזדמנות נדירה היכולה לפתֵח, דרך הזיכרון הקולקטיבי, פרספקטיבה של רגישות חברתית ואמפתיה; הרגעים בהם אנו מרגישים "קצת" פחות בנוח, וקצת מוגנים פחות, עשויים להביא אותנו, אם נשכיל להתבונן בדברי הרמב"ם, לאמפתיה כלפי הסבל הקיים מסביבנו, שהיום אינו רק נחלתם של "האומללים יושבי המדברות והשממה", כי אומללות וסבל קיימים בכל מקום.

האבות, 'שומרי צדקה ומשפט' ו"ישרים", המוזמנים כ"אושפיזין" לסוכתנו, ושבזכותם אנחנו כאן, מציבים בפנינו דרישות מוסריות ודתיות נעלות ולוואי שנוכל לעמוד בהן ולהבטיח את קיומנו ב"דירת קבע".

This Shabbat, between Rosh HaShana and Yom Kippur, is named Shabbat "Shuva" after the initial word of the Haphtarah we'll read tomorrow.

"Shuva" means: Come back, return.

This probably assumes that once we were in a place worthwhile returning to and that the possibility of going back to the option of authenticity always exists.

Isn't that a statement of hope and optimism?

Shabbat Shalom to all.

The Hebrew term for New Year is, as we know : Rosh HaShana; literally: the "Head" of the Year. Are we describing the year metaphorically as being built like a human body, with a head, a heart, arms and legs?

Or maybe it describes our relationship to different stages, seasons and periods and maybe it means that it could be helpful to start the year with "our" head; to reflect on what has been going on, on what we would like to change (שינוי) or what we would like to do again (משנֶה)

We wish you all a wonderful, peaceful and sweet year of health, growth, creativity and happiness.

לבני משפחתנו, לחברותינו ולחברינו היקרים,

תחילת השנה מכונה "ראש" השנה, כאילו אנו מייחסים לשנה חלקים שונים, בדומה לגוף האדם.

יתכן, אבל, שביחסינו עם הזמן החולף, עם ה"שנה", רצוי אולי להתחיל עם ה"ראש" שלנו ולהתבונן במה שעבר עלינו, בהחלטות שיקבלנו, לחשוב על מה היינו רוצים "לשַנות" לעומת מה שהיינו רוצים

ש"ישָנֶה".

אנו מאחלים לכם שנה נפלאה, שלוה ומתוקה של צמיחה, יצירה ואושר

תשובה= כפרה?

אחת השאלות המעניינות במחשבה הדתית היא "חלוקת העבודה" בין הא-ל לבין האדם בתיקון העולם ובתיקון האדם. הא-ל מצטייר בחלק גדול ממקורותינו כמי שחפץ בתיקון עולם ואינו רוצה "במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה". דברים רבים נכתבו בדורות שונים על הקשר בין התשובה לכפרה ועל הזיקה ההדדית בין שני מושגים אלו.

ידועה הברייתא של רבי ישמעאל על "חילוקי כפרה" עליה מבסס הרמב"ם חלק מדבריו בהלכות תשובה, בה נתפסת התשובה כתנאי הכרחי לכפרה, אבל לא כתנאי מספיק בכל המקרים.

דווקא דברי הרמב"ם בראשית הלכות תשובה (א,ב) מעוררים תמיהה ושאלות רבות שגם נושאי כליו של הרמב"ם עוררו.

וכך לשון הרמב"ם:

" [ב] שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל, כוהן גדול מתוודה עליו על לשון כל ישראל: שנאמר "והתוודה עליו את כל עוונות בני ישראל" (ויקרא טז,כא).

שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה, הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו--הכול מתכפר בשעיר המשתלח: והוא, שעשה תשובה; אבל אם לא עשה תשובה, אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות.

ומה הן הקלות, ומה הן החמורות? החמורות הן העבירות שחייבין עליהן מיתת בית דין או כרת; ושבועת שוא ושקר--אף על פי שאין בה כרת, הרי היא מן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה, ומצוות עשה שאין בהן כרת--הן הקלות."

פסיקתו זו של הרמב"ם תמוהה במובנים רבים: אין אף קרבן אחר המכפר, על פי תפיסתו, ללא תשובה, גם יום הכיפורים בזמן הזה (א, ג) אינו מכפר אלא לשבים. כמו-כן – וכבר עמד על כך רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" - שיטתו זו אינה תואמת אף אחת משיטות התנאים המובאים במשנה ובתלמוד הבבלי (רבי, רבנן, רבי יהודה) באופן עקבי; רבי מבטא את העמדה הרדיקלית, לפיה השעיר המשתלח מכפר , אף ללא תשובה, על כל העבירות, קלות כחמורות, חוץ משלוש עברות חמורות במיוחד. לפי חכמים, אין השעיר המשתלח מכפר ללא תשובה בכלל. שיטת הרמב"ם מייצגת אפוא פשרה בין שתי עמדות רדיקליות אלו. נושאי כליו של הרמב"ם מתחבטים בקושי זה; רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" נשאר ב"צריך עיון". בעל "לחם משנה" סבור שמגמתו של הרמב"ם היא להפוך את המחלוקת בין רבי לחכמים לקוטבית פחות. אף אחד מפרשנים אלו אינו מביא מקור אחר לדברי הרמב"ם. לא עסקתי בבדיקת הנושא אצל הפרשנים האחרונים, ויש להניח כי עסקו בשאלה זו.

הרב סולוביצ'יק זצ"ל נדרש אף הוא לשאלה זו בחיבורו "על התשובה" ועושה הבחנה מעניינת, בשיטת בריסק, בין כפרתו של היחיד, לכפרתו של הציבור. הוא מדייק בלשון הרמב"ם " שעיר המשתלח--לפי שהוא כפרה לכל ישראל" ומגדיר אותו כקרבן השייך לכלל הציבור, לכלל ישראל. הווידוי של הכוהן הגדול, אפוא, אינו ווידוי על חטאיהם של יחידים אלא על חטאי הכלל. הוא אינו שלוחם של יחידים, אלא שלוחו של כלל ישראל. הבחנה זו עוזרת לרב סולוביצ'יק ליישב את הסתירה בדברי הרמב"ם עצמו, כאשר על החוטא היחיד שמקריב קורבן ללא תשובה נאמר "זבח רשעים תועבה". אדם המשתייך לכלל ישראל מתכפר על ידי הווידוי והקרבתו של השעיר לעזאזל. הדברים אמורים לגבי כל העברות , חוץ מחייבי כריתות, מכיוון שמהות הכרת היא הוצאתו של האדם מכלל ישראל.

מהי, אם כן, הרלוונטיות, של הבחנה אנליטית מבריקה זו ליהודי החי במציאות מודרנית ופוסט מודרנית, בארץ ישראל או באחת מתפוצות ישראל, מעבר ליישוב דברי הרמב"ם?

אין לכך, לדעתי, תשובה ברורה וחד-משמעית. אמנם, להלכה, אין היום אפשרות של כפרה ללא תשובה ובלשונו המופלאה של הרמב"ם: (א, ג) "בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ואין לנו מזבח כפרה, אין שם אלא תשובה. התשובה מכפרת על כל העבירות..."

אך, מבחינה רעיונית, ייתכן שניתן להוסיף רובד דרשני לניתוח האנליטי של הרב סולוביצ'יק.

ביטולם של מוסדות או טקסים שהיו נהוגים בעבר פותחים פתח לפרשנויות שונות;

במקרים מסוימים, נוקטים המקורות עמדה חד-משמעית וברורה, למשל: "משרבו הרצחנים, בטלה עגלה ערופה, משרבו המנאפים, בטלו המים המאררים". ברור לכולנו שהמציאות בה "רבו הרצחנים" נתפסת כמציאות נחותה מבחינה מוסרית ורוחנית.

במקרים אחרים, הדברים חד-משמעיים פחות; לעומת הגישה שרואה בחידוש עבודת ה' באמצעות קורבנות "החזרת עטרה ליושנה" איננו יכולים להתעלם מהעובדה שחז"ל נוטים לייחס למעשי צדקה וגמילות חסדים ערך רוחני גדול יותר מאשר לקורבנות. אין צורך לומר שהרמב"ם במורה הנבוכים רואה בקורבנות סוג של "פשרה" עם העולם האלילי.

קיים , ללא ספק, יתרון מסוים במצב בו היחיד יכול להתכפר על ידי ווידויו של כוהן גדול; לעתים קרובות, אנו יכולים לחוש את העוצמה הטמונה בציבור. עוצמה זו היא מעבר לכל מה שהיחידים המרכיבים את הציבור יכולים לאגור והיחיד שואב את עוצמתו מהציבור. לעתים אנו יכולים, ביום הכיפורים, או בהזדמנויות אחרות, לחוות את העוצמה הרוחנית האדירה של תפילה בציבור.

בהזדמנויות שונות בדורנו, הקריב הציבור "קורבנות". בניגוד לשעיר המשתלח, היו אלה קורבנות כואבים מאד. אין ספק שכאבו של כל מי שנדרש לשלם מחיר אישי על קיומנו כאן הוא גדול מנשוא. יחד עם זאת, נראה שכל עוד היה "ציבור" שחש שהקורבן הוא גם שלו, היתה תחושה אחרת לגבי משמעותו של הקורבן.

לא ברור בדיוק מתי חל הפיחות בתחושת ה"ציבור" ואם ניתן לזהות את כל שורשיה; הנטייה להאשים את ה"אחר" (החרדים, השמאל, המתנחלים, החילוניות הנהנתנית וכו') מוּכרת ונפוצה, אך גם פשטנית להחריד.

ייתכן שבהעדר "ציבור", נדרש היחיד לאחריות גדולה יותר ואין לו אלא את מאמציו כיחיד לתיקון עצמו, אך ייתכן שמעבר להזדמנות להתפתח, קיים כאן גם הפסד לגבי תיקון החברה כולה.

אנו נמצאים, אם כן, כנראה מסיבות שונות ומגוונות, בתקופה בה מושג ה"ציבור" נחלש ; אומנם, "כנסת ישראל" כמושג רוחני, אינו תלוי בנסיבות היסטוריות אלו ואחרות, אבל החברה היהודית היום שסועה ומפולגת. אינני מתכוון בהכרח לחילוקי דעות פוליטיים או אידיאולוגיים. כאשר יש הסכמה על יעדים משותפים מינימליים ועל דרכי הכרעה במצב של מחלוקת, אין הדברים חייבים לפגוע בלכידות החברתית. מובן, אם כן, שככל שתחושת ה"ציבור" חלשה יותר, גם היכולת לראות בקורבן "קורבן ציבור" הולכת ונחלשת.

אינני מתגעגע בהכרח לטקס הקדום של "שעיר לעזאזל" כפי שתואר בסדר העבודה של יום הכיפורים. כמו-כן, אני מתפלל שיבוא יום – ונזכה לראותו – שבו נוכל לדרוש את המושג "ארץ ישראל נקנית בייסורין" לא כפשוטו. אך, בינתיים, נראה לי שאם חפצי חיים אנו, עלינו לבדוק, כל אחד לעצמו, מה באפשרותו לעשות כדי לבנות מחדש חברה, שאומנם יש בה שונות, אבל שיכולה להגדיר את היעדים המשותפים מתוך כבוד והערכה הדדית. לעתים, בעבר, הקורבנות והסבל המשותף יצרו "ברית גורל" בלשונו של הרב סולוביצ'יק. בימינו, כך נראה, יש צורך ביותר מכך; יש צורך דחוף בהגדרת היעדים המשותפים והחיוניים מתוך הסכמה ציבורית רחבה ואז, אם נצטרך לשלם מחיר, תדאג חברה זו שהוא יהיה נמוך ככל האפשר ושוויוני ככל האפשר.

"כוהן גדול" הוא גם מי שבמסורת חז"ל אחראי על מעמדו הרוחני של הדור; הוא זה שבכוחו ובזכותו, יש כבוד לחיי אדם בחברה (כך מסבירים חז"ל וחלק מהפרשנים את שהותו של הרוצח בשוגג בעיר מקלט "עד מות הכהן הגדול") ולכן, רק חברה היכולה להצמיח מנהיגות רוחנית מעין זו, יכולה להיות מיוצגת על ידי קרבן הציבור שהוא מקריב והוידוי שהוא מתודה.

"ובזמן הזה, אין שם אלא תשובה"