"פרה אדומה תמימה"
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה, זָכוֹר. בַּשְּׁלִישִׁית, פָּרָה אֲדֻמָּה. בָּרְבִיעִית, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. בַּחֲמִישִׁית, חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבַפוּרִים, בַּתַעֲנִיּוֹת וּבַמַעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.(משנה מגילה ג, ד)
בימינו, אנו מסיימים את קריאת התורה כולה בכל שנה, ולכן משנה זו מתפרשת לגבי ה"מפטיר" וה"הפטרה" בלבד, אך יתכן שבתקופת המשנה, בה נהגו בארץ ישראל לסיים את קריאת התורה אחת לשלוש שנים בערך, יש להבין שקריאת "ארבע הפרשות" וביניהן פרשת "פרה" היתה הקריאה היחידה באותה שבת ואם כך יש להבין את המילים 'חוזרין לכסדרן' במשמעות הבאה: אחרי הפסקה ברצף הפרשות, חוזרים לקרוא ב"פרשת השבוע" הרגילה.
הגמרא (בבלי קידושין לא, ע"א) מספרת סיפור מעניין על עובד כוכבים שהידר במצוות כיבוד אב, וזו לשונה:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו את ר' אליעזר - עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו? בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר - ורב כהנא מתני בשמונים ריבוא - והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו.
לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו - אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי אלא, אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. ואמר רבי חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה כך, מצווה ועושה על אחת כמה וכמה?! דאמר רבי חנינא: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה ."
הפרה האדומה נולדה בעדרו של עובד הכוכבים שהיה מוכן להפסיד ממון רב כדי לא להעיר את אביו ומסירותו למצוות כיבוד אב ואם הפכה להיות האידיאל לקיום מצווה זו על-ידינו.
חז"ל מתייחסים לאפוד, לחושן וגם לפרה האדומה כסמלים של כפרה; האפוד מכפר על עבודה זרה, החושן (שעבורו כנראה ביקשו חכמים את האבנים) מכפר על הדינים, ופרה האדומה נועדה על פי המסורת לכפר על חטא העגל ("תבוא האם ותקנח צואת בנה"). המסורת המדרשית רואה קשר בין העגל לבין הפרה שבאה לכפר עליו. הרבה ניתן לכתוב על סיפור עשיר זה, אך ייתכן שהסיפור המוזכר בסוגיה זו מצביע, בין היתר, על קשר בין יכולתם של הורים (או מנהיגים בוגרים) לקבל על עצמם אחריות למעשי ילדיהם לבין נכונותם של ילדים לכבד את הוריהם, בדומה לרוח הסוגיה כולה העוסקת ב"מצוות האב על הבן ובמצוות הבן על האב".
ייתכן, אבל, שניתן לראות רמז נוסף למושג האחריות העקיפה בקשר לשוני הקיים בין "הפרה האדומה התמימה ... אשר לא עלה עליה עול " לבין "העגלה הערופה בנחל... אשר לא משכה בעול"
גם הפרה (האם) וגם העגלה הערופה מהווים מעשה של כפרה ומייצגים קבלת אחריות על מעשים שמנהיגות בוגרת וראויה לוקחת על התנהגותו של ציבור.
בנוסף לכך, כידוע, מטהרת הפרה האדומה מטומאת מת.
טומאת המת מונעת מאתנו גישה להר הבית מבחינה הלכתית (ידועה המחלוקת בין פוסקי דורנו בסוגיה זו לגבי גבולות האיסור, שאיננה נקיה מהשקפת עולמם של פוסקים אלו בשאלות של תורה, מדינה ותהליכי גאולה).
הזיקה להר הבית עלתה לדיון ציבורי רחב בעקבות התהליכים המדיניים. חלק מרבני הציונות הדתית הרגישו צורך לחדש פסק הלכה בעניין החובה לעלות על חלקים מהר הבית כדי לבטא את זיקתינו למקום המקדש. מעל דפי הגיליון האחרון של "חודש בחידושו" (פרסום חודשי בעריכת חלק מרבני מימד), התקיים דיון מאלף לגבי הזיקה בין ריבונות לקדושה. לפני כמה שנים יצא לאור ספר בשפה האנגלית, פרי עטו של גרשום גורנברג, עתונאי ירושלמי, העוסק במשמעות האפוקליפטית הטעונה המלווה את הר הבית עבור נוצרים, מוסלמים ויהודים The End of Days) ”, בהוצאת The Free Press). אין ספק שדיון זה, על כל היבטיו הוא חשוב.
יחד עם זאת, אולי היעדרה של פרה אדומה מוחשית והפיכת מצווה זו בימינו למצווה שאנו מקיימים על ידי קריאת "פרשת פרה", בבחינת "דרוש וקבל שכר", צריכה ללמדנו שגם טומאת המת המונעת מאתנו עלייה למקום המקדש, איננה מניעה הלכתית טכנית גרידא, אלא התפתחות מהותית בעבודת ה'.
אחרי חורבן הבית עברה היהדות מהפכה ובית המדרש ובית הכנסת החליפו את בית המקדש, והעבודה שבלב החליפה את עבודת ה' ע"י הקרבנות.
הרמב"ם במורה נבוכים (ג, לב וג, מו) רואה בכך התפתחות חיובית ובקשר למה שיקרה בימות המשיח הוא כותב ( הלכות מלכים פרק יב הלכה ב): 'וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו'
כלומר: הרמב"ם רואה בעבודת ה' דבר קבוע, אך הדרכים משתנות ומתפתחות במהלך הדורות.
הרב קוק ('עולת ראי"ה' על "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים) מניח שלעתיד לבוא יקריבו קרבנות מן הצומח בלבד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה