ואולי, פרשת חיי שרה היא מעין תיקון לפרשת וירא, בה קראנו על סדום, גירוש ישמעאל ועקידת יצחק.
בסוף הפרשה, אנו פוגשים את יצחק שע"פ המדרש מחזיר את הגר-קטורה לאברהם אביו ובנוסף, יחד עם ישמעאל הוא קובר את אביו. יש כאן מעין התפייסות כללית. האם שרה היתה צריכה למות כדי שזה יקרה?
שבת שלום לכולכם
Maybe the Torah section we'll read tomorrow is a "corrective experience" of what happened last week; the destruction of Sedom, the banishment of Hagar and Yishmael and the Akeda.
At the end of Haye Sarah, we'll meet Yitzhak at "Beer laHay Roei", where according to the Midrash, he broght Hagar-Keturah back to his father and afterwards, he and Yishmael buried Avraham together.
This seems to be a total reconciliation. Could that happen if Sarah didn’t die?
Tomorrow we'll read about 3 very tragic stories; the destruction of Sedom, the expulsion of Yishmael and Akedat Yitzhak.
When G!d announced Abraham that Sedom will be destroyed, he argued and said: "Shall the whole world's Judge not act justly?!"
But, when he heard G!d telling him to listen to Sarah and expulse Yishmael or to sacrifice Yitzhak, he complied with what he perceived as G!d's voice.
Does that teach us something about the necessity to assume responsibility and distinguish between what we consider to be Divine voices; we cannot avoid being morally responsible for our deeds.
אברהם אבינו ולוט אחיינו התחילו את מסעם ביחד, ככתוב: "וילך אתו לוט" (בראשית י"ב, ד). ניתן להבין מההליכה המשותפת שלוט בתחילת דרכו הצטרף לאברהם וקשר את גורלו וייעודו לגורל דודו, אשר הלך בעקבות צו האל מארצו וממולדתו אל ארץ לא נודעת.
התורה ממעטת לספר לנו מה אִפיין את לוט ובאיזו מידה הפנים את החזון בעקבותיו היה מוכן אברהם לעזוב את המוּכר לו ולבנות תרבות חדשה, תרבות של אמונה וחסד.
לוט התלווה לאברהם במסעו מחרן לארץ כנען, כנראה הצטרף לירידתו למצרים, בעקבות הרעב ששרר בארץ וחזר איתו לארץ כנען, כאשר שניהם צברו רכוש גדול (בר' י"ג, ב-ה).
אך לאברהם יש , כביכול, בן-לוויה נוסף במסעו. בכל תחנה, מתקיים קשר בין אברהם לבין הקב"ה, לעתים בצורת התגלות של ה' אל אברהם, לעתים בצורת בניית מזבח על-ידי אברהם "לה' הנראה אליו". ה' הוא המעניש את פרעה על שלקח את שרי, אשתו-אחותו של אברהם ובעקיפין גורם לחזרתו של אברהם לארץ. לוט לא היה עד לקשר בין ה' לאברהם.
עם חזרתם לארץ, אנו עדים לתפנית ביחסים בין לוט לאברהם (פסוקים ו'-י"ב). תפנית זו מסתיימת בהפרדה ביניהם, כאשר כל אחד הולך לדרכו. בקריאה ראשונה, פשטנית נראה שהצפיפות לא אפשרה להם להתקיים אחד ליד השני.
ידועה הדרשה על המאמר בפרקי אבות (ה, ה) : 'ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים'. היה בהחלט צפוף בירושלים, אבל אף אחד לא התלונן על כך. ברוח זו ניתן גם להבין את הפסוק (בראשית יג, ו):'וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. בעיקר החזרה "ולא יכלו לשבת יחדיו" מרמזת על קושי בדו-קיום שאיננו טכני בלבד.
מהו אם כן עומד בשורש אותו קושי "לשבת יחדיו"?
רש"י, בעקבות חז"ל בבראשית רבה, מאיר את המתח בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט" באור שונה, וזו לשונו:
"'ויהיריב':לפישהיורועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתםבשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם עלהגזל,והםאומרים:נתנההארץ לאברם, ולו אין יורשולוטיורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר 'והכנעני והפרזי אז יושב בארץ' ולא זכה בה אברם עדיין (ב"ר) "
( רש"י בראשית יג, ז)
הויכוח בין רועי אברם –שכנראה הפנימו את ערכיו ונשמעו להנחיותיו – לבין רועי לוט מתנהל לפי התפיסה הזו, במישור הערכי.
יש כאן שתי הבנות שונות של ההבטחה האלוהית, ויתכן שהבנתו של אברהם מושפעת מהקשר הממושך והישיר עם האל, כאשר בעצם קשר זה פותח את האפשרות להסתכללעבר האחר.
לוט, ובעקבותיו רועי מקנתו, מבינים הבטחה אלוהית זו כדבר מוחלט ממנו ניתן להפיק רווחים וכוח, הניתן למימוש מיידי והדוחה כל שיקול אחר; על-פי תפיסה זו, אין להתחשב במציאות או בשיקולים מוסריים העומדים בסתירה למימוש מיידי של ההבטחה, כאן ועכשיו, כי הרי ההבטחה האלוהית דוחה הכל ועומדת מעל הכל ולאחר אין מקום בהבטחה זו.
לעומתו מבין אברהם – ובעקבותיו, רועי מקנתו – שיש להבחין בין הבטחה לבין מציאות וששיקולים מוסריים לעולם אינם נדחים מפני ההבטחה האלוהית, כי אלוהי אברהם הוא "שופט כל הארץ" ולכן, לא ייתכן ש"לא יעשה משפט", עמדה המסבירה את המשא ומתן בין אברהם לקב"ה על מספר הצדיקים הנחוצים כדי להציל את סדום.
אברהם חש, לצד הכרת התודה על ההבטחה שניתנה לו, חרדה עמוקה לנוכח מימושה של ההבטחה.
כאשר מגיע אברהם לאלון מורה, נראה ה' אליו ומבטיח לו שיתן לזרעו את ארץ כנען; אברהם מגיב בבניית מזבח ל"ה' הנראה אליו" ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש: "על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל", כלומר תגובה דתית של הכרת תודה. (י"ב, ז)
בפסוק הבא (י"ב, ח), מוזכר שאברהם בונה עוד מזבח, וכאן מפרש רש"י, שוב בעקבות המדרש:
"'ויבןשםמזבח':נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן, והתפלל שם עליהם.
(רש"י בראשית פרק יב, פסוק ח)
אברהם מבין שלמרות ההבטחה האלוהית, עלולים בניו לעוות את המשמעות המוסרית של הבטחה זו, ולהיגרר אחרי מעשים הנובעים מיצרים המתעוררים בעת כיבוש הארץ (עכן) והמזבח השני אותו הוא בונה, מבטא חרדה זו ומביע תקווה ותפילה שבסופו של דבר, יהיו ראויים להבטחה (אכן, בין בית -אל ובין העי, התרחש האירוע של עכן בעת כיבוש הארץ).
גם כאשר הארץ הובטחה לאברהם פעם נוספת, בברית בין הבתרים, שואל אברהם: "במה אדע כי אירשנה?" ומפרשי התורה, רמב"ן ורבי עובדיה מסולפרינו, ה"ספורנו", מפרשים:
"במה אדע, כי אולי יחטאו הבנים ולא יזכו לירש" (ספורנו בראשית טו , ח)
…ולכן אמר: 'במה אדע כי אירשנה': ואינו כשאלת "מה אות" (מ"ב כ ח), וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל ביקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה, ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד, ושב הגויההואמרעתו ונחמתי על הרעה' (ירמיהיחז),והקדושברוךהואכרתעמו ברית שיירשנה על כל פנים.
(רמב"ן בראשית טו, ז)
אברהם חושש, אם כן, שמימוש ההבטחה תלוי במעשיהם של בניו ולכן הוא מודאג. ההבטחה מקבלת חיזוק על-ידי הברית, כאשר גם הברית הזו משמעותה הדדיות, כפי שמפרש רש"י:
"והקימותי את בריתי: ומה היא הברית? להיות לך לאלהים.
לאחזת עולם: ושם אהיה לכם לא-להים. (רש"י בראשית י"ז, ז-ח)
כלומר, גם ההבטחה על-ידי הברית איננה תעודת ביטוח או מסמך של רישום בטאבו. קיום הברית בין הקב"ה לבין זרעו של אברהם מותנה ב- "להיות לך לאלהים". אמנם, יש הטבעה של הברית במסורת העוברת מדור לדור על-ידי ברית המילה, שהיא "בריתו של אברהם אבינו" אבל האחוזה, שהיא, במישור הרוחני, אחוזת עולם איננה פרס אלא עוגן מציאותי, המאפשר מימוש של חזון רוחני ומוסרי – "ושם אהיה לכם לאלהים".
לוט, כאמור, איננו שותף לחזון זה, כדברי רש"י, בעקבות המדרש: ( רש"י בראשית י"ג, י"א)
"ויסע לוט מקדם": הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: 'אי אפשי לא באברם, ולא באלהיו'.
היעדרו של אלוהי אברהם ממסעו של לוט, שופט כל הארץ, אלוהי החסד, הוא הגורם לתפיסתו הקונקרטית המוחלטת והכוחנית של ההבטחה האלוהית על-ידי לוט.
אברהם יודע להבחין בין ההבטחה בה הוא מאמין, הבטחה המותנית בברית, לבין האפשרויות המעשיות והמוסריות למימושה של הבטחה זו וחרד מאד מהסכנות האפשריות הכרוכות בהפיכת ההבטחה למציאות ממשית על ידי שימוש בכוח ופגיעה באחרים.
הדרך היחידה המוצעת על-ידי אברהם להתמודדות עם קונפליקט זה היא "הפרד נא מעלי". ייתכן שאברהם הבין שאותה ארץ לא יכלה 'לשאת אותם לשבת יחדיו' ושהמריבה, כלומר הקונפליקט האידיאולוגי העמוק בין שתי התפיסות איננו מאפשר את המשכו של המסע המשותף, ועלול חלילה להידרדר למלחמת-אחים עקובה מדם, ולכן ההפרדה היא הפתרון היחיד המאפשר לכל אחד מהם ללכת בדרך בה הוא מאמין.
הפרדה זו מאפשרת לבחון את התוצאות האפשריות מאימוץ הדרכים השונות של לוט ושל אברהם:
בסופו של הסיפור מגיע לוט לסדום, עיר של אנשים רעים וחטאים ונזקק לעזרתו של אברהם כדי להצילו. הארץ כולה, גם חלקו של לוט, הובטחה לאברהם, שידע לקיים את תנאי הברית.
סיפור זה מאפשר התבוננות מעמיקה ונוקבת בהבחנה החשובה שקיימת אצל אנשי אמונה בין הבטחה אלוהית לבין מציאות מוחשית, בה יש להתחשב בערכי מוסר, כחלק חשוב של הבטחה זו. כמו-כן, ייתכן שלא מתאפשר דו-קיום בשלום בין "רועי מקנה אברם" לבין "רועי מקנה לוט", ולכן כדי לא להגיע לשפיכות דמים (כדוגמת קין והבל, ע"פ המדרש שמתאר את המחלוקת ביניהם כבעלת אופי רוחני) יש להיפרד לשלום, או למצוא דרך אחרת של יישוב המחלוקת בדרכי שלום. לצערנו, מה שאירע במוצ"ש פרשת לך-לך תשנ"ו בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל) ממחיש זאת בעליל.
°דבר תודה זה מבוסס על גירסה קודמת שפורסמה ב"שבת שלום" (גיליון 54), אך דומני שהדברים רלוונטיים היום לא פחות מאז
Rashi, following the Midrash, interprets the conflict between Lot and Abraham as an ideological-moral conflict; can G-d's Promise of the Land be realized unilaterally and immediately, although there is still another people living in the Land.
After they separated, Lot landed in Sedom.
Maybe this teaches us that the inability of delaying gratification leads almost inevitably to a sodomic culture of selfishness, ethnocentrism and cruelty.
אנו רגילים לקרוא את חלקו הראשון של הפסוק בהקשר של דברי רבי יהושע (בבא מציעא נט, ע"ב) בסיפור על תנורו של עכנאי, ע"פ רבי ירמיה:
'לא בשמים היא.' - מאי (דברים ל') 'לא בשמים היא'? - אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כ"ג) 'אחרי רבים להטת'.
לעומת זאת, רש"י מתייחס לפסוק כולו וכותב (בעקבות התלמוד במסכת עירובין נה, ע"א):
"שאילו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה וללומדה".
קל לנו להבין את הכרזתו הדרמטית של רבי יהושע במסכת בבא מציעא ולהזדהות איתה, אך מה נעשה עם דברי רש"י, שגם הם מבוססים על מדרש חכמים?
ברמה הארצית והמעשית,לגבי קבלת החלטות הנוגעות לחיינו כבני אדם, אולי נכונה קריאתו של רבי יהושע; בית המדרש אינו יכוללהתנהל ע"פ בת קול או אותות שמימיים אחרים, אלא ההכרעות מתקבלות ברוב דעות אחרי דיון בין החברים בבית המדרש.
אך אולי דברי הגמרא במס' עירובין שאומצו ע"י רש"י מתייחסים לרובד נוסף:
לפעמים, כדי להגיע ל"אמת", צריך "לעלות לשמים", כלומר צריך להתעלות מעבר לשאלות של הכרעה, ולצאת למסע אל הלא נודע, לפתֵח לזמן מה תודעה טרנצנדטית.
בליל שבת פרשת 'כי תבוא' , נולדו לכלתנו יעל ולבננו נתי תאומים (בן ובת) קטנים מאד בלידה מוקדמת מאד. לידה מוקדמת זו, שלא נלקחה בחשבון בכלל, היכתה את כולנו בהלם; לא היינו מוכנים לכך, למרותשלכלתנו כבר היו צירים במשך כמה ימים.
האם יש להתייחס ללידה המוקדמת כאל תופעה מובנת, "טבעית" (=לא בשמים)? או שמא יש כאן תופעה "מן השמים", מעין בת קול המנסה לומר לנו משהו? ואולי בעצם ניתן להסתכל על לידה זו בשני האופנים; מדעית, ניתן להסביר איך קרה הדבר, אך האם יש לנו איזושהי דרך להבין למה הדבר קרה? כאשר עוסקים בלמה, אנו עשויים/עלולים להיגרר למחוזות שונים, בעיקר אם הסיבה האמיתית אינה ידועה.
מאז, מחשבותיי ורגשותיי נעות בשני צירים, לעתים מקבילים, ולעתים מתקיים גם מפגש ודיאלוג בין הצירים. תוך כדי כתיבה התחלתי לחשוב על המילה "ציר" ומובניה השונים; האם הצירים שמחשבותיי ורגשותיי נעו ביניהם כואבים? ואולי יש בשני המקרים מימד של יצירה, ולעתים בתהליך היצירה יש כאב. אולי גם כך ניתן להבין את המשמעויות של "משבר"; האישה 'יושבת על משבר' בלידה, ומשבר יכול בהחלט להוליד ולהצמיח.
מכל מקום, ה"צירים" המתמשכים החלו בשלהי אלול, ותקופה זו של רחמים, סליחות וחשבון נפש משמעותית מאד. מאידך – אך אולי לא מאידך בכלל – מאז שהחלו ה"צירים" וביתר שאת מאז הלידה המוקדמת, חיינו השתנו והיצורים הקטנטניםוהעיסוק בהם ובכל מה שסביבםהפכו להיות חלק מרכזי משגרת חיינו וצבעו את התקופה בצבע מיוחד, ואולי בכמה צבעים שונים. אם בדרך כלל, רצוי למצוא את האיזון בין החלק הדואג (שלעתים יכול לדחוף לעשייה) לבין החלק המקווה, במצב הזה, חשוב ביתר שאת להגיע לאיזון הזה – גם לא יזיק, בעצם, להשתדל להפרת האיזון הזה, לטובת החלק המקווה, וזאת מכיוון שהחלק הדואג והחרד מתעורר ממילא ובנוסף: אין כאן מקום לעשייה רבה.
כבר שנים רבות אני מאמין שחשבון נפש אמיתי אינו צריך לעסוק ב"למה זה קרה לי", וזאת מכיוון שלרוב לא נוכל באמת לדעת, ואף אם היינו יכולים לדעת, "הכרה שכזו אינה מביאה טובה לבעליה, אלא מביאה צער וחרטה", כדברי עגנון (המלבוש), אלא אולי השאלה הנכונה יותר היא: "איזו משמעות אני יכול לתת למה שקרה לי ומה אני יכול ורוצה לעשות עם זה" ואולי מתחבר הדבר למחלוקת הידועה בין בית הלל ובית שמאי:
לעתים קורים דברים שהיה עדיף לנו לולא היו קורים כפי שקרו, אך מכיוון שקרו, יש מקום להתבונן במשמעותם של דברים, "למשמש" מכוון לעתיד.
האם זה אומר שיש למחוק את העבר ולא להתייחס אליו?
ברור שלא; השאלה היא אם להפוך את החפירה "הארכיאולוגית" בעבר לעיסוק אובססיבי שלא יוביל לשום מקום ולא יקדם שום מטרה. העבר חשוב אך ורק בגלל השלכותיו על ההווה ועל העתיד ובמידה וברור שדבר לא רצוי אירע בגלל החלטה לא נכונה שקיבלנו,חשוב לנו להכיר בטעות, להודות בה ולקבל החלטות נכונות יותר בעתיד.
יאמרו לי: כל מה שקורה נובע ממשהו שעשינו או לא עשינו ואף יביאו פסוקים או מאמרי חז"ל התומכים בעמדה זו. בעיניי, עמדה זו נובעת מחוסר יכולתנו להכיל מצבים עמומים או מצבים בלתי מוסברים, ומכאן הצורך "להסביר" כל תופעה, כדי שלא נצטרך להתמודד עם עולם כאוטי.
אני מעדיף לראות במה שקורה אתגר הנועד (או המאפשר ) להפיק מאיתנו חלקים שאינם באים לידי ביטוי במצבים שגרתיים.
אם לחזור לנכדים הקטנטנים שנולדו לנו, אני מרגיש שיש כאן הזדמנות לאמץ עמדה סבלנית, מאמינה ומקווה ולתרגל אותה לאורך זמן, לצד הדאגה שממילא עולה ברגעים שונים.
בסך הכל,בכל הרמות, אנחנו חיים בעולם בו יש לא מעט אי-וודאות והאתגר העומד בפנינו הוא איך מצד אחד להמשיך לתפקד ולעשות את מה שנכון לנו לעשות ויחד עם זאת, למצוא משמעות גם בעולם הבלתי מובן.
האנושות – או ליתר ביטחון הניצולים – עברה טראומה אחרי המבול; אנשים שונים, כיחידים וכקבוצות, מגיבים בצורות שונות לאירועים טראומטיים.
נח, אולי מתוך תחושת אשמההאופינית לניצולים, אולי מכיוון שלא התווכח עם הא-ל שהודיע לו על המבול (בניגוד לאברהם), נטע כרם והשתכר.
החברה האנושית כולה "התלכדה" תחת משטר טוטליטארי, בו בני אדם והאנושיות הלכו לאיבוד (מעין '1984' עתיק יומין...) והיה צריך להפיץ את בני האדם, כדי לאפשרהתפתחות של שונות וכבוד לייחודיות התרבותית של כל קבוצה.
האם יש לנו כאן מה ללמוד לגבי התמודדות עם טראומות, אישיות או קבוצתיות, בחיינו?
שבת שלום וחודש טוב לכולנו,
Human society – or more specifically ; the survivors of the Flood – experienced a trauma. People and societies react to traumatic experiences in different ways.
Noach, maybe because he felt guilty about his survival and didn’t (unlike Avraham) argue about the destruction of the entire human world, got drunk.
The entire human society became "one nation", "unified" under a totalitarian regime, where humanity can got lost and humankind had to be dispersed all over the world, in order to enable diversity of cultures .
What does that teach us about appropriate coping with traumatic events?
מחר, "נתחיל מבראשית". שאלתו הידועה שלרש"י הפותחת את פירושו על התורה מעוררת אותנו לחשוב על התחלות "מכוננות".
מתוך הבנה שהתורה מיועדת להציב בפני העם היהודי אורח חיים מחייב, רש"י ואחרים שואלים על משמעות סיפורי הבריאה וספר בראשית בכלל בתור פתיחה לספר. תשובתו של רש"י ידועה וניתנת גם להתפרש בצורות שונות.
אך יתכן שניתן לתת משמעות אחרת לפתיחת התורה, ואולי נרמז הדבר במסכת סנהדרין (פרק ד, משנה ה): האדם שנברא שצלם אלוהים, נברא יחידי, כדי ללמדנו שאין הבדל בין בני אדם; לכולנו אותו מקור והיגד זה, המופיע בתחילת הספר, הוא הבסיס לכל התורה כולה.
שבת שלום ושנה טובה לכולנו.
Tomorrow we start a new cycle of Torah-reading with "Bereishit". Rashi and others ask: if the Torah has to teach us, Jews, how to behave , what’s the purpose of starting with the Story of Creation and other stories of Bereishit?
Rashi's answer is well known, but maybe we could find another meaning in accordance with the Mishna (Sanhedrin 4, 5): We all belong to the posterity of descendants of the same Human Being, created to G!d's image. This teaches us, at the very beginning that there should not be any discrimination between human beings and this principle lies at the basis of the entire Torah.
