17 שנים לרצח יצחק רבין

 

על פוסט-מודרניזם וטשטוש.

 

 

במוצאי שבת פ' לך לך, לפני 17 שנה, אור לי"ב במרחשוון תשנ"ה, נרצח ראש ממשלה בישראל בסיומה של עצרת שכותרתה היתה: "כן לשלום, לא לאלימות".

דומני שלעתים, אולי בגלל הקושי להתמודד עם הזיכרון הזה, קיימת נטיה "לברוח" לכיוונים שונים שאינם מאפשרים תיקון ולכן לא נרפאה החברה הישראלית מתופעות של אלימות על רקע אידיאולוגי ופוליטי ולצערנו, אין לציבור המצהיר נאמנות לתורת ישראל ולמצוותיה חסינות מפני רעה חולה זו.

בריחה אחת היא התמקדות ברוצח ונטיה להעביר אליו את כל רגשות הכעס והנקם.

קיימת גם נטיה, בעיקר בקרב אנשי ימין קיצוני, להפיץ תיאוריה על קונספירציה שנרקמה לכאורה בין גורמים שונים במערכת הפוליטית כדי לחסל את יצחק רבין.

אחרים מוכנים "להבין" את הזעם הציבורי נגד האחראי ל"פשעי אוסלו" ולכן, גם אם אינם מצדיקים את הרצח, מוכנים לקבל את הנטיה של אבדן שליטה מצד גורמים קיצוניים לעשות דין לעצמם.

בנוסף, התפרסם פתאום שיום הזיכרון לרחל אמנו הוא בי"א במרחשוון והתחילו לציין זאת ביומנים ובלוחות שנה.

כמו-כן, מכיוון שהפכו את י"ב בחשוון ליום זיכרון ממלכתי, הפכו גם את היום שבו נרצח רחבעם זאבי (גנדי) ע"י מחבלים ליום שיש להתייחס אליו במערכת החינוך.

אין לי כל בעיה עם התייחסות ראויה לרחל אמנו, אשתו האהובה של יעקב אבינו, "המבכה על בניה" המתנחמת ע"י הבטחת ה' : יש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם. ואכן, ב"ה שבנו לגבולנו.

כמו-כן, למרות שגנדי לא היה בדיוק דמות אהודה עליי, יש להצטער על רציחתו בידי מחבל, לגנות בתקיפות כל פעולת  טרור, גם אם הקרבן איננו שר מכהן, ובוודאי להעמיד לדין את מבצעי הפיגוע.

יחד עם זאת, חשוב ביותר להבחין בין רצח של ראש ממשלת ישראל על ידי יהודי בשם אמונתו, הניזון מאווירה קנאית בלתי מתפשרת ואנטי-דמוקרטית שלצערנו לא נגמלנו ממנה, הניזונה ממכתבים ומפרסומים בעלי אופי אתנוצנטרי וגזעני והבאה לידי ביטוי בפעילויות "תג מחיר" נגד מקומות פולחן, מטעי זיתים ומקומות אחרים ואיומים גם על  יריבים אידיאולוגיים, לבין אירועים אחרים.

מותה של רחל אמנו בלידתה  וגם רציחתו של גנדי בפיגוע חבלני אינם מסכנים את קיומנו כחברה יהודית ודמקורטית.

לעומת זאת, רצח פוליטי הניזון מאווירה קנאית אלימה והמכשירה כל אמצעי כדי להשיג מטרה הנראית ראויה מבחנה אידיאולוגית, דתית או פוליטית, מהווים סכנה מוחשית לקיומנו בארץ הזאת, כחברה יהודית ודמוקרטית.

בפרשת נח, מכנה התורה בעלי חיים מסוימים בכינוי העדין "הבהמה אשר לא טהורה היא"; בפרשת שמיני, נאמר במפורש: "הבהמה הטמאה".

אולי ניתן ללמוד מכך שלעתים יש לצדד באמירות ברורות וחד-משמעיות.

הבטחה אלוהית ומוסר

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

רש"י, בעקבות המדרש, מתאר את הקונפליקט בין "רועי מקנה אברם" ל"רועי מקנה לוט", ובעצם בין "אסכולת אברהם" ל"אסכולת לוט" כקונפליקט על רקע אידיאולוגי- מוסרי; האם ניתן לממש את ההבטחה הא-לוהית על הארץ המובטחת באופן חד-צדדי, גם כאשר עדיין יש בו עם אחר?

בעקבות קונפליקט זה, נאלצו אברם ולוט להיפרד זה מזה ולוט הגיע לסדום.

ואולי בא הדבר ללמדנו שאי היכולת לדחות סיפוקים, מובילה לתרבות סדומית אנוכית אתנוצנטרית ואכזרית.

שבת שלום לכולכם

פנחס, ציפי ומשפחתם
http://pinchaspeace.blogspot.com

-

Dear Family and Friends,

Rashi, following the Midrash, interprets the conflict between Lot and Abraham as an ideological-moral conflict; can G-d's Promise of the Land be realized unilaterally and immediately, although there is still another people living in the Land.

After they separated, Lot landed in Sedom.

Maybe this teaches us that the inability of delaying gratification leads almost inevitably to a sodomic culture of selfishness, ethnocentrism and cruelty.

Shabbat Shalom to all,

Pinchas, Tzippie,and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com  

 

עולם בבניינו, בחורבנו ובבניינו

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים, 

נח, ששרד את המבול ואת חורבנו של עולם ובלשון חכמים "ראה עולם בבניינו, בחורבנו ובבניינו", הוא אולי כל אדם שחי מספיק שנים כדי לחוות מעין יציבות, אחרי שחווה חוויה טראומטית המאלצת אותו להתמודד עם עולם חדש .

כנראה לא קל להסתגל לעולם חדש, אחרי שהעולם הישן נהרס ואולי שכרותו של נח היא תגובה פוסט-טראומטית.

דור הורינו שחי לכאורה בעולם אותו חווה כיציב (ואולי עולמם לא היה כ"כ יציב), ששרד את השואה ובנה את עולמו מחדש באומץ, לעתים התקשה להסתגל לעולם החדש.

מה יהיה עם דורנו ועם דור ילידנו ונכדינו?

שבת שלום לכולכם

פנחס, ציפי ומשפחתם  

 http://pinchaspeace.blogspot.com 

Dear Family and Friends,

Noach, who survived the Flood and the Destruction of the World, is probably the prototype of any person, who lived long enough to experience some kind of stability, who survived a traumatic event and has to readjust in a new world. It does not seem easy to adjust to a new world after a catastrophe of any kind and maybe Noach's getting drunk could be considered as a post-traumatic reaction. The generation of our parents who lived apparently in a world they perceived as being stable (maybe it wasn't really that stable), survived the Shoah and had the courage to rebuild a new world may have experienced the difficulty to adjust to that new world. What about our generation and the next generation?

Shabbat Shalom to all,

Pinchas, Tzippie &  Family

http://pinchaspeace.blogspot.com   

להתחיל מבראשית

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בשבת הקרובה, אנחנו מתחילים "מבראשית". יש משהו מרגש בהתחלות. אמנם, אנחנו מתחילים "כאילו" מחדש, אך התחלה זו נשענת על קריאות קודמות. ואולי יש כאן אתגר רציני: לקרוא שוב ושוב את אותו הספר, ולהיות קשובים כל פעם מחדש למקום בו הכתוב פוגש אותנו ומטבע הדברים, נגלה שהמלים אותן מלים, אבל עדיף שהמפגש איתם יהיה חדש ומצמיח.

שתהיה לכולנו שנה מחדשת ומצמיחה

שבת שלום

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Family and Friends,

This Shabbat we start reading "Bereishit"; it's a new start and every beginning is exciting and moving.

Apparently, we are starting again "from the beginning", but it also includes previous readings.

Maybe that's the challenge we are faced with: to read and reread  the same Book, but at the same time to listen to the places inside us , where the Scripture meets us.

We'll probably discover that the words are the same, but hopefully the "encounter" between us and these words are new and give us an opportunity of growing.

We wish you a year of renewal and growth

Shabbat Shalom

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com

ולא ידע איש את קבורתו

"ולא ידע איש את קבורתו"

פנחס לייזר

החג האחרון בחגי תשרי המכונה "זמן שמחתנו" מסתיים ב"עצרת", ומאז שקהילות ישראל אימצו את המחזור השנתי (במקורו: הבבלי)  של קריאת התורה, הפך חג זה ל"שמחת תורה", שיא של שמחה, המאופיין במנהגים רבים הבאים לתת ביטוי לאותה שמחה. מעניין לציין שדווקא ברגעים אלו, כאשר אנחנו מעלים לתורה את "חתן התורה", אנחנו קוראים את הפסוקים המתארים את מותו וקבורתו של משה בפרק דרמטי וקצר המתאר את עלייתו של משה רבנו להר נבו, את פטירתו וקבורתו והסיפור מסתיים עם מותו של הגיבור הראשי ומכאן ואילך מתחיל סיפור אחר; סיפור כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל המתואר בספר יהושע. בשמחת תורה, העולה לפרשה זו מכונה "חתן תורה".

מעניין להתבונן בפרק ל"ד, פסוק ו':

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

:

חלקו הראשון של הפסוק מתאר לנו את מקום קבורתו של משה ובחלקו השני מספרת לנו התורה שאיש אינו יודע היכן קבור משה  (כולל משה בעצמו, לדברי חז"ל בספרי ובמסכת סוטה!!).

פרשנינו הראשונים, החל מחז"ל התמודדו עם הבעייתיות שבפסוק זה בצורות שונות:

התלמוד במסכת סוטה מתייחס לפרדוקסליות שבפסוק מבלי לתת לה הסבר, וזו לשון הגמרא:

"ויקבר אותו  בגיא  בארץ  מואב  מול בית פעור'- אמר רבי ברכיה: סימן  בתוך  סימן,  ואפילו הכי (למרות זאת) ' ולא ידע איש את קבורתו'." (בבלי סוטה  יג, ע"ב)

רבי חזקיהו בן מנוח,  בעל פירוש חזקוני , מפתֵח קריאה זו של חז"ל  לכדי הסבר, וזו לשונו:

"ויקבר  אתו  בגי - שלשה סימנים נתנו במקום קבורתו של  משה  שאמר  בגי, ובאי זה גיא? בארץ מואב, ובאי זה  מקום? מול בית פעור, ואפילו הכי לא ידע איש את קבורתו, ללמדך שלא קברו איש." "(חזקוני דברים לד, ו)

התפיסה שאיש לא קבר את משה מקבלת חיזוק מהעדר ציון נושא מוגדר לפועל ויקבור. עמימות זו אפשרה לחז"ל (דעתו של רבי ישמעאל בספרי נשא לב) ולאבן עזרא לפרש שמשה קבר את עצמו. לעומתם ,  טוען רש"י שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קבר את משה (גם זה בעקבות חז"ל).

מובן שאין אפשרות להבין אף אחת מתפיסות אלו כפשוטן ואכן, רבי עובדיה מסולפרינו, בעל פירוש ספורנו, מוסיף:

"אם הוא קבר את עצמו כדברי קצתם ז"ל, עשתה זאת נפשו הנבדלת, כי הוא מת בהר ראש הפסגה."

יש כאן הבחנה ברורה בין משה, בשר ודם לבין "נפשו הנבדלת".

עמימות זו סביב מותו וקבורתו של משה אפשרה  את קיומה של דעה בחז"ל, הטוענת כי משה לא מת וזו  לשון הגמרא (בבלי סוטה י"ג, ע"ב):

" תניא:  רבי  אליעזר  הגדול אומר: שנים עשר מיל  על  שנים  עשר  מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע  ואומר  וימת  משה ספרא רבה דישראל ויש אומרים  לא  מת  משה;  כתיב  הכא (כתוב כאן) 'וימת שם' וכתיב התם  {שמות  לד}'ויהי  שם  עם  ה''  מה להלן עומד ומשמש,  אף  כאן  עומד  ומשמש." גם כאן יש להניח שחז"ל מתכוונים ל"נפשו הנבדלת" של משה ולא למשה "בשר ודם".

נראה לי שהעמימות שנוצרה סביב מותו, קבורתו ומקום קבורתו של משה בסיפור המקראי, אצל חז"ל ופרשנינו, יוצרת אווירה מיוחדת ובאה ללמדנו כמה דברים חשובים, עליהם ננסה לעמוד בהמשך.

פרשנינו הראשונים והאחרונים התמודדו עם שאלת מקום קבורתו של משה בדרכים שונות.

התלמוד במסכת בסוטה (יד, ע"א), על-פי גרסת הב"ח, מביא את הטיעון הבא לשאלה "מפני מה נסתתר קברו של משה?", וזו לשון גרסה זו:

"א"ר חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר  קברו  של  משה? מפני  שידע הקב"ה שעתיד בית המקדש לחרב וישראל יגלו מארצם, שמא יעמדו באותה  שעה  בבכי  ותחנונים  על  קברו  של  משה, ויאמרו  לו: משה רבינו, עמוד בתפילה בעדינו, ויעמוד משה  ויבטל  הגזירה.

על-פי תפיסה זו, רצה הקדוש ברוך הוא למנוע מבני ישראל לעורר את רחמיו (של משה, של הקב"ה בעצמו?) על-ידי הפיכת קברו למקום תפילה.

רבי משה טייטלבוים מאיהל, פרשן חסידי בעל הפירוש "ישמח משה" מפרש גמרא זו בצורה מעניינת באמצעות סמיכותה לפסקה הבאה בגמרא וזה לשונו:

"…   ואמר  ר'  חמא בר חנינא: מה דכתיב (דברים יג, ה) 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' - וכי אפשר להלוך אחר השכינה? אלא הלוך אחר מידותיו, מה  הקדוש ברוך הוא מלביש  ערומים,  שנאמר  (בראשית ג כא) 'ויעש לאדם ולאשתו וכו',' אף אתה הלבֵש ערומים.  מה הוא קובר מתים, שנאמר 'ויקבור אותו בגי', אף אתה קובר מתים. (ע"כ לשון הגמרא)

וגם אני אענה חלקי, כי ידוע מה שפרשו על 'יעשו לפני כסדר הזה' (ר"ה י"ז  ע"ב) שלא  די באמירה,   כי  אם  בעשיה שיעשו כסדר  הי"ג מידות, (מובא לעיל הפטרת תצא). והנה קשה על מימרא הראשונה של רב חמא בר חנינא, וכי הקב"ה  שונא  ישראל  חס ושלום  שיעשה  תחבולות  שלא

לבטל  הגזירה?!  אך  התירוץ הוא, דהכוונה הוא לטוב להם, כי  באמת  הלא  יוכלו לבטל בלא זה על ידי י"ג מדות.  אך צריך שיעשו כסדר הזה והוא טוב להם, על כן   נסתתר  קברו  של  משה,  כדי  שיוכרחו  לעשות כמידותיו כדי לבטל הגזירה.  והיינו מימרא שניה הלוך אחר  מידותיו, וזה  רצונו יתברך שמו שמזהירם להלוך אחר מידותיו, על  כן  נסתר  קברו  של  משה, כדי שיוכרחו לעשות כמידותיו, לבטל על ידי זה הגזירה, והבן." (ישמח משה ח"ב;  קנג, ע"ב)

אין זה רצוי שתפילתם של ישראל על קברו של משה יהווה תחליף קל למעשים שהם בגדר "הליכה בדרכיו".

רבי חזקיהו בן מנוח, בעל פירוש "חיזקוני" , מדגיש את אי-הפיכת הקבר למקום פולחן, לצד נימוק נוסף וזו לשונו:

"עד  היום  הזה:  שלא  יקבר  איש אצלו כענין שנעשה בבית אל ושלא ידרשו בו שואלי מתים."

הרלב"ג גם הוא מבאר  את סיבת אי-הפרסום של קברו של משה ברוח דומה, אף מפורשת יותר, וזו לשונו:

"והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים." (רלב"ג על דברים ל"ד, ו).

גם הרש"ר הירש מסביר בצורה דומה את הפסוק:

"נזכור שפולחן הגובל באליליות התפתח לא פעם על קברם של אנשים גדולים שפעלו רבות למען האנושות, ועל פי זה נבין את גדולת הקו האחרון הזה בתמונת חייו של משה."

רבי מאיר שמחה מדווינסק, בעל פירוש "משך חכמה" מבאר עניין זה מכיוון קצת שונה וזו לשונו:

"ולא ידע: היינו כמו לא הכיר, שלא היה שייך אל מקום קבורתו כלל. והוא מטעם שהיה איש אלוהים בחייו ועניו מאד, ולא היה מקושר ומסובך אל החומר ועניני כלל בחייו ככל האדם, וזה שאמרו 'ולא ידע איש' - אפילו משה."

הפירושים השונים שניתנו לעמימות סביב קבורתו של משה, על אף הגוונים השונים, מובילים לכיוון אחד:

משה האיש (אגב, כאשר בני ישראל ביקשו מאהרון "קום עשה לנו אלוהים", "משה האיש" הקונקרטי היה חסר להם) בשר ודם, שחלק מתולדות חייו מתוארים בתורה, מת ככל האדם. התורה מתארת את משאלתו להיכנס לארץ. גם חז"ל מתארים במקומות שונים את כמיהתו להגשמת חלום זה ואת רצונו לחיות לעולם.

 משה רבנו, איש האלוהים, גדול הנביאים בכל הדורות, "נפשו הנבדלת" בלשון הספורנו, לא מת כי "צדיקים במיתתם נקראים חיים" . הוא ממשיך לחיות בתוכנו דרך התורה שבכתב והתורה שבעל-פה, בה "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כבר נאמר למשה בסיני" ולכן אין זה מן הראוי לחלל את זכרו על ידי פולחן אלילי. וכבר כתב הרמב"ם(משנה תורה הלכות אבל ד , ד)

"... והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם ולא יפנה אדם לבקר הקברות"

אין להמיר את משה החי באבנים מתות של קבר ויתכן שמשה רבנו  מלמד אותנו גם במותו ובקבורתו עניין חשוב ביותר: תורתנו היא תורת חיים ואין לה עניין בהפיכת קברים לאתרי פולחן ול"מקומות  קדושים". הקדושה אינה מצויה באדמה, באבנים ובקברים ואפילו בלוחות הברית (ראו הרש"י האחרון על התורה ודברי בעל "משך חכמה בפ' כי תשא). היא מצויה בשאיפתו של האדם לקדש את מעשיו בחייו.

קברים, אבנים וקדושה

לבני משפחתנו, חברותינו וחברינו היקרים,

בשמחת תורה, נקרא את הפסוקים האחרונים של התורה וגם את הפסוקים הראשונים של ספר בראשית.

ואולי יש פה התייחסות לשיאים המתחברים: שתי נקודות שיא מובאות בסוף התורה:

א.     משה רבנו נקבר "ולא ידע איש את קבורתו" – אין קבר למשה רבנו!

ב.    בפסוק האחרון, על המילים "ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל", כותב רש"י: שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם...

ואולי בא הדבר ללמדנו שני דברים שהם אחד: אין קדושה בקברים, אפילו בקברו של משה רבנו. חשיבותו של משה רבנו הוא בתורה האמורה  ללמד אותנו איך לחיות, ולא בקברו. כמו-כן, גם בלוחות האבן, אפילו אם הם מעשה אלהים, אין קדושה מהותית, והם יכולים בנקל להפוך לאובייקט פולחני אלילי. הפנמה של ערכים אלו מכינה כראוי למילים "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".

שבת שלום וחג שמח לכולכם

פנחס, ציפי ומשפחתם

http://pinchaspeace.blogspot.com

Dear Family and  Friends,

On Simchat Torah, we'll rad the last verses of the Torah, followed by the first verses of Bereishit.

Among the last verses, we notice 2 important issues:

a.    Moshe Rabbenu has no grave

b.    Rashi interprets the last verse as related to Moshe's breaking the "Luchot"

Maybe this teaches us that there is no intrinsic Sanctity in graves (even in Moshe's grave) or in stones (even if  they are the "Tables of the Covenant", written by G-d himself!)

Understanding  these principles may lead us properly to "Bereishit …"

Shabbat Shalom and Hag Sameach to all,

Pinchas, Tzippie and Family

http://pinchaspeace.blogspot.com